נמ. כריס
מארי ולוקס הלכו לישון ביחד בחדרה.
אבל לפני כן החלטתי לדבר עם לוקס. לכן אחרי ארוחת הערב תפסתי אותו לשיחה

״היי, אני מצטער שכך זה יצא אבל שתדע שאין לי שום כוונה להתחתן איתה ולהוציא לפועל את התכנית שלהם״ אמרתי נחוש
״אל תדאג אח, אני מבין שהמצב כרגע לא פשוט ולא עליך אני כועס״ ראו שהוא נסער, הוא לקח נשימה עמוקה מלאה בזעם לפני שדיבר שוב ״אני כועס על הדוד ועל הרולד שלא חשבו לרגע על הילדים שלהם״ הנהנתי בהבנה. אין מישהו שבין את דבריו יותר ממני.
״וחוץ מזה״ חצי חיוך עלה על שפתיו ״אני במקומך הייתי דואג יותר ממישהו אחר שעלול להיפגע״

׳פיליקס׳ חשבתי מיד
לוקס רק נראה משועשע במקצת.
״לילה טוב אח״ הוא תפח על כתפי ואמר כשנכנס לחדר של מארי ונעלם.
״לילה טוב״

הלכתי לישון כשבראשי אירועי הערב, ומחשבות על מה אני הולך לעשות...נרדמתי בקושי רב כשמחשבות אלו עדיין בראשי.

חשבתי על השידוכים... לדודי לא הייתה שום זכות לעשות זאת. אני לא מבין מאיפה ההחלטה הזו הגיעה פתאום.
לפתע שמעתי קולות של בכי, "ל-לאא" שמעתי במעומעם , זה הגיע מאחד הקירות "תעזוב א-או-אותי" קמתי מהמיטה, זה הגיע מכיוון החדר של פיליקס.
יצאתי מחדרי במהירות ונכנסתי לשלו, ראיתי את פיליקס ישן ובוכה מתוך שינה
"בבקשה! א-אני מתחנן!" הוא קרא לאוויר, ודמעות זולגות מעיניו העצומות. מיהרתי אליו וישבתי לידו על המיטה
"פיליקס! פיליקס! תתעורר! קדימה פיליקס צא מזה!" קראתי לו אבל זה רק גרם לו לבכות חזק יותר
"פיליקס אתה שומע אותי?" פיליקס פקח את עיניו באחת, מבוהל הוא הסתכל מסביב מנסה להבין איפה הוא נמצא. תפסתי בכתפיו וניערתי אותו מנסה להחזיר אותו למציאות "היי, זה היה רק חלום, אתה בסדר עכשיו. אני כאן" אמרתי בניסיון להרגיע אותו.
"כריס, זה אתה" הוא אמר מתנשף, עדיין מנסה להתאושש

חיבקתי אותו למשך דקות ארוכות, מחכה שהוא ירגע. הוא התרומם לישיבה, נשען על המסגרת של המיטה שהייתה מאחוריו ולא אמר אף מילה. לבסוף החלטתי לעשות את הצעד הראשון ושאלתי "כמה זמן זה נמשך?"
לקח לו כמה רגעים ארוכים לענות, ראיתי שהוא מתלבט אם להגיד בכלל או לא. "מאז המקרה ההוא... במסיבה...כל לילה"

״בגלל זה נראת עייף כל הזמן? אתה לא ישן״ עיניי נפערו בזעזוע, הוא לא ישן. כבר כמה שבועות שהוא לא ישן. הרגשתי אשמה, איך יכולתי להיות כל כך חסר אחריות.
איך לא שמתי לב?
הוא הינהן באישור ״אבל אתה לא צריך לדאוג! אני בסדר, בסופו של דבר זה יחלוף״ הוא ניסה לשכנע אותי- או את עצמו- בזמן שניסה להעלות חיוך על פניו, תוך כדי שהוא משחק בשולי השמיכה עם אצבעותיו.

תפסתי בפניו בשתי ידיי והרמתי את ראשו, מכריח אותו להסתכל עליי.
״אל תדבר שטויות כמובן שאני דואג״
קצת התחרטתי על הרגע בו הרמתי את פניו, לא יכלתי לעמוד בעיניו היפות.
טבעתי בתוך הים הכחול של עיניו... לרגע הן היו נראות לא אמיתיות, כמעט מלאות בקסם.
והשפתיים...
השפתיים שלו היו נראות אדומות יותר מהרגיל ונפוחות יותר, כנראה בגלל הבכי.
הן קראו לי
יכולתי להרגיש את זה... כמו מגנט שמשך אותי ללא יכולת להתנגד.
התקרבתי אליו לאט מבלי לשים לב, עד שהשפתיים שלנו היו במרחק של שבריר שנייה אחד מהשני. לא הייתי בהכרה מלאה למעשים שלי, הגוף שלי פעל לבד.

הגוף פעל מהלב,
לב שהחסיר פעימה בכל פעם שהוא פוגש בפיליקס.

עצרתי לרגע, מנסה להתאפס ולחשב מסלול מחדש, אבל המגנט היה חזק ממני

הוא כבר שבה אותי מהרגע הראשון

שפתינו התרסקו אחת על השנייה בתיאום מושלם. לא ידעתי כמה חיכיתי לרגע הזה עד שהוא קרה.
הרגשתי... חיי. וזה הרגיש כל כך טוב.
שפתי נעו בתיאום מושלם על שלו, טועמות כל חלקיק ממנו ורוצות יותר כל הזמן. התנשקנו בלהט ובתשוקה.
תשוקה שבערה יותר מידי זמן אצל כל אחד מאיתנו.
תשוקה שהציתה את ליבנו ושרפה אותנו מפנים. הזדקקתי למגע שפתיו כמו שתינוק זקוק לחיבוק של אימו.
הייתה הרגשה לרגע שכולם נעלמו ואנחנו היינו בתוך עולם משל עצמו לבד. רק שנינו.
החזקתי את פניו בהרגשה שכל רגע הוא הולך להיעלם, רציתי עוד! רציתי הרבה יותר!
החלקתי את ידי לסנטרו, אוחז בו ומסמן לפיליקס לפתוח את פיו ובכך מעמיק את הנשיקה כשלשוני נכנסת לפיו, נרגשת מהמקום החדש שהגיעה אליו ולהוטה לחקור כל פינה בו. הרגשתי דמעה בזווית עיניי, לא ידעתי שהזדקקתי אליו כל כך. ליבי פעם בקצב מסחרר בעוד שפיליקס נשען אחורה ועוטף את ידיו מסביב לעורפי. נשענתי קדימה בתיאום
לא מוכן להרפות
עד שפיליקס חצי שכב חצי ישב על המיטה ואני הייתי שעון מעליו. ידיו עברו ללטף את החזה שלי והרגשתי צמרמורת בכל גופי
אהבתי את זה
אני במקביל מיששתי את בטנו, להוט לחקור את הגוף הזה. לדעת ולראות כל חלק ממנו.
התנתקנו לשנייה רק כדי לקחת אוויר ומיד חזרנו אחד אל השני, התשוקה והתאווה שהתבשלה אצלנו כל השנים איימה להתפרץ החוצה ולסחוף אותנו.
משכיחה מאיתנו את הצרות והבעיות שלנו, הבעיות שלנו...
בסוף אי אפשר להתעלם מהן. אני לא יכול לפגוע בו, זה הדבר האחרון שאני רוצה.

התרחקתי ממנו לאט ובחוסר רצון, עדיין מסרב לעזוב
התנתקתי ממנו בחוסר חשק והסתכלתי על עיניו, פיליקס הסתכל עלי במבט לא מבין
״א-אני...״ ניסיתי להוציא קול אבל לא הצלחתי ונאנחתי. קמתי ממנו בעדינות עדיין בהלם ממה שקרה. ״לילה טוב״ גימגמתי ופניתי לצאת מחדר השינה שלו, אך פיליקס תפס בידי ומנע ממני מללכת, ״א-אל תלך...״ הוא אמר, לא מסוגל להסתכל עלי כשידו תופסת במפרק ידי, הוא הפנה את מבטו הצידה מובך וסומק כיסה את פניו.

הוא מפחד שהסיוטים יחזרו.

הנהנתי קלות כשהבנתי את כוונותיו, עליתי על המיטה ונשכבתי לצידו, מחזיק אותו ומגן עליו.
וכך נרדמנו, סמוקים ומחובקים, עדיין בשוק ממה שקרה ברגעים האחרונים.

נמ פיליקס
ביקשתי ממנו שלא ילך
למה עשיתי את זה?? אני לא מאמין לעצמי
מאיפה הגיע לי האומץ לבקש ממנו בכלל?
הוא נכנס למיטה מצידי השני ועטף אותי עם ידיו לחיבוק חם, חצי חיוך עלה על שפתיי והנחתי את כפות ידיי על חזהו למרות הסומק העז שכיסה את פניי.

למה הוא התנתק מהנשיקה?
כשהתנשקנו היה נדמה לי שהוא רוצה ושהוא בסדר עם זה.
רגע
התנשקנו...
אני לא מאמין! התנשקנו!
בחיי לא חשבתי שאגיע לרגע הזה, חשבתי שאני היחידי שרוצה בכך. דמיינתי את הרגע הזה במוחי אין ספור פעמים.
וזה היה הרבה יותר טוב מכל מה שחשבתי! ליבי פעם בחזקה, החזה והשפתיים שלי שרפו מתשוקה, רציתי להרגיש את שפתיו כל כל הרבה זמן. יותר מידי זמן. התנתקנו רק כדי לקחת אוויר ומייד חזרנו אחד לשני. השפתיים שלו היו כל כך רכות, והגוף השרירי שלו היה נעים. זה הרגיש טוב באופן... באופן אסור.

אבל... למה הוא עצר? זה לא היה מספיק טוב בשבילו? אני לא הייתי מספיק טוב בשבילו? זה בגלל...
זה בגלל שאני גבר?
מבלי לשים לב שקעתי לשינה בזרועותיו של כריס כשבראשי עדיין מתרוצצות שאלות.

————-

מה חשבתם.ן על הפרק?
נתראה בפרק הבא
לאב יו
לוסי🤍