באר ורונית שכבו זה לצד זה בתוך מנהרת פלסטיק בגן השעשועים. באר סיפר לה על יום הריליקיות שהוא אחראי לארגן ביחד עם מירה. הוא סיפר שתמיד חלם להפיק אירוע ורונית המהמה מדי פעם וטענה שהיא מקשיבה. 

אחר כך הם סתם שתקו, זה היה יום חם יחסית, הקיץ עמד להיגמר והיה בשיאו. באר אהב לשכב סתם ככה ולשתוק, להחליף מילה מדי פעם, הוא חשב שהוא די מחבב את רונית. 

כמה אנשים בריליקיה הרימו גבה כשהם שמעו שהוא ורונית זוג, אבל לא היה להם אכפת. היה להם טוב ביחד ולא הייתה בעייתיות בזוגיות שלהם. באר פיהק והעביר את ידו בשיערו הארוך המתולתל. 

כשהרגיש יד לוטפת את בטנו הוא מיהר לפתוח את עיניו, רונית חייכה אליו. הוא נאנח וחזר לחלימה בהקיץ. רונית המשיכה ללטף, יד הייתה עדינה ונעימה אבל באר זע במקומו באי נוחות.

כשידה החליקה אל תוך מכנסיו הוא התיישב במהירות. "רונית." הוא ביקש.

"מה?"

"דיברנו על זה."

"על מה?" היא שאלה בתמימות, ידה המשיכה ללטף את איבר מינו דרך התחתונים.

"על דברים כאלו." הוא הרחיק את ידה. "אני לא רוצה שנעשה את זה."

"אבל מה אכפת לך?" לחשה.

"אכפת לי."

"אני יודעת שאתה אוהב את זהו." לחשה על אוזנו. 

"רונית די." ביקש.

היא חזרה למקומה. "טוב."

"אל תיעלבי." ביקש.

"אתה הומו?"

"מה? מאיפה הבאת את זה?"

"אתה הומו?" חזרה על שאלתה.

"לא."

"שקרן." היא חייכה לעברו.

"אני לא הומו."

"אז תעשה את זה איתי."

"לא רוצה."

"בגלל שזו אני?"

"לא. אני פשוט לא רוצה."

"אין לך חשק?"

"די כבר רונית."

