"פיליקס! ארוחת צהריים! בוא לאכול בבקשה" קראה המשרתת מבעד לדלת החדר שלי. ברגע ששמעתי אותה יצאתי בריצה מחדרי לכיוון חדר האוכל שם ישבו אבא שלי הרולד, סבתא שלי ואחותי הגדולה מארי בת ה9.

התיישבנו לאכול ואכלתי במרץ הכל לשם שינוי, אחרי הכל, אני צריך להיות במקום אחר אחרי ארוחת הצהריים... אפילו אבא שלי שם לב שאני להוט במיוחד.
אחותי כמובן שמה לב לכך שאני ממהר למקום אחר, היא תמיד יודעת שמשהו קורה
"לאן אתה ממהר כל כך?" לחשה לי בשקט כדי שאבי לא ישמע.
היא מכירה אותי הכי טוב מכולם ויודעת שאבא לא תמיד מסכים לכל השטויות שאנחנו עושים, אנחנו אוהבים לעשות דברים מוזרים לפעמים כמו ללבוש שמלות ולהעמיד מחזות זמר ביחד, זה יכול להוציא אותו מדעתו במיוחד כאשר אני שם איפור, לדעתו זה לא גברי. או דברים כמו לצאת לשוטט ביער...

"אני לא יכול לספר אבל את חייבת לעזור לי לצאת מכאן הכי מהר שאפשר" לחשתי לה בחזרה, מארי תמיד הבינה אותי לא משנה מה, ולמרות זאת היה בי הפחד שאם אגלה לה...עליו...הוא יעלם, כמו סוד ששמור רק לי ואם אחשוף אותו הוא יברח.
היא הנהנה בהסכמה ושנינו חזרנו לאכול. כשרציתי לצאת מארי התחילה לשוחח עם אבא על כל מיני נושאים כדי להסיח את דעתו, זה לא צלח כיוון שאני גם הייתי חלק מהשיחה וכמובן שאבי מצא דרך שבה השיחה הפכה לשיחת נזיפה על כך שאני צריך ללמוד נימוסים והליכות ולרכוש השכלה, ולהתנהג כמו ג'נטלמן.
לאחר מכן הוא ביקש שאראה לו את החינוך שרכשתי מהלימודים הביתיים.

התחלתי לדאוג כיוון שעבר זמן ופחדתי שאני אפספס את ההזמנות לראות את הילד שחיכיתי כל היום בשבילו, אולי הוא התייאש ועזב כבר? ועכשיו הוא לבטח כועס עלי. לבסוף מארי הצליחה להסיח את דעתו של אבא אליה והלכה איתו לחדר האורחים ואני הצלחתי לחמוק החוצה ממנו ומהמשרתים שלא היוו בעיה מיוחדת.
הייתי אסיר תודה למארי והבטחתי לעצמי שאודה לה כמו שצריך אחר כך.
רצתי מהר ליער, כל כך התרגשתי, היום אני הולך לפגוש אותו סוף סוף!

נפגשנו רק אתמול בבוקר אבל זה מרגיש כמו נצח. אני הולך להיפגש עם הנער בעל העיניים השחורות העמוקות והשיער החום-שחור, אותו אחד שהצליח להפנט אותי ולגרום ללב שלי לפעום בצורה שלא ידעתי שקיימת
רצתי ורצתי במהירות, אני כבר זוכר את הדרך בעל פה, הייתי שם כל הקיץ האחרון.
לפתע ראיתי אותו, שוכב לו על הבטן לבד בקרחת היער ומצייר בשלווה. יכלתי להישבע שהוא זהר והילה הופיע מסביבו לרגע, או שאולי זאת הייתה רק קרן שמש...?

»כשראה כריסטופר את פיליקס חיוך התפשט על פניו, הוא חש הקלה כיוון שחשב שהבלונדיני כבר לא יגיע, הוא חיכה לו במשך יותר משעה אך כמובן שפיליקס לא ידע זאת. הוא עמד להתייאש כשלפתע ראה את פיליקס ויכל להישבע שזרח כמו קרן אור קטנה.

