הפרק קשור ישירות לפרק 12. לקח לי יותר מדי זמן לכתוב אותו. תהנו.

יום 1

"זה עובד? או כן, היי" פיטר אמר כשניסה להעמיד את המצלמה על המכסה של הפח. "אז, אמ.." הוא הפנה את מבטו אל הרצפה. "אני לא ממש יודע למה אני עושה את זה, אני מרגיש כאילו זאת תהיה דרך שתכבד.. אמ.. אתם יודעים" הוא שיחק באצבעותיו כשניסה לחפש את המילים הנכונות.

"אז זה היום הראשון שלי על כדור הארץ אחרי שחזרתי מהחלל והמצב כאן.. לא טוב בכלל. תסתכלו על כל האנשים" דיבר למצלמה ולאחר מכן הרים אותה וצילם מסביב. המקום היה מלא באנשים שנשענו על הקירות ואפילו ישבו על הכבישים, אף מכונית לא עברה. לפתע המצלמה הסתובבה חזרה לפיטר.

"מיי הובלפה לבית שלנו ואנשים אחרים גרו בבית" הוא צילם את מיי ששכבה ברקע, ישנה. "הם לא הסכימו ללכת אז הנה אנחנו עכשיו, אני מניח שנצטרך לבלות את הלילה ברחוב" הוא אמר והתיישב ליד מיי. "או כמה לילות" הוא נשען עליה.

"אם מר סטארק היה פה הכל היה הרבה יותר קל" הוא נאנח. "אף אחד לא יודע מה קרה לו אפילו" הוא הבין לרגע "אומייגאד" הוא הבין לפתע וקם ממקומו, הוא נשמע לחוץ. "אני צריך ללכת"

יום 4

"Spider man, spider man, does whatever a spider can
Telling lies, killing lives
We have a vision, of him dies
Hey you, come and hate spiderman"
פיטר שר לעצמו בזמן שבעט בפח האשפה
"כל האינטרנט מלא בשיט הזה" הוא דיבר למצלמה. "הם אפילו לא יודעים מה קרה" אמר בעצבנות "זה אפילו לא הגיוני" הוא התיישב.
"איך הכל יכול ללכת לעזאזל אחרי ארבעה ימים?". המצלמה התחילה לצפצף ועל המסך קפצה הודעה שהבטריה עומדת להיגמר. "נו באמת..."

יום 7

"חדשות מעולות!" פיטר אמר בהתלהבות מיד כשפתח את המצלמה "אנחנו לא צריכים לגור יותר ברחוב!" קיפץ כמו ילד קטן ביום הראשון של כיתה א.

"מיי קיבלה עבודה שבה היא תעזור לכל מי שנשאר ללא בית למצוא אחד, מה שאומר שהיא תמצא בית אחר למשפחה שגרה אצלנו בבית ואנחנו נחזור לבית הישן שלנו!" אמר בחיוך. "ויותר טוב מזה, אני אעזור למיי כספיידרמן, ואז כל העולם יפסיק לשנוא אותי!"

הוא לקח את המצלמה, התיישב ונשען על הקיר כשהוא עדיין מצלם את עצמו, ניכר שהוא היה מאוד עייף. "מחר, אני אישן במיטה שלי..." וכיבה את המצלמה.

יום 10

המצלמה נדלקה וצילמה חדר מבולגן. "המשפחה הזאת שינתה לי את כל החדר" פיטר הופיע פתאום, מחזיק ערימה של בגדים. "אבל אני מניח שאתרגל" הניח אותה על המיטה.

"הודיעו שבעוד שבועיים חוזרים לבית ספר, אני סוף סוף אראה את נד... ואמ ג'יי, אני חייב להודות שהתגעגעתי לירידות שלה" הוא צחק לעצמו. "ופלאש.." הוא נאנח.

