תהנו :)

~~~

"אתה רוצה לנשק אותי? אתה רוצה שנתנשק?" רונית ישבה מול באר בגן השעשועים שמעל הריליקיה.

"כן." באר אמר. "ואת?"

"מאוד."

"אז בואי נתנשק?" הציע והתקרב אליה.

היא נעמדה על ברכייה והתקרבה אליו. היא הניחה את ידיו על מותניו ואז אחזה בפניו ונישקה אותו. באר לא התנשק הרבה בחיו, אבל התנשק מספיק כדי לזהות שזו הפעם הראשונה שלה. זה הפתיע אותו אבל לא הפריע הרבה.

לשונה חדרה אל פיו כמה פעמים והוא הרגיש את רוקה מתערבל בפיו, היה לה טעם של דוריטוס חריף שאכלו לפני כן. הפעם האחרונה שנישק בחורה לפני כן הייתה בקיבוץ בו גדלה אופל. שם, הילדה שהתאהבה בו הייתה גדולה ממנו בשנה והם אפילו כמעט שכבו.

רונית נצמדה אליו, היא הרגישה שמכנסיו צמודים וגם ידעה למה. היא לא פחדה לעשות דברים, כל חייה הקניטו אותה ואמרו שהיא פחדנית. היא תמיד רצתה להוכיח אחרת. היא הצמידה את מפשעתה אל איבר מינו של באר דרך הבגדים תוך כדי הנשיקה.

הוא התנתק ממנה לרגע. "רונית, אני לא רוצה לעשות את זה."

"למה?" לחשה על אוזנו בתקווה שזה ידרבן אותו.

"כי אני רוצה להישאר בתול. