אם אתם אוהבים את הסיפור, את הדמויות, את העלילה. תגיבו. כי אחרת אין לי איך לדעת. וכל תגובה שלכם מחזקת אותי :)

~~~

נדב ירד ישנוני במדרגות אל המטבח שהיה כמעט ריק, רק דאיה הייתה בו, והתרוצצה בהכנת הלחמניות; מכינה לחמניה והולכת לשים אותה בתבנית. זו לא עבודה קשה ציין לעצמו, אלא שדאיה עשתה אותה כאילו הייתה בהילוך מהיר, זה היה עשוי להיות קשה יותר. הוא נכנס לשירותים שבקומה התחתונה ושטף את פניו, צחצח את שיניו, עשה צרכיו ונתן לעצמו כאפה. שיערו ארך מעט ושוב נראה ההבדל בין הגוון הבהיר בשורשי השיער לבין השחור הצבוע, הוא שנא את זה וקיווה שיום אחד השיער שלו פשוט יכהה לגמרי. הדמות שנשקפה אליו מהמראה הייתה נראית מבוהלת, המבט היה מפוחד והוא לא הבין למה. האם זה באמת הוא?

מה השעה? הוא יצא אל המטבח. דאיה הרימה אליו את עיניה החומות האימהיות, התלבטה אם לשאול לשלומו או לתת לו להסתגל לעולם לרגע. הוא פיהק, נמתח, שתה כוס מים, אכל שוקולד שהפעם היה שייך לו כי הוא זכר לקנות אחרי העבודה אתמול, ואז נשען על השיש במטבח מול דאיה שהכינה את הלחמניות האחרונות. הוא צפה בעבודתה, היא גלגלה כדור בצק לרצועה שאותה סובבה כשבלול והניחה בתבנית.

"ישנתי, ישנתי טוב אני מניח, עכשיו כאילו חזרתי לעולם חדש."

"מאיזו בחינה?" דאיה פזלה אל התנור שכבר היה חם.

"הרגשתי כאילו התנתקתי, ועכשיו אני חוזר."

"במה זה מתבטא?"

"מה התאריך היום?"

דאיה כיווצה לרגע את גבותיה כאילו ניסתה להיזכר. "יום רביעי, עשרים וארבע לאוגוסט-"

"אלפיים שלושים ו- כן את זה אני זוכר, לא זכרתי איזה יום היום."

היא הניחה את הלחמניה האחרונה במגש ופתחה את התנור. "החודש נגמר בקרוב, שזה אומר שחצי מהילדים פה חוזרים ללמוד." 

"מסכנים." נדב עזר לה להכניס את המגשים, בזה אחר זה לתנור. "בתי ספר עירוניים זה ממש חרא."

"אין להם ברירה, הם חייבים לדעת משהו."

"להשיג כסף."

היא הניחה את ידייה על מותניה. "גם את זה הם לומדים פה."

"נכון." נדב שתק לאיזו דקה שבה דאיה ניקתה את השיש הגדול. "הייתי אומר שהם צריכים ללמוד גם עוד מיומנויות."

דאיה השמיעה קריאת הפתעה. "אנחנו לא מעודדים זנות."

"אני יודע…" נדב מלמל. "בכל מקרה, אפשר לחמניה?"

"הרגע הכנסתי אותן." 

נדב הביט בלחמניות המבריקות באור התנור. "אפשר אחת לא מוכנה?"

היא הביטה בו. "טוב."

הוא ניגש אל התנור ובזהירות הוציא לחמניה אחת, הבצק היה חם כבר ובכל זאת הוא יכל ללוש אותו באצבעותיו. "אין כמו לאכול בצק."

"כן, אה?"

"את יודעת, אני חושב שאת ואדם לקחתם את הריליקיה צעד אחד קדימה." הוא תלש חתיכה ודחף אותה לפיו.

"מאיזו בחינה?" דאיה נשענה על השיש המבריק וצפתה בו עם חיוך קטן משועשע בזווית פיה.

"זו כאילו הריליקיה היוקרתית."

"נכון, יש לנו הרבה מימונים."

"אדם הגאון…" מלמל נדב בזמן שהרים את ראשו, צמצם את עיניו, לעס בעונג – בפה סגור – והמשיך להתעסק בשאר הבצק המעט שמנוני באצבעותיו. 

חיוכה של דאיה התרחב. "כן, המוכשר…"

"והחתיך." ציין נדב.

"עד פה." דאיה הייתה נוקשה אך המשיכה לחייך.

"אל תדאגי, אין לי כוונות-"

"אני סתם קנאית." היא הניחה את ידייה על בטנה וליטפה אותה.

