"הלו? אדם?"

"ואה, קלי מה קורה?"

"בסדר. אני באולהפנד עכשיו, אתה יכול לשלוח לי את המיקום של הריליקיה?"

"בטח."

"תודה."

קלי ניתקה את השיחה והחלה לחפש את הקו אליו היא צריכה לעלות. המיקום היה על שדרות פרדי מרקורי, והייתה תחנה בשם הזה, קלי חיכתה לאוטובוס בציפייה בעודה מתבוננת סביב בעיר החדשה בה נמצאה לראשונה בחייה.

למרות הלכלוך, הלבנים הישנות וריחות השוק החזקים, קלי הרגישה שבעיר הזו היא יכולה לנשום עמוק ולהירגע. פה היא לא חייבת כלום לאף אחד. היא עישנה לאט, דמעות נצצו בעינייה. היא קיוותה שזו הסיגריה האחרונה, אבל היא קיוותה גם אתמול, וזו לא הייתה.

היא כיבתה את הסיגריה על קיר בתחנה כשהאוטובוס הגיע והעבירה שלוש דקות של בהייה בחלון עד שירדה בתחנה הנכונה והחלה לחצות את שדרות פרדי מרקורי עד שהגיע למקום שסומן כריליקיית אולהפנד במפה שאדם שלח לה.

היא נכנסה לריליקיה ופגשה את דאיה שלמרות הריונה לא הפסיקה להתרוצץ סביבה ולכבד אותה בכוס קפה ולחמניות מהבוקר. כששאלה על לימור, התברר שהיא אמורה לחזור מביפורט, אז קלי חיכתה.

כשלימור חזרה לבסוף עם ילד ריליקיה שחיפש ילד ריליקיה אחר. לימור הופתעה וחיבקה את קלי. כשרצתה קלי לנשק אותה, לימור רחרחה את פניה ואז התרחקה. "לא היום."

"לם נו."

"מה קרה לימור?" דאיה שאלה.

"אני לא מנשקת מעשנים."

קלי גלגלה את עיניה. "תקשיבי, החלטתי להפסיק בשבילך."

"מעולה שהחלטת. תבצעי."

"אל תיהי מגעילה."

"אני לא המגעילה פה." לימור הכינה לעצמה קפה והתיישבה מול דאיה. "אני עוזבת את הריליקיה."

"את חוזרת הביתה?" דאיה הופתעה.

לימור חייכה אליהן. "אני עוברת לגור בביפורט, אצל זוג לסביות מתוקות."

"מה? למה?" קלי מיהרה לשאול. "לימור, ביפורט זה רחוק עוד יותר מאולהפנד. אנחנו בקושי נראה אותך בדישט?"

"מצטערת קל." מלמלה לימור. "אחמד אמר שזה יכול לעזור לי, אני מתחילה כימותרפיה."

קלי השתנקה. "לם, זה לא נראה לך חשוד? למה שאנשים סתם יכניסו אותך לבית שלהם?"

"לא. יש להן תינוק חדש, יש להן סוסים, הבן הגדול שלהם בצבא, הן לא יודעות לבשל, בת אחת בריליקיה והשניה בפנימייה, חוץ מזה הן קרייריסטיות. הן ביקשו שאני אהיה שם כדי לעזור במשק הבית, אני אגור אצלן והן יממנו לי בגדים ואוכל. יש לחיים שלי משהו טוב יותר להציע? אני חולה, אני פאקינג חולה."

דאיה וקלי החליפו מבטים. "אני באמת ממליצה לך ללכת על זה." אמרה דאיה.

"אני באמת ממליצה לך שלא!" הבלונדינית לחשה.

לימור קמה וליטפה את פניה. "די קל, אל תעשי דרמה."

דאיה התרחקה מהן ונתנה להן להמשיך לנהל את שיחתן, היא לא רצתה להתערב יותר. קלי הייתה נראית שבורה; "אני צריכה לעשות דרמה, את מתרחקת ממני. מה את חושבת שאני ארגיש כשאת עוברת טיפולים בכל יום אי שם ואני תקועה בבית ספר? אחר כך את אומרת לי לא לעשן."

"זה בסיסי."

"זה לא. את לא מבינה שזה עוזר לי להחזיק מעמד בלימודים?"

לימור גלגלה את עיניה. "אני בטוחה שיש עוד דרכים."

"נכון." קלי בלעה רוק. "אבל זו הדרך שלי."

"כל אחד בוחר את הדרך לעצמו נכון?"