"אני מתנצל על האיחור, אבי לא איפשר לי ללכת" נעמדתי מולו, שמתי את ידיי על ברכיי והתנשפתי בכבדות.
"זה בסדר, לא חיכיתי הרבה זמן" שיקר כריסטופר.
"מה אתה מצייר?" שאלתי כשהבחנתי לפתע במחברת הציור שהייתה סגורה בידו. "אממ, זה כלום" הוא הסמיק וניסה להסתיר את המחברת מפני ״אל תתבייש! תראה לי מה עשית״ אך לפני שהצליח להסתיר אותה מאחוריו לקחתי ופתחתי אותה. מולי נגלה ציור של שמיים נטולי עננים המוסתרים על ידי צמרות העצים, אותו מראה שראינו אתמול כאשר הסתכלנו למעלה כשסיפרתי לו על אמא שלי.
"זה מדהים" הייתי מהופנט "איך הצלחת לעשות את זה? איך זכרת?" הייתי בהלם, לבי דפק כל כך מהר ולא בגלל הריצה, שקעתי עמוק לתוך הציור כל כך.
"מעכשיו, כל פעם שאני אסתכל למעלה על השמיים מבעד לעצים אזכר בך" הוא הסתכל לי בעיניים ואמר זאת עם חיוך מתוק והוציא אותי מהבועה שהייתי בה. הסמקתי כל כך שהאוזניים שלי האדימו והשפלתי את מבטי "למה אתה אומר כאלה דברים מביכים" מלמלתי כשאני מנסה להסתיר את פני עם הפוני שלי, אבל הוא לא ענה לי, הוא רק צחק, מובך בעצמו, ובלגן לי את השיער.

"קח" כריסטופר אמר ותלש את הדף מהחברת ונתן לי את הציור.
"ב-בשבילי??" נשמטה לי הלסת מההפתעה. "יכנסו לך זבובים לפה, זה לא מנומס להשאיר אותו פתוח כך" הוא אמר עם חיוך וסגר לי את הפה עם שתי אצבעות מתחת לסנטרי.
"א-אני לא יכול לקבל זאת, זה ציור יקר ערך ולי אין שום דבר לתת לך בתמורה...״ גמגמתי
״שטויות, אני לא רוצה שום דבר בתמורה, אני רוצה שתקבל את הציור״
״א-אבל לא חתמת על זה. אתה צריך לחתום, זאת היצירה שלך" דרשתי ממנו בתקווה לשנות נושא "אבל...אין לי חתימה, אף פעם לא נתתי ציור למישהו" סומק צבע את לחיו והוא גירד בעורפו כשאמר זאת בעודו מתחמק מלהביט בי. "אז אני אעזור לך למצוא אחת!" קראתי בהחלטיות ושמחתי כשחיוך קטן עלה על שפתיו.

כך העברתי את אחר הצהריים עם כריסטופר במציאת חתימה הולמת בשבילו, לאחר מכן הוא לימד אותי לצייר, מה שלא צלח כל כך...
עמדנו ליד העץ שבו דרכינו נפרדות, זה מול זה "ביי כריס, אני יכול לקרוא לך כריס נכון?" שאלתי עם חיוך שובב, כבר הרגשתי איתו יותר בנוח. "כמובן אפרוח" הוא אמר ברוגע, כאילו זה הדבר הכי טבעי ומובן מאליו. "היי תפסיק לקרוא לי ככה. אם אני אפרוח אז אתה זאב!" אמרתי מעוצבן בזמן שהוא צחק. זה לא באמת הפריע לי, אבל מה שאמרתי רק שיעשע אותו יותר ונדבקתי בצחוק הקסום שלו, שנינו צחקנו, בלי שום סיבה מיוחדת, היה לי כיף איתו הרגשתי שאני יכול להיות עצמי עם כריס והוא לא ישפוט אותי.

לפני שהוא הלך הוא הביא לי חיבוק ונתן לי נשיקה חטופה על הלחי "ביי אפרוח ניפגש מחר" הוא לחש לי באוזן ורץ בחזרה לביתו, עמדתי שם קפוא ואדום עד האוזניים עם יד על המקום שכריס נישק, במשך דקות ארוכות מעכל את מה שקרה והצליל היחיד ששמעתי היה דפיקות ליבי שהשתולל.

—

במשך השבוע שלאחר מכן נפגשנו אני וכריס כל יום אחרי ארוחת הצהריים במקום הסודי של שנינו. גיליתי עליו המון דברים מעניינים, למשל שהוא גר עם דודים שלו כרגע כדי לא להָוֹות מטרד לאביו שעסוק בניהול עסק מצליח לכרכרות סוסים.
כריס אומר שהוא מעדיף את הדודים שלו כיוון שהם יותר נחמדים ונותנים לו חופש לעשות כרצונו, אך שמתי לב שהוא עצוב שהוריו הרחיקו אותו מהם, גם אם הוא מנסה להסתיר זאת.