"אני מכיר את ההרגשה." 

הוא לא באמת הכיר. רוב מערכות היחסים שלו היו בשביל סקס, לכן לא היה אכפת לו אם בן או בת הזוג שלו יסתכלו על אחרים או אחרים יסתכלו עליהם, כל עוד הוא ממשיך לקבל את מבוקשו. נדב קינא באדם ודאיה, הוא רצה שדאיה תספר לו עליה ועל אדם, על מה זה לאהוב מישהו. אבל הוא פחד ששאלותיו יהיו חשודות. הוא לא התבייש בעובדה שהוא כבר מזמן לא בתול, הוא גם לא התבייש בשם שהעניקו לו כאחד שלהוט מאוד. הוא התבייש בזה שהוא לא יודע לאהוב.

 פעם אחת, ברגע מיוחד שכזה שבו הוא ואמו ישבו לשיחה ידידותית במטבח ביתם, הוא אמר לה. שהוא מפחד שהוא לא ידע איך לאהוב. היא צחקקה ברוך ואמרה שלאהוב זו לא בעיה, שזה פשוט יקרה והוא ידע אז שהוא אוהב. ואז היא הוסיפה שאומנם אפשר בקלי קלות להתאהב אבל להמשיך לאהוב זה כבר קשה יותר. נדב לא הבין, כל עוד הסקס לא שעמם אותו הוא המשיך "לאהוב" את מי שהיה איתו.

נדב ניסה רבות לפצח את מהות הא-מיניות. הוא תמיד היה כל כך מיני ולא יכל לדמיין עולם שבו לא רוצים סקס, והרבה ממנו. הגוף של נדב היה כמו מכונה, הוא כבר הכיר הכל, התנסה עם בנים ועם בנות ועם שניהם ביחד ובכל מיני מקומות וסיטואציות ותנוחות. זה תמיד נתפס אצלו כעולם רחב, ואף שידע שיש אנשים שלא חושבים על זה כל כך הרבה כמוהו, הוא היה בטוח שזה קיים אצל כולם. אמרו לו שא-מיניים עושים את זה מאהבה. שוב המונח הזה שגם אותו ניסה נדב לפענח.

דאיה לא נהנתה לקבל מאדם? נדב תמיד ניסה לדמיין איך עשו אדם ודאיה את הילד הזה שנמצא כעת ברחמה של דאיה. אדם לא נהנה לזיין את דאיה? נו באמת, זה נשמע כל כך לא הגיוני! כמה פעמים על בדעתו שאולי הם פשוט לא ניסו כמו שצריך, אבל הוא ביטל את זה. יום יבוא והוא האמין שהוא יצליח להבין שלא כולם סוטים כמוהו.

"דיברת עם אמא שלך לאחרונה?" דאיה קטעה את חוט מחשבתו.

"מאז שעזבתי? לא." הוא המשיך לאכול בצק מידיו. "לא אכפת לה ממני כל כך."

"ומאבא שלך?" נדב שמח שדאיה מתעניינת בשלומו, בטיב הקשר שלו עם משפחתו, אבל לא הבין למה, ייתכן וזה באמת מעניין אותה?

"האלכוהוליסט המסריח הזה בקושי זוכר שיש לו ילד, והוא לא נראלי היה שמח לשמוע שיש לו ילד כמוני." נדב חש צורך להעביר את ידו בשיערו אבל לא רצה ללכלך אותו בשמן. נדב דיבר הרבה באיבה על הוריו, זו הייתה מגננה, כשחשף את העובדה שאהב אותם - הרגיש פגיע.

"לדעתי הוא דווקא היה גאה בך, אבל זה תלוי. מה זה ילד כמוך?" דאיה המשיכה ללטף את בטנה. 

"גיי?"

גבותיה של דאיה הורמו בהפתעה. "אתה גיי?"

"לא רואים עליי?" גיחך. הוא צבע את השיער, מרח לק והתאפר כמעט כל יום, זה לא היה מספיק? 

"רואים אבל לך תדע."

"אני יודע, ובכל מקרה אני לא הומו."

"פאן."

"לא!" מחה ולרגע חשב שהגזים בתגובתו. "אני בי נראלי." הסביר בטון רגוע יותר.

"הכל בסדר." מלמוליה של דאיה נשמעו כל כך רכים, מתערבלים עם הרוח שנשבה מהחלון הפתוח ונשמעים כמו שירה שנישאה מעיר רחוקה. נדב הרגיש מטומטם שהוא היה רוצה שמישהי שקטנה ממנו בכמה שנים תהיה אמא של אבל דאיה הייתה כל כך טובה אלייהם…