"אני ממש לא רוצה לראות את פלאש"

יום 17

פיטר נכנס לחדר לבוש בחליפה שלו עם המסיכה בידו. "אני באמת לא מבין את הדור הזה" הוא עצר לרגע "אני בעצמי חלק מהדור הזה" הוא אמר לעצמו. "תקשיבו לזה. התנדנדתי ברחבי העיר ולפתע ראיתי איזה ילדה שבאה לקפוץ מבניין, היא הייתה בת איזה 13! התנדנדתי אליה והורדתי אותה מהבניין, וכששאלתי אותה למה היא עשתה את זה, היא סטרה לי!" הוא הפנה את הלחי השמאלית שלו למצלמה, היא הייתה אדומה, עם סימן דהוי של יד.  "היא אמרה שהרגע הרסתי לה אתגר שייתן לה איזה מיליון לייקים, וכשאמרתי לה שאם היא תקפוץ היא תמות, היא אמרה שחברים שלה יתפסו אותה מלמטה! הייתן מאמינים לזה?!" הוא התיישב על מיטתו. הוא נרגע יותר. "אני מתכוון, הרגע הצלתי את החיים שלה, הייתי מצפה ל'תודה' לפחות.."

יום 21

המצלמה הייתה מונחת על מיטתו, והשמיכה המבולגנת כיסתה חצי מהפריים. בחלק שכן ראו, נראה פיטר, יושב על הרצפה מחובק עם הרגליים צמודות לחזהו, ונשמעו קולות בכי שקטים.

יום 24

"בוקר טוב" פיטר נראה לבוש ומוכן לבית ספר. הוא היה במצב רוח טוב למדי. "לא ראיתי את נד מאז... טוב, חמש שנים אני מניח. זה יהיה כיף" הוא שם את תיקו על הגב. "בכל מקרה, אני צריך ללכת, נתראה"

~~~~~~~~~

פיטר נכנס לחדר כשהוא נוטף במים. הוא החזיק שקית קרח והניח אותה על עינו.

"לא היה יום טוב. לא טוב בכלל" הוא התנשף. "קודם כל, פספסתי את הרכבת אז הייתי צריך ללכת לבית ספר ברגל ואיחרתי לשיעור הראשון, וכל זה בשביל לגלות שנד בכלל לא הגיע. מסתבר שפלאש לא הוסנפ, מה שאומר שהוא בן 21 וכן, הוא גדול. לא כיף" (אזהרת טריגר לשורה הבאה) "ה-5 שנים האלה היו 5 השנים הכי טובות בחיים שלי, אתה יודע למה? כי אתה לא היית שם" הוא ניסה לחקות את פלאש כשהוריד את שקית הקרח כדי לחשוף עין נפוחה, שהשתלבו בה הצבעים כחול, אדום, שחור ומעט סגול. הוא החזיר את השקית לעינו.

"אמ ג'יי התנהגה ממש מוזר ובקושי דיברה, אני לא יודע למה. בכל פעם שהסתכלתי עליה, היה לה מן מבט מרחם. ואם זה לא מספיק, בדרך הביתה ירד גשם!" הוא הוריד את החולצה וסחט אותה מעל גיגית שהביא קודם לכן.

"זה מרגיש כאילו העולם החליט להפנות את הגב שלו אליי"

יום 30

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, ופיטר נכנס לחדר כשפניו אדומות מדמעות. "אני בסדר, אני בסדר, פשוט היה היום טקס לזכר הגיבורים" הוא סינן חיוך קטן.

"אוי, פיטר, בוא הנה" מיי נכנסה לחדר והבחינה במצבו. הוא סובב את ראשו אליה והיא בתגובה חיבקה אותו.

"אני פשוט ממש רוצה שמר סטארק יהיה פה"

"אני יודעת"

יום 49

"שחררו אותי היום מהבית חולים.. הם אמרו שיש איזשהו גוף זר בתוך המוח שלי אבל לא נתתי להם להוציא אותו. יותר מדי כסף.. אני אהיה בסדר" הוא שפשף את ראשו. "למרות שהרגשתי קצת כאבי ראש מאז... לא, אני בסדר. א-אני בסדר" הוא חייך חיוך שנראה מזויף.

"בכל מקרה, מחר יש אירוע שבו ספיידרמן יעזור לאנשים למצוא בתים, אז זה בטח יסיח את דעתי מכל העניין הזה" הוא סיפר, אך היסס לרגע. "אני בסדר" אמר לבסוף.

יום 50 (אזהרת טריגר)

"אני באמת מנסה לעזור לכולכם אבל אתם חייבים לתת לי קצת מקום" ספיידי אמר כשהאנשים סגרו עליו מכל הכיוונים.

אנשים התנפלו עליו בשאלות ובבקשות לעזרה. ולחשוב שלפני שבועיים כולם שנאו אותו, וואו, לעולם יש זיכרון קצר.

לפתע נשמעה ירייה חזקה שפילחה את האוויר. ספיידי הרגיש את חוש העכביש שלו מדגדג ומיד נשען אחורה והתחמק מכדור שכוון לראשו, אבל מה שספיידי לא לקח בחשבון זה שהיו אנשים שעמדו מאחוריו. הכדור פגע לאיש באזור גיל ה-30 במצחו, והרג אותו.

"מה.." הוא מלמל בזמן שהמון אנשים התחילו לצרוח ולרוץ משם. עוד כדור נורה, זמן התגובה של ספיידי היה מהיר כהרגלו והכדור פגע ברגלה של אחת הנשים שרצו.

"לא, לא, לא..." הוא מלמל לעצמו כשניסה להבין מה לעשות. "רוצו כבר! רוצו! עכשיו!" הוא צעק אל האנשים שעמדו במקום, לא בטוח אם מבהלה או פשוט מסקרנות.

עוד כדור נורה, ספיידי התחמק ממנו מתוך רפלקס והוא פגע בגבו של עוד אחד מהרצים.

"מה אני עושה, מה אני עושה.." מלמל לעצמו. אך לפתע זה הכה בו. הוא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. הוא עמד במקום, עצם את עיניו בחוזקה וחיכה למה שהולך לקרות עכשיו.

הוא שמע 3 יריות. הוא הרגיש כאבים חזקים ב3 אזורים. אחד בבטן, מתחת לצלע הימנית, אחד בכתף הימנית, סנטימטרים ספורים מצווארו, ואחד ברגלו השמאלית, קצת מעל ברכו. הוא נפל לרצפה, והרגיש את עצמו מאבד הכרה. הוא התעלם מהצעקות של האנשים שנאלצו לראות אותו ככה. זה לא עניין אותו.

נשמעה עוד ירייה, חוש העכביש של ספיידי דגדג אבל לא היו בו הכוחות לזוז. הוא ידע שזהו, עוד מעט הכל נגמר. אבל אז הוא ראה נערה בערך בגילו שזינקה מולו, והכדור פגע בחזהה. היא צנחה לרצפה גם היא. הנערה הזו הייתה מאוד מוכרת לפיטר.

"אמ ג'יי?" הוא זיהה אותה לבסוף.