הוא אוהב את החורף, ושונא כשחם לו ויש לו אח קטן ושובב שהגיע איתו לדודים שלהם. סיפרתי לו שאני ואחותי הגדולה עושים מחזות מידי פעם ושאני מאוד אוהב לשחק ואני אפילו כותב את המחזות בעצמי. אמרתי לו גם שאני אוהב לנגן בפסנתר, אבל לפעמים אבי מכריח אותי להתאמן במשך שעות עד שהאצבעות שלי מתחילות לכאוב.
שוחחנו הרבה, כל יום בין ארוחת הצהריים לשעת התה של הערב היינו נפגשים בקרחת היער, המקום של שנינו.

יום אחד, כעבור שבוע כריסטופר הגיע באיחור שלא היה אופייני לו בכלל, בכל יום השבוע פיליקס היה מגיע אחריו אבל היום הוא לא ראה אותו כשהגיע, מה שהיה מאוד יוצא דופן. הוא החליט לחכות לו.

לבסוף, אחרי חצי שעה שהדאגות שלי התחילו לגדול, כריס הגיע בריצה עם מבט עצוב על פניו. הוא נעמד מולי בשקט,"ה-היי, למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אמרתי וראיתי שהמבט שלו נהיה עוד יותר עצוב אך הוא לא ענה לי, הוא הרים אלי את מבטו ואף אחד מאיתנו לא העז לשבור את קשר העין שנוצר. אחרי כמה רגעים כריס התרסק עלי בחיבוק נואש.

לא הבנתי מה קרה ולמה כריס שבדרך כלל הקפיד מאוד על נימוסים, זונח את כל הרגליו. כנראה קרה משהו לא טוב והוא צריך חיבוק חשבתי, אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי שגם אם אתה לא יכול לעשות כלום בשביל הבן אדם שמולך לפעמים מספיק רק חיבוק חם כדי לשפר את מצב רוחו. אז חיבקתי אותו בחזרה, עם כל מה שיש לי, שידע שאני איתו ושאני מוכן לעזור לו בהכל.

הוא הרים את ראשו מהחיבוק והסתכל עלי עם דמעות בעיניים "אני עוזב....היום. אבי החליט שאני צריך לרכוש השכלה אם אני הולך לרשת את העסק שלו יום אחד, הוא נזכר בי סוף סוף אבל כמו כל פעם כל מה שהוא מדבר עליו זה עסקים ועבודה"
דמעות החלו להצטבר בעיניי בזמן שהוא דיבר "הוא לא מבין שאני רק ילד! מבחינתו העסק זה כל מה שחשוב. אין לי איך לשנות את דעתו ובטח שלא למחות עליה. אני עוזב פיליקס!" הוא לא סיים את המשפט וכבר ירדו לי דמעות. זה לא יכול להיגמר עכשיו! אתה הבן אדם הכי מיוחד שאני מכיר, אני לא יכול לתת לך ללכת! אני לא אתן לך ללכת!
זה מה שרציתי להגיד אבל לא יכלתי בגלל הגוש הענקי שהיה תקוע לי בגרון. "ל-ל-לא" זה כל מה שהצלחתי להגיד, רציתי לצעוק, רציתי להשתולל, רציתי להרביץ למישהו אבל לא הצלחתי לזוז פשוט עמדתי שם בוכה מול כריס.

הוא ניגב לי בעדינות את הדמעות עם ידיו "אני אתגעגע אליך אפרוח" הוא אמר עם חיוך עצוב ודמעה ירדה לה במורד לחיו. "אתה הכרת לי דברים שבלעדיך לעולם לא הייתי מכיר, אני אזכור את הזמן שבילינו יחד לנצח, אתה מיוחד בשבילי" הוא אמר ולא יכלתי יותר, חיבקתי אותו שוב חיבוק חם, נואש ומתחנן, מתחנן שהוא ישאר איתי עוד. אבל זה לא היה אפשרי. "אתה מאוד מיוחד גם בשבילי זאבון, אני אתגעגע אליך מאוד" הצלחתי להתגבר על הגוש בגרון ואמרתי לתוך החיבוק. "אנחנו עוד ניפגש" הוא קבע "אנחנו חייבים" פניו הפכו רציניות לרגע כשאמר את זה והינהנתי להסכמה.
"ביי כריסטופר ג'ונס"
"ביי פיליקס תומפסון"

———

תכתבו לי בתגובה אם אהבתם.ן זה מאוד יעזור לי להמשיך ולהשתפר🙃