קלי הנהנה במהירות.

"אז ביפורט זו הדרך שלי, אם את אוהבת את זה ואם לא. אני לא יכולה להישאר בריליקיה, תוך שבוע את תראי שאני מאבדת שיווי משקל ונופלת. בקלות. פארקור אני לא יכולה לעשות. יש לי מזל שהמדינה תומכת בי עם הכסף לטיפולים, זה משהו שהריליקיה לא יכולה לעשות-"

"תבואי לגור אצלי."

"-לא קל, לא. אני לא צריכה להיות מעמסה על אף אחד עכשיו. אני בסך הכל צריכה שקט." קלי השפילה את מבטה עד שהרגישה את ידה של לימור לוטפת את פניה. עיניה החומות של לימור נצצו בדאגה. "אני דואגת לך, אני יודעת כמה קשה לך בבית ספר."

"זה כלום." קלי הסיטה שיער מפניה. "את צודקת, את עוברת משהו קשה יותר ממני."

"אני לא חושבת שאפשר לשפוט. מה שקל לך, קשה לי. מה שקל לי, קשה לך. אנחנו שונות."

"יש בזה משהו."

"ותסלחי לי שאני קרציה."

"זו אני שצריכה להפסיק לעשן עכשיו."

"בהצלחה." היא נשקה למצחה הבהיר.

"תודה לם. אני אתפלל, שתבריאי."

"סברינה תשמח לעשות תפילות משותפות."

קלי גיחכה. "סברינה מתרחקת מהדת."

"באמת?"

"כן."

"אני בהלם."

"אל תיהי." קלי צחקקה והביטה בשיש המבריק שקרני שמש אחרונות גרמו לו להיראות מבריק יותר.

"טוב. אבל קלי..."

"מה?"

"תרימי אלי רגע את התכלת הזה של העיניים שלך."

קלי הרימה אליה את מבטה וחייכה, חושפת לשון קטנטנה שמלקקת את השיניים בתנועה קטנה. "אני אוהב אותך יותר שמישהו אי פעם יהיה מסוגל לכתוב על זה."

"את זכר עכשיו? לא הצלחתי לזהות."

"לא. פשוט חשבתי על המשפט הזה כשהייתי, והיה נראה לי נכון להגיד אותו בצורה בה חשבתי אותו. "

קלי צחקה. "אני לא יודעת להגיד מילים יפות, אני יודעת להגיד שאת יפה."

"זה מספיק טוב."