היא שתקה והוא הרגיש רע לגבי זה, הוא באמת לא רצה לאכזב אותה.

~~~~~~

"קלי, מה זה לעזאזל?"

קלי השפילה את מבטה. "מה שזה נראה שזה."

"קל, זה סיגריות, זה הורג בני אדם, את רוצה לחלות בסרטן?"

"לא." היא הרימה מבט רועד אל בת זוגתה. 

"אז למה את צריכה את זה לעזאזל?"

הן ישבו בחדרה של קלי, לימור מצאה את חבילת הסיגריות של קלי בארון הבגדים שלה כשהחליפה חולצה. עכשיו הן ישבו אחת מול השניה על מיטתה של קלי כשחפיסת הסיגריות ביניהן. 

"זה עוזר לי להרגע."

"זה יהרוג אותך."

"אני יודעת, אני פשוט ממש צריכה את זה."

לימור התקרבה אל קלי. "את רוצה לחלות? להיות כמוני? חשבתי שיש לך קצת יותר שכל."

"אל תדברי אלי כאילו אני מטומטמת. אני יודעת שזה רע, בסדר? אבל זה פשוט עושה לי טוב, עוזר לי להחזיק מעמד בבית הספר. מה הבעיה שלך פעם אחת לקבל פעם אחת משהו אצלי?"

לימור נאנחה. "קל, אני-"

"לא אל תגידי לי קל עכשיו, תקשיבי." קלי ניגבה דמעות מעינייה. "אני קיבלתי כל פאקינג דבר בך."

"אני יודעת."

"אז תכבדי אותי פעם אחת."

"אם לכבד אותך אומר לתת לך להסתכן-"

"את צריכה להירגע, אני לא אמות מחר."

ידייה של לימור רפו. "אבל אני אולי כן."

"מה זה קשור?"

"אני לא רוצה שאם אני אמות את תמשיכי לסכן את עצמך ולא יהיה אף אחד שיגיד לך להפסיק."

קלי נשכה את שפתייה. "אני מצטערת."

"אל תצטערי." לימור התקרבה אליה ונשקה לראשה הבלונדיני. "פשוט תפסיקי עם זה."

"אני לא יכולה."

"כבר התמכרת? כמה זמן זה ככה?"

"אמרתי לך, כבר כמעט חודש."

"למה לא אמרת לי?"

"את כועסת."

"למה חשבת שלא אהיה?"

"לא יודעת, חשבתי שתביני שאני צריכה את זה."

"אבל את לא!"

קלי נאנחה. "לם…"

"אני באמת מצטערת שאכפת לי ממך."

קלי התייפחה בבכי. "אני אשתדל."

"זה לא מספיק."

"לם אני בסך הכל-"

"לא קלי, זה לא בסך הכל, זה חיים ומוות, תפסיקי להרוס את עצמך." היא הרימה את קולה.

"זה לא הורס כלום, טוב לי עם-"

"זה הורס בנינו."

"תפסיקי לצעוק עליי."

"אני לא צועקת." מלמלה לימור.

"את כן צעקת."

"אוקיי, סליחה."

"ועכשיו שחררי, אני לא חייבת לך כלום." קלי קמה מהמיטה ולקחה אליה את חפיסת הסיגריות. היא הוציאה אחת, הוציאה מצית מכיס מכנסייה והדליקה אותה.

"את צודקת, את לא חייבת לי כלום." לימור מיהרה ללבוש את נעלייה וליטול את תיקה. "הנה אני משחררת."

קלי הביטה בה כשיצאה מהחדר במהירות, האם עליה לרדוף אחריה? היא ממש לא התכוונה להמשיך את הריב הזה בסלון, או ברחוב , או בכלל. היא כעסה על לימור, היא הבינה מה הבעיה שלה עם העישון ובכל זאת...

לימור רצה ברחוב כשלפתע הרגישה שהיא דורכת על השרוך של עצמה, תוך שניה פניה היו צמודות לאספלט. חזה פעם בכאב, היא עוד הייתה בשלבי ההתאוששות מהניתוח. "אחח." היא צעקה.

דמעות של כאב טשטשו את שדה הראייה שלה והיא יבבה. איש אחד ברחוב ניגש אליה ועזר לה לקום. "הכל בסדר, הכל בסדר, איפה כואב לך?"

"בחזה." 

"זה יעבור, אל תדאגי."

היא המשיכה לבכות. "אני אחרי ניתוח של כריתת שדיים."

"עד כמה זה כואב?"

"כואב נורא." היא נשכה את שפתייה בחוזקה.

"אוקיי. תנשמי עמוק, אני כבר קורא לעזרה."

לימור גנחה בכאב. "תודה."

~~~~~~~

ברק נשען על המעקה בטיילת, הוא חיכה לואל, הדייט שלו. הוא היה קצת לחוץ, הוא אף פעם לא יצא פעם שניה עם אחד מלקוחותיו, אבל ואל שיכנע אותו, והבטיח מחיר טוב, אז הוא הסכים. 

כשברק הרגיש ידיים מונחות על בטנו הוא מיהר להסתובב. ואל חייך אליו, הוא היה כל כך קרוב שברק יכל לראות את עיניו דרך משקפי השמש. "היי." 

"אתה כל כך יפה." ואל מלמל.

"תודה. גם אתה."

ואל התנתק וגירד את פניו, הוא היה מגולח כמעט לגמרי, זיפים קטנים עיטרו את פניו. הוא לבש חליפה אפורה שהתאימה לשיערו, הוא באמת היה נראה טוב וגברי מאוד בעיניו. "שנלך לאיזה בית קפה נחמד?" הציע ברק.

"את האמת שהיום אני רוצה משהו אחר, אבל רק אם אתה מסכים."

"אין בעיה." היום הוא יזיין אותי וזה יגמר, הוא לא יצא איתי שוב. ברק חשב לעצמו. "אתה מחליט, אל תשאל אותי אפילו."

ואל נאנח. "אני שונא את העובדה שאני זה שקובע."

"אתה זה שמשלם, אז זו זכותך."

"אני יודע פשוט-"

"פשוט?"

"אני אוהב אותך."

גבותיו של ברק קפצו בפליאה אף שהוא לא היה כל כך מופתע. "אוקיי."

"ואני נהנה לדבר איתך."

"בסדר, היום הפעם האחרונה."

"אני יודע."

ברק דחף את ידיו לכיסיו. "אז לאן הולכים?"

"אני רוצה לזיין אותך."

"מעולה."

הם נסעו במכונית של ואל לביתו ונכנסו לחדר השינה. ואל התפשט ונשאר בתחתונים בלבד, ברק נשך את שפתיו, הוא היה חייב להודות שהגוף של ואל מרשים. למרות שהיה בן ארבעים, הוא עדיין תחזק את גופו בצורה מעולה, היה ניכר שהוא מבלה רבות בחדר הכושר ובים. עורו היה שזוף, ושריריו מבריקים. 

לאחר עשר דקות ברק חייך לעצמו בזמן שואל שכב לידו ובהה בתקרה. "לעזאזל בנאדם, אתה כל כך טוב."

"תודה." ברק מלמל.

"תמיד חיבבתי נערים, אבל אתה משהו…"

"יש לי ניסיון."

"אני יודע … אבל זה לא זה."

ברק התיישב על המיטה. "אז מה זה?"

"אני באמת לא יודע. אבל אתה פשוט טוב."

"אני מוחמא."

"אני חושב שהייתי מתחיל איתך אם הייתי קצת יותר צעיר."

ברק חייך. "במציאות אחרת, מבטיח שהייתי זורם."

"יש לך מישהו?"

"לא. איך יהיה לי מישהו ואני שוכב עם גברים בשביל כסף? אתה היית מוכן שבן הזוג שלך יהיה זונת דייטים?"

"לא. ואני מפחד עלייך, משום מה."

"בדקות הקרובות לא יקרה לי כלום, מעבר לזה לא אמור להיות אכפת לך."

ואל השפיל את מבטו. "אני יודע, אבל אכפת לי ילד, אכפת לי ממך."

ברק שתק, הוא לא ידע איך לענות על זה. הוא הניח שהוא מוחמא, אבל מצד שני הוא ידע בדיוק מה הוא מרגיש, ממי הוא רוצה לשמוע את אותו המשפט בדיוק. 

"לפעמים אני תוהה אם יש לך בכלל רגשות, אתה נראה כל כך מנוכר."

ברק גלגל את עיניו. "אנחנו אמורים לדבר פה עלייך. ואני ממש לא מנוכר."

"אתה מחבב מישהו?"

"כן."

"ספר לי עליו?"

ברק נאנח. "זה סתם יכאב לך אם אתה מחבב אותי."

ואל התקרב אליו וליטף את ראשו, את שיערו הרך. "ילד, אכפת לי ממך יותר משאכפת לי מזה שאני רוצה אותך."

ברק נשך את שפתיו לכמה שניות ועצם את עיניו. דמותו של נדב עלתה לנגד עיניו. החיוך המתנשא, העיניים המודגשות, השיער הצבוע ותנועות הריקוד העדינות.

"קוראים לו נדב." מלמל.

"איך הוא נראה?"

"הוא עדין ונשי, לכן אני לא יודע עד כמה זה יסתדר. כי אני יודע שאני לא הכי גברי בעולם-"

"הוא טופ או בוטום?"

"אני לא יודע!" 

"לא הזדיינתם?"

"לא ממש. לא."

"לא או לא ממש?"

"ירדתי לו כמה פעמים."

"אז הוא כנראה טופ?"

"לא. לא נראלי. הוא ממש עדין, הוא רקדן בלט או משהו."

"אם תהיו ביחד, מי לדעתך ישלוט במיטה?"

"אני לא יודע, לא יודע." ברק טמן את ראשו בין ידיו.

"אתה בכלל רוצה להיות איתו?"

"כן, אני חושב שכן. אבל זה מסובך, הוא מחבב אותי אבל לא שם עלי."

"יכול להיות שהוא פשוט לא שווה את זה?"

ברק נענע בראשו לשלילה במהירות. "לא. הוא כל כך  שווה את זה." הוא אמר באיטיות.

ואל נאנח. "אני מציע שתדבר איתו."

"על מה?"

"על מה שהולך ביניכם."

ברק גלגל עיניו בתסכול. "אני אפילו לא יודע אם יש בכלל משהו."

"מה זאת אומרת."

"הוא היה די מגעיל אליי, ואז הוא התנצל, ומאז הוא כזה היה נחמד אלי כמה פעמים. אני לא יודע אם זה בגלל שהוא באמת מרגיש אלי משהו, או שהוא סתם מרגיש חייב."

ואל נאנח. "אתם צריכים לדבר. פשוט תשאל אותו. הוא אחד שישקר לך רק כי לא נעים לו?"

"ממה שלא." גיחוך קל.

"מעולה." ואל התקרב אליו.

"אתה לא במוד של לדבר על עצמך כמו בפעם שעברה." ציין ברק בזמן שהתיישב על ואל.

"נכון. זה מצבי רוח כזה." הוא ליטף את בטנו החשופה של ברק. כעת הם היו עירומים לגמרי.  "ומצד שני גמרתי כבר, ואני לא אישה, אני לא יכול לגמור פעמיים ושזה יהיה אותו דבר."

"אז?"

"אז אני סתם רוצה להשתעשע איתך." ואל משך את ברק אליו ונישק אותו. ברק צחק, הוא לא הרגיש כאילו הוא בעבודה, הוא הרגיש כאילו הוא עם חבר טוב.  הוא חיבב את ואל, הוא היה נחמד אליו ואפילו גרם לו להרגיש טוב מפעם לפעם. ואל גרם לו להרגיש בטוח ומוגן. אהוב.

למחרת בבוקר ברק התעורר ונחרד לגלות שהוא עדיין במיטתו של ואל. הדייט נגמר מבחינה טכנית כבר אתמול בערב, אבל הוא נשאר קצת עם ואל לראות תוכניות טלוויזיה ולאכול. כשהם ישבו במטבח ובנו של ואל נכנס לבית הוא הופתע והזכיר לברק שעליו להשלים משמרת. ואל אמר שהוא משלם על המשמרת שברק החסיר. ברק פחד שהבוס שלו ידע על עבודתו הנוספת, ואל ידע זאת ולכן סיפר לבנו שברק מדבר איתו על עסקים כי הוא מתעניין בתחום.

בסופו של דבר ואל שיכנע את ברק בבוקר שיתקלח בביתו, ברק הסכים אבל מיד לאחר מכן היה צריך לעזוב. כשהוא הודה לואל, ואל אמר שאין מה להודות לו, ושהכסף יכנס לחשבון של ברק בתוך עשרים שעות. ברק הרגיש לא בנוח שואל שילם לו על הערב הזה, אחרי הכל זה היה כמו דייט רגיל, אבל ואל אמר לו שזה בסדר ואיחל לו יום מוצלח.

ברק הגיע לריליקיה בבוקר אותו יום רביעי והופתע לראות את נדב ואופל יושבים באיזור המנוחה ומשוחחים. הוא התקרב אליהם. "היי."

"היי. חזרת מבריכה או משהו?"

הוא נענע בראשו לשלילה. 

"אז איפה היית?" אופל המשיכה לשאול.

"עזבי אותו." פקד נדב.