"בכל מקרה, בריליקיית חמש כוכבים הזו ממש נחמד, מה השלב הבא? להביא פסיכולוג?" אל קולו התלווה גוון מזלזל שהוא הוסיף על מנת שיוכל לתרץ ששאל שאלה רטורית. 

"אני ואדם למדנו קצת פסיכולוגיה, אנחנו יכולים לעזור ואנחנו נשמח, וחוץ מזה אנחנו מאמינים בשיח פתוח גם בין ילדיי הריליקיה. כשאני הרגשתי ממש רע פעם, דיברתי עם מישהי שהייתה במצב שלי פחות או יותר, גם אם היא לא הבינה לגמרי את הבעיה שהייתה לי, היא הייתה שם כדי להקשיב. אם יהיה מישהו בדיכאון, או במצב סיכוני אנחנו נעשה הכל כדיי לממן לו פסיכולוג. זה אפשרי הודות ל-" היא נשמה עמוק ובחנה אל פניו שהראו הקשבה, היו דרוכות ומוכנות לכל מילה. "כמה אנשים טובים."

נדב שתק, ואז חייך לעצמו, ואז צחקק ואז- הוא פשוט שמח לשמוע את זה על הריליקייה. הוא תמיד אהב את המקום הזה, אם הוא היה מיליארדר הוא היה תורם המון כסף לזה, אבל עכשיו הוא בצד השני, בצד המקבל, נער אבוד שברח מכלא זהב שקוף שרק הוא הרגיש. הוא לא היה כלוא.  הוא צריך אוזן קשבת, הוא רוצה להיות גם אחת כזו, יש פה מאה כאלו ונראה שעכשיו ישנה דילמת הבחירה. אבל דווקא כשחשב שמצא את הכיוון, היא נעלמה, מתי היא תחזור? עברו כבר ארבעה ימים.

"מתי אופל חוזרת?" הוא קטע את השקט.

דאיה כבר הספיקה להכין לשניהם קפה. "בטח תחילת שבוע הבא. כמה סוכר?"

"לא יודע, אף פעם לא שתיתי את הקפה של הריליקיה, הוא מוזר, אני פשוט רגיל ל…" הוא עצר את עצמו, בריליקיה עשו הכל בשביל שיהיה לו הכל, אפילו עבודה מצאו לו, להרוויח כסף בעצמו.

"קפה משובח מהמכונה? אני מבינה. אבל זה שיש לנו בכלל קפה זה נס, איזה מפעל הביא לאדם כמויות כי עבר לזה התאריך ביום."

"וזה לא מקולקל?" 

"לא, זה קפה. אפילו חלב אחרי יום מתאריך התפוגה לא מתקלקל." דאיה הניחה מולו את הכוס וגם את צנצנת הסוכר.

נדב הנהן והניח את שארית הבצק שהיה בידיו בתוך התנור במקומה הריק של הלחמנייה, אחר כך הוא שם לעצמו שתי כפיות סוכר וערבב בעזרת כפית המתכת. כשלגם הוא לא הופתע, הוא ידע שזה לא אותו קפה מכונה עם קצף, בלי גושי קפה ובלי טעם מיימי. הוא הוסיף עוד חלב וגמע מהמשקה כמו ספורטאי שנח אחרי הריצה.

"אני הולכת להעיר את מי שצריך לקום עכשיו." אמרה לו דאיה כשסיימה לשטוף את כוס הקפה שלה לאחר ששתתה אותה בזריזות והביטה בשעון, השעה הייתה כבר שש וכמה קרני שמש ראשונות הטילו את אורן אל תוך הקומה הראשונה של ריליקיית אולהפנד.

נדב הנהן, אך כשראה אותה מתחילה לעלות במדרגות כשהיא נתמכת במעקה הוא ריחם עליה קצת. היא תצטרך עכשיו ללכת בין שורות המזרנים ולהתכופף אל הילדים הישנים, להעיר אותם בליטוף על הפנים כמו אמא, לבוגרים יותר היא תגיד בוקר טוב, תזכיר שיש עבודה. הוא מיהר לקום ולעלות אחריה. "דאיה?"

"כן?"

"אני יכול להעיר אותם, רק תגידי לי את מי צריך להעיר." הציע.

"זה איזה עשרים ילדים, אתה תזכור את כולם?"

הוא הביט בפניה החוששות למשך חמש שניות. "תגידי לי אני אכתוב כדי לא לשכוח." הטלפון נשלף מכיסו והוא פתח פתק תזכורת.

היא נאנחה ואז הציצה לכיוון המטבח. "תשטוף את הכוס כשאתה מסיים." אמרה.

הוא הנהן, טוב אמא, חשב לעצמו והחל לרשום את שמות הילדים.

~~~~~~~

לימור שכבה על מיטתה, על הזו המקורית הפעם, בבית שבו גדלה, ידייה היו מונחות מאחורי ראשה והיא הרגישה טוב עם עצמה. לגופה היה מכנס פיג'מה רופף  וחזיית ספורט, כרגיל בימי קדם. היא עצמה את עיניה ונהנתה מזה שמשפחתה עתידים לחזור רק בשבוע הבא לבית הזה ועד אז היא תספיק להיעלם. קלי תחזור לביתה, היא תחזור לבסיס, קצת עצוב שהן שוב לא יפגשו הרבה זמן, אבל קלי הבטיחה לה שתבוא לבקר אותה באחד הימים. 

הטלפון שלה צלצל ובזמן שענתה היא שמה לב שקלי נמצאת בחדר, ספל קפה בידה והיא בוהה בה. "הלו?" היא ענתה 

מי זה? שאלה קלי בתנועות ידיים. ולימור השיבה בתנודת שפתיים וללא קול: המפקד שלי. 

קלי צחקקה לעצמה בזמן שהניחה את הספל על הרצפה ואז ניגשה אל לימור שצפתה בה מופתעת כשנשכבה לצידה וליטפה את בטנה החשופה. שיערה הבהיר של קלי היה פזור וחלק ממנו הסתיר חלק מפניה. 

"הרופא נתן לי חופש." לימור המשיכה לדבר בטלפון וקלי ללטף. "אני חוזרת ברגע שתוצאות הבדיקה יגיעו."

קלי השחילה את ידה אל תוך המכנס של לימור והמשיכה ללטף אותה. היא הניחה את פניה על חזה של לימור ושאפה את ריחו של סבון הוניל. 

"אני אדבר איתו ואעדכן אותך." לימור נאנחה לעצמה. "להתראות."

אחרי שלימור הניחה את הטלפון על השולחן היא הביטה בקלי. "לא התגלחתי מלא זמן." היא הציצה אל תוך המכנס שלה.

"לא נורא…" קלי מלמלה בקול צרוד מעט, היא הייתה עייפה, הן בקושי ישנו הלילה. 

"מחר כנראה אני אצטרך לחזור לבסיס." 

קלי נאנחה לעצמה והרימה את ראשה מחזה של לימור אל פניה. "תזכירי לי למה זה הבדיקה הזו הייתה בכלל?"

לימור פשטה את חזיית הספורט שלה, למען האמת היא יכלה להראות לקלי גם ככה אבל זה היה תירוץ נחמד. "תסתכלי." היא הראתה לקלי את אותו הגוש שהיה כמו גולה מתחת לעורה. 

"זה מדאיג." פניה של קלי הרצינו.

"בגלל זה הבדיקה."

"את יודעת ש-"

"אני לא רוצה לדעת ש, ספרי לי משהו בנושא אחר." היא שיחקה בשיערה של קלי שהנמיכה את מבטה. 

"מה אני אספר לך?"

"לא יודעת, מה שבא לך."

קלי נאנחה. "אני אוהבת אותך.*

"תמשיכי."

"יש לך חזה מדהים." היא רכנה אל לימור ונשקה לחזה כמו כדי להמחיש.

"אני יודעת."

"ואני רוצה שתרדי לי."

לימור הופתעה. "עכשיו?"

"כן."

"טוב." לימור אספה את שיערה בזמן שקלי הרימה את שולי השמלה שלה, היא הייתה בלי תחתונים. 

טוב לימור הרגישה את זה טוב על לשונה, קלי הייתה רטובה לגמרי, לקח לה חצי מהזמן שלוקח לה לה בדרך כלל לגמור. אחר כך לימור נשכבה מעלייה ושתיהן נרדמו. הבית הריק היה כמו חלל פרטי מנותק מהעולם, גם אותו הן יצטרכו לעזוב מתישהו. בסופו של דבר יש מחויבויות שאי אפשר פשוט להתעלם מהן. כמו העובדה שלקלי יש בית ספר שמתחיל בעוד שעה וחצי ושעון מעורר שיצלצל בעוד שעה.