היה להן עוד הרבה מה לפתור, אבל בינתיים הכל היה בסדר, הן יכלו להתמודד עם הומופוביה אז הן יוכלו להתמודד עם קצת עשן וחרקים. דאיה חייכה מהצד ולחשה לילדה הקטנה שישבה עליה. "את רואה את זה? זה לא מושלם, אבל זה אמיתי."

~~~~~~

"אני לא לקחתי שום דבר."

"רוניתי... אז מה שמת בכיס כשנכנסתי לחדר?"

"כלום."

"אבל אני ראיתי שדחפת לשם משהו."

"אז ראית לא נכון."

"למה את מכחישה?"

היא שתקה. הוא הרים את התיק שלה והזיז כמה דפים עד שמצא מעטפה מקומטת עליה נרשם שמו ותאריך המשכורת. היא מיהרה לחטוף אותה מידיו. "עזוב את זה."

"תסבירי לי בבקשה. אני רוצה להאמין לך." הוא כמעט נחנק בבכי.

"אין מה להסביר."

"אבל-"

"תעזוב אותי."

"רונית, הריליקיה-"

"לא אכפת לי מהריליקיה המזדיינת."

"את חלק מהמקום הזה. אם את צריכה כסף, מירה יכולה להלוות לך, אני יכול לתת לך, חינם." היא הביטה בו במבט חשדני והוא נאנח והמשיך. "אבל זו לא הדרך. את צריכה להחזיר את זה, או לספר למירה."

"לא רוצה." היא חזרה בעקשנותה.

"את רוצה שאני אחזיר את זה בלי שישימו לב?"

"לא." חיוך מזויף נמרח על פניה. "ואם תגיד מילה אחת, אני אשסף לך את הגרון."

"נו באמת רונית, אנחנו חברים, אני רוצה לעזור לך." דמעות התגלגלו במורד לחיו העגולות.

"אז תסתום את הפה, אם אנחנו חברים תסתום את הפה."

הוא נאנח ונשען לאחור. במשך כמה דקות בהה באוויר וחשב לעצמו, הוא בכלל לא רצה להתקרב אליה, אבל כעת העניין הזה היה חשוב יותר. "טוב." הוא כחכח בגרונו. "אני אשלים את זה הפעם מהכסף שלי, אבל שזה לא יקרה שוב."

"מעולה." היא מיהרה לאסוף את כל החפצים לתיקה, לאסוף מחדש את שערה החלק ולקום. "ביי." היא ירדה בסולם אל גינת גן השעשועים.

באר הרשה לעצמו לפרוץ בבכי בזמן שהתרחקה. הוא ישב במשך רבע שעה ומירר בבכי כשלפתע שמע מישהו מטפס דרך המגלשה. כעבור חצי דקה הופיעה אחותו – גיל. הוא לא ראה אותה כבר כמה ימים, והופתע לראות שהיא לא לבושה כרגיל. את תסרוקת הקוקו הגבוה הרגילה החליפה תספורת קצרה ואת השמלה והתכשיטים החליפו בגדי עבודה גבריים.

"גילי." הוא מיהר לחבק אותו. "מה עשו לך בעבודה?"

"זה לא בעבודה. זה אני עשיתי לעצמי. אני אפילו לא יודע למה."

"זה בסדר, אתה לא חייב."

גיל נשך את שפתיו העבות. "אני כל כך מבולבל. כבר הייתי בטוח שאני בת, ואז.... זה פשוט הגיע והייתי חייב את עצמי בתור בן לרגע. הרגע הזה נמשך יותר זמן, אז לא יכולתי להישאר כלוא בנשיות."

באר חיבק אותו. "זה בסדר."

"אני שונא את המצב הזה, אני שונאת הגוף המחורבן הזה. למה לא יכלו להחליט בשבילי? למה ההורים שלי לא יכלו פשוט להחליט בשבילי מה אני כשנולדתי? אני באמת לא מבין, כבר שנים שאני מנסה ולא מצליחה."

"הם לא רצו לקבע-"

"אם הם היו קובעים שאני בת, הייתי בת, מה כבר היה קורה?"

"ואם בסוף היית בן בכלל?"

"אז הייתי יודע שאני בן, ואז נהיה טרנס. כל דבר עדיף מעכשיו."

הוא שוב חיבק את כתפייה. "את צודקת, כל דבר עדיף מעכשיו בכל מקרה." מלמל.

"אני לא רוצה להמשיך ככה."

"את לא יכולה לוותר, אתה לא יכול לוותר."

"למה לי להישאר? אני לא מבין כלום, אף פעם, נמאס לי. אני אמות ואוולד מחדש בגוף שסגור על עצמו."

"גיל לא, אי אפשר, חייבים להישאר."

"למה?"

"כי חייבים, אני לא יודע, את הגדולה או הגדול בנינו."

הוא בלע את רוקו. "אתה צודק."

"אנחנו חייבים פשוט, אין לזה הסבר. אבל בבקשה תישארי, אם תלך אני אבוא גם."

"אתה לא-" הוא נאנח. "באר..."

"אין לי משהו טוב יותר לעשות."

"אני אשתדל."

"תודה."

"מה עובר עלייך, לא סיפרת לי."

"זה לא ממש משנה."

"זה משנה לי."

"גיל. אני לא רוצה לדבר על זה."

"אתה צריך לשמור על עצמך."

"אני יודע."

"אפשר שנלך לטיול?"

"מתי?" באר תהה.

"בתחילת השנה הלועזית הקרובה."

"זה ממש עוד חודשיים או שלוש."

"אז צריכים להתחיל לחסוך."

באר חייך. "אני אוהב את הרעיון הזה."

"מעולה. בוא נתמקד בזה."

"אני אשתדל. כי יש לי יום ריליקיות לארגן בנוסף."

"יא. אפשר גם לעזור?"

באר הנהן בהתלהבות. "בטח. בואי נעשה את זה."

"בינתיים זה בוא. אני רוצה לנסות להסתגל לגבריות עכשיו."

"אז בוא. אחי אני אוהב אותך אל תשכח את זה."

גיל חייך ובאר הוציא מתיקו את ספר הטלפונים. באר ידע תמיד לעודד אותו, ותמיד היה אכפת לו ממה שגיל הרגיש. זה הזכיר לו עכשיו למה הם אחים למרות שהם לא יצאו מאותו רחם.

~~~~~~

אופל רקדה, זה לא היה דבר חדש, אבל העובדה שהיא רקדה עם מישהו הייתה שינוי מרענן. המוזיקה בקעה מרמקול קטן, נדב השאיל לה אותו, לאחרונה הוא נדיב ועל פניו נסוך רוב הזמן אושר או מן שמחה עילאית כזו. אופל לא ידעה להגדיר את זה במילים, אבל היא המציאה ריקוד קטן שבו הביעה את איך שראתה את מצב רוחו של נדב בימים האחרונים.

לימור לא ממש ידעה לרקוד, לימור לא ממש אהבה לרקוד, זה תמיד היה נראה לה עדין מדי, ומגוחך. היא אהבה לעשות פארקור, לקפוץ בין מעקים וגגות, אופל טענה שזה כמעט אותו דבר. אז לימור נענתה לבקשתה של לימור לרקוד איתה, היא אמרה לעצמה שאם כבר היא הולכת להיות חלשה בזמן הקרוב בגלל טיפולי הכימותרפיה, שתנצל את הזמן שבו היא עוד מסוגלת לרקוד, ולרוץ, וליפול.

זה היה כיף. ליפול. אתם יודעים, להתרסק על הרצפה. לימור נפלה לרוב על צד הגוף והשתדלה שלא לדפוק את החזה שלה ברצפה שוב כמו באותו יום שבו יצאה בכעס מביתה של קלי.

אבל עכשיו ה"רצפה" הייתה ידידותית יותר. הן היו על דשא קטן בפארק באולהפנד. לימור לא ידעה מה תהיה דעתו של אחמד כל זה שהיא מתפרעת ככה ונותנת לגוף שלה להידפק על כרי הדשא שוב ושוב, אבל לא היה אכפת לה כל כך.

אופל קיפצה והתסחררה, לימור בעיקר הביטה מהצד וניסתה לחקות אותה. הן צחקו בקול, אחת על השניה וגם סתם מאושר. לימור אהבה את העובדה שבריקוד אין תנועות מסויימות שחייבות להיות, אין תבניות ואין דפוס שחייב להתאים כמו חרוזים.

באיזשהו מקום הריקוד היה משחרר מכתיבה, אבל בסוף אותו ערב לימור התגעגעה למילים. היא הודתה לאופל והבטיחה לה שתרקוד מדי פעם, סתם כדי להזיז את הגוף. אומנם לא איך שהן רקדו, אבל ריקוד זה ריקוד וכמעט כל דבר יכול להיחשב כאחד.

הן פטפטו קצת על הריליקיה, לימור סיפרה לאופל בהרחבה על התהליך שהיא עומדת לעבור כדי לוודא שהסרטן לא יחזור אליה שוב. אחר כך הן פטפטו קצת על בנות, לימור הסמיקה כשאופל שאלה אותה איך עם בת הזוג שלה. לימור שיתפה אותה והסבירה לה שעם קלי הכל תמיד מסובך, אבל שהיא התרגלה.

אופל אמרה שעם בנות זה תמיד מסובך, ושעם בנים זה הרבה יותר קל. לימור אמרה שלאהוב בנים לא היה משנה הרבה בחיים שלה, היא עדיין הייתה חלק מהקהילה, אחר כך היא סיפרה לאופל שהיא ג'נדרפלואיד. אופל אומנם לא הכירה את המושג, אבל הודתה ששמעה עליו פעם. וזה הסביר לה למה היו ימים בהם דיברה לימור בזכר.

כשדיברו על נדב וברק, נזכרה אופל בחקירה ועדכנה את לימור במסקנותיהם. לימור סיפרה על פגישתה המקרית עם לואי על הטיילת בנמל ואופל אישרה שאכן לואי ביקש שיפגשו כי יש לו משהו חדש. אבל אז הוא נעלם לכמה שעות טובות ובצהריים קבע עם נדב שיפגשו ארבעתם לדבר. לימור נשכה את שפתייה ואמרה שהלוואי ויכלה להצטרף להרפתקה הזו איתם, אופל חייכה לעצמה ואמרה שהיא באמת חושבת שזה מגניב.

כשלימור סיפרה לאופל שהיא עומדת לגור אצל זוג הלסביות מביפורט, אופל צחקקה ואמרה שעומדים להיות לה חיים מאוד דרמטיים. לימור לא הבינה, אופל הסבירה במהירות שיש לה שתי אמהות.

"הן פשוט עושות דרמה מכל דבר. הצילו."

"בגלל זה עזבת לפה?"

"גם. וגם בגלל שני חברים מהקיבוץ שלי."

לימור הרימה גבה ונתנה לאופל להחליט לבד אם לספר או לא. בסופו של דבר אופל נאנחה והישירה מבט, היא מחתה דמעה שנוצרה לה בזווית עינה ושילבה את ידייה.

"היו לי שני חברים טובים בקיבוץ, חברי ילדות כאלה. עוז ותלין. הוא היה אשכנזי, הבן של רב הקיבוץ. היא הייתה ערבייה מהכפר הקרוב, שכנה. הם נהיו חברים טובים מאוד בזכותי. היינו שלישיה בלתי נפרדת ואז הם פשוט החליטו משהו מאחורי הגב שלי בלי להגיד לי." כעיקרון אופל לא רצתה לספר על זה, אבל כשהביטה בלימור, מה שעלה בראשה היה רק שהיא מאוד רוצה שלימור תדע. כלומר, היא מאוד רצתה שמישהו ידע, ולימור הייתה מתאימה לזה. "את מכירה קצת פוליטקאים בישראל?"

לימור עשתה תנועה בידייה של: פחות או יותר. "בערך."

"אז אחד היועצים של שר הכלכלה, לא זוכרת איך קוראים לו, הוא אדם עשיר שחי לבדו בצפון הארץ. מתברר שיום אחד הוא פגש את עוז ותלין בכנס חקלאות שהם נסעו אליו."

"בלעדייך?"

"כן. באותה תקופה אני הייתי מאושפזת, הפרעות אכילה, אבל בואי לא ניכנס לזה עכשיו."

"בסדר. מה קרה איתם בכנס הזה?"

"הם דיברו איתו, ותלין סיפרה שהיא בהריון, מתברר, מעוז. אני אפילו לא ידעתי את זה."

"וואו. עוז הזה ידע?"

"באותו היום, כן."

"ועכשיו הם נהיו זוג ויש להם ילד?"

אופל צחקה. "הלוואי." היא טמנה את ראשה בין ידייה.

"-ומה הקשר ליועץ שר?"

"תלין עשתה דרמה מול היועץ הזה, כולם שם דרמה אחת גדולה, ובכתה על זה שיהיה לה קשה לגדל את הילד במדינה הזו. אמרתי לך, דרמה קיבוצית. אז היועץ של השר הציע שהוא יאמץ את הילד, הוא הרי אדם בודד והרעיון לגדל ילד בעצמו... את יכולה לתאר לעצמך עד כמה זה קסם לו."

לימור הנהנה. "מה קרה אחר כך?"

אופל גלגלה את עיניה. "הם ברחו מהקיבוץ לכמה חודשים וגרו אצל האדם הזה, בזמן הזה אחים של תלין באו לחפש אותה אצלי. די חטפתי. ואחרי שהיא ילדה והיא ועוז חזרו לקיבוץ, הם רק איימו עליי שאני לא אספר לאף אחד."

"איזה שיט."

"כן."

"ואז ברחת?"

"לא. סבלתי שם עוד שנתיים, הבראתי קצת. לא הפסקתי לרקוד אף פעם."

"זה לא קשה?"

"לא יודעת, זה מחזיק אותי." אופל הרימה את עיניה בהפתעה כשזיהתה את שני הנערים שהתקרבו לעברן.

כשנדב וברק נעמדו מולן, שתיהן ישר שמו לב שהם מחזיקים ידיים, הן החליפו מבטים מופתעים וברק עזב את ידו של נדב וחיכך אותה בידו השניה. "שלום."

"מה שלומכם?"

"בסדר."

"קבענו בערב." הזכירה אופל.

"נכון " נדב אישר. "אבל הספקתי לדבר עם לואי לפני זה, הוא הביא לי את הפתק, זה קצת דחוף."

אופל הרימה גבה. "הכל בסדר?"

"לא בדיוק. בכל מקרה אנחנו צריכים שתבואי איתנו דחוף, נשארו עוד-" הוא הציץ בשעון היוקרתי של פרק ידו. "ארבעים דקות."

אופל קמה מיד מהדשא. "טוב לימור, נתראה מתישהו. ו.... תקני לקלי סוכריות על מקל, אומרים שזה טוב לגמילה."

לימור חייכה. "תודה על הריקוד." היא הושיטה לה את הרמקול הקטן.

"אין על מה." אופל פלטה ומיהרה להתרחק משם עם הזוג הטרי.