על הדלת דפק אורח. אני לא רציתי לפתוח. הוא המשיך לדפוק ולדפוק. הכריח אותי לפתוח. האורח נכנס. לא היו לו לא פנים, לא גוף. הוא אחז בסכין.״אל תדאג,״ הוא אמר, ״אני נשבע שלא אקצץ לך את הכנפיים.״ הוא נשבע - ואני האמנתי. הוא הרשה לעצמו להתקרב אליי. הוא נשבע - ואני האמנתי. הוא התקרב ולחש לי באוזן דברים שלא זכרתי. זכרתי רק את הכובד שלהם. כמה קשים היו. 

עם כל מילה ומילה, הוא תלש נוצה אחר נוצה, מכנפיי היפים, המוזהבים, הטהורים. נוצה אחר נוצה. הוא תלש כנף שלם. הכנף השני נשר מעצמו. רציתי לצעוק עליו, ״אני בעל הבית! אני אחראי! אני שולט במקום!״ אבל זה היה שקר, ואסור לי לשקר. אני איבדתי את השליטה, ואסור לי לשקר.

יום חמישי במרתון חנוכה! וויהוווו!