הוא לפתע נזכר בימים שלפני שהוא נעקץ ע"י העכביש. בימים שהכל היה כל כך פשוט. כשהוא היה פשוט ילד קטן מקווינס שמפחד מהצל שלו, ויום אחד קיבל הזדמנות לשנות את חייו. כשטוני סטארק הגיע אליו הביתה, הוא חשב שזה היום הכי טוב בחייו. כשקפטן אמריקה אמר לו ש'יש לו לב', הוא כל כך שמח שיכל לרוץ את כל שדה התעופה באותו הרגע, וכנראה שהוא היה עושה את זה אם לא היה מציל את עצמו מלהימעך. הוא זכר את התקופה שכולם ראו בו את הגיבור הלא יוצלח שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות טוב זה לכוון אנשים כדי להגיע למקום כלשהו, ואיך שהוא רצה להוכיח להם אחרת. הוא הצליח, כמובן, אבל זה לא היה פשוט. הוא חשב שלהיות ספיידרמן יהיה 'כיף' ו'כמה קשה זה כבר יכול להיות?' אבל לא, זה ממש לא היה קל. הוא רצה לחזור להיות הילד הביישן והמופנם שאף אחד לא שם לב אליו, ולשכוח שכל זה קרה.

אבל למרות כל הספק הזה, הוא ידע משהו. הוא לא יכול לתת לספיידרמן ללכת. כל העולם סומך עליו, שיעזור ויתן תקווה. הוא דחף בעצמו את כוחותיו האחרונים לקום, ונדנד את דרכו עד כמה שיכל אל המקום היחיד שיכל לחשוב עליו, הבית שלו. הוא ראה מלמעלה אמבולנס שמגיע לאזור, וידע שהאנשים שנפצעו נמצאים בידיים טובות.

הוא ווידא שאף אחד מבחוץ לא מסתכל, ונכנס דרך חלון חדרו. הוא רצה לשבת לרגע לנוח מכל הדרך הארוכה הזאת שעם כל הדם שנוטף והכאב שרק מתגבר הרגישה כמו גיהנום, אבל הוא ידע שברגע שהוא יישב הוא יאבד הכל. הוא צלע את דרכו אל הסלון, בתקווה שדודתו האהובה נמצאת שם.

"מיי?" הוא לחש והוריד את המסיכה כשנכנס לסלון. מיי באותו רגע בישלה, או ניסתה לבשל משהו במטבח. היא שמעה את הלחישה של פיטר והפנתה את מבטה אליו, וכשהיא ראתה אותו, נשימתה נעתקה.

"פיטר!" היא עזבה את מה שעשתה באותו הרגע ורצה אליו. הוא נפל אל ברכיו. הוא לא הצליח לעמוד יותר.

"מיי, אני לא מרגיש כל כך טוב" הוא לחש לה בחיוך.

"פיטר, אני חייבת לקחת אותך לבית חולים, עכשיו!"

"לא, שום בית חולים, אסור שהם ידעו.." הוא ניסה להרים את קולו אבל שיעול עצר אותו.

"אז מה לעשות? מה לעשות?" היא נשמעה מודאגת. "אני יודעת מה לעשות. אל תדאג פיטר, אתה תקבל עזרה" וזה הדבר האחרון ששמע.

יום 60

"היי כולם, אני יודע שנעלמתי לכמה ימים אבל יש לי סיבה" הוא הראה את החבישות שעל כתפו, בטנו ורגלו. "אמ, כן.. משהו קרה" הוא הסתכל על המצלמה, כאילו חיכה שמישהו יענה לו. "אה נכון, זה סרטון בכלל" אמר כשנזכר שהוא פחות או יותר מדבר לעצמו. "אוקיי, אז הייתי באיזשהו אירוע כדי לעזור לאנשים בבעיות שלהם, כשפתאום התחילו לירות בי. כשהתחמקתי מהיריות, הן פגעו באנשים והבנתי שאני צריך להיפגע בכוונה" הוא סיפר מתלהב, כאילו שיש סיבה להתלהב מזה. "ואז, כשחזרתי הביתה דודה מיי אמרה לי שהיא יודעת איך לעזור לי, וכשהתעוררתי, האפי היה שם" הוא סיפר "אז כן, אני בסדר עכשיו. ואני צריך מנוחה של איזה חודש, זה נחמד" הוא השתתק לרגע "אני לא מאמין שאמ ג'יי קפצה כדי להציל אותי מהכדור ההוא, היא אפילו לא יודעת מי אני" הוא קבר את ראשו בין ידיו. "אמ ג'יי עברה ניתוח, ואני באמת לא יודע מה קורה. אני באמת מקווה שהיא בסדר, אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לה משהו" הוא הרים את הראש. "למה לעזאזל כל כך אכפת לי ממנה?!" הוא שאל- צעק, ואחר כך שב לשים את ראשו בין ידיו. "כל המחשבות האלה עושות לי כאב ראש" 

~~~~~~~~~

בבית החולים התרחש הניתוח שיכול או להציל את חייה של אמ ג'יי, או להרוג אותה.

(אזהרת טריגר)
הם סובבו אותה על הצד וחתכו לה עם אזמל חתך של שבע סנטימטרים בין הצלע השישית לשביעית.
הם שאבו את הדם שנוזל.
הם השתמשו במפסק צלעות והפרידו ביניהן.
לפתע נהייתה לה צניחת לחץ דם והם התחילו לאבד אותה.
הם המשיכו לשאוב את הדם.
הם לקחו סכין אחרת שיוצאת ממנה אדים, סכין חמה שמיועדת ללחתוך חתיכות יותר עבות של איברים, הסירו את הקליע בזהירות וחתכו חתיכה מהריאה.

הם הצליחו להציל אותה.

1820 מילים😳😳