"עבודה." ברק פלט באותה שניה בדיוק.

"יש לכם מקלחת בעבודה? ויש ממך ריח ממש טוב. אפשר גם לעבוד שם-"

"אופל שחררי." נדב פקד.

"אני לא אוהבת שאתה אומר לי מה לעשות." התלוננה.

"את צריכה לדעת לשחרר, מתוקה."

אופל גלגלה את עיניה. "טוב. בוא שב."

ברק התיישב על השטיח מולם. "יש התקדמות כלשהי בחקירה?"

"לא. אנחנו מחכים ליהל ולואי. אנחנו מקווים שיהיה להם משהו." 

נדב בהה בברק בשתיקה בזמן שהוא כחכח בגרונו. "הייתם פה הלילה?"

"לא. הסתובבנו."

"מגניב. איפה?"

"מועדונים, דישט." אופל אהבה את העובדה שהשיחה מתנהלת בינה לבין ברק, היא רצתה להתחבר אליו יותר, להכיר יותר את הבחור שנדב מחבב. מצד שני העובדה שנדב שותק הדאיגה אותה, לנדב היה תמיד מה לומר, ובכל זאת זה לא הפתיע אותה כל כך כי ידעה שהוא רק מושך את החץ אחורה. הנה זה בא.

"ברק בוא רגע החוצה." פקד ומיד לאחר מכן הוסיף. "זו לא פקודה, רק אם בא לך, אבל חשוב לי לדבר איתך."

ברק נאנח וקם. הוא שלח מבט קצרצר לאופל ומיהר אחרי נדב. אופל הסתובבה ותכננה לפטפט עם אחת מנערות הריליקיה שישבה קרוב אליהם וקראה ספר.

נדב נשען על החומה וברק הצטרף אליו. "מה קורה?"

"לא יודע. ממתי אתה עושה לילות שלמים?"

"אני לא."

"אז?"

"זה היה משהו מיוחד, למה אתה חוקר אותי?"

"אני לא, אבל ברק, זה מדאיג."

"מה בדיוק?"

עיניו של נדב התרוצצו לצדדים. "אנשים עלולים לנצל אותך."

"בינתיים אף אחד לא ניצל אותי. כמעט." הוא שלח מבט מוכיח לנדב.

נדב הסתובב סביב עצמו באגביות ואז נעמד מול ברק בראש זקוף, ידיו מאחורי גבו. "אני מצטער, אני פאקינג מצטער בסדר?"

"לא."

"אתה לא סולח לי?"

"על מה שקרה, אני סולח, אני לא חושב שיש על מה לסלוח, זו הייתה עבודה." הוא נאנח. "אבל על זה, על כל הרחמנות הזו, אני לא יכול לסלוח כשזה ממשיך."

"על מה אתה פאקינג מדבר?"

ברק השפיל את מבטו. "תשכח מזה. אני לא צריך שתהיה נחמד אלי כי אתה חש צורך לפצות על מה שאתה מגדיר כניצול."

"אתה חתיכת אידיוט."

ברק הביט בו באי הבנה. "למה?"

"אתה רואה אותי רודף ככה אחרי כל האנשים שהתעללתי בהם?"

"לא."

"יופי. אז שתדע שאני לא עושה את זה מרחמים. אני פשוט מחבב אותך, גם אז חיבבתי, אני רוצה שתתן לנו צ'אנס."

ברק רעד. "מ-מה?"

"אני רוצה שתתן לנו צ'אנס." נדב חזר על דבריו.

"מ-מה זאת אומרת? תסבי-ביר בבקשה." שוב זה מתחיל, לעזאזל, חשב לעצמו ברק. הגמגום המחורבן.

נדב העביר את ידו בשיעורו במבוכה. "אני רוצה שנצא. לדייט. אתה נותן לי צ'אנס?"

ברק המשיך לרעוד אבל חייך קלות. הוא רצה לרוץ ולספר לואל באושר, אבל עבודה זו עבודה והיא הסתיימה. "טו-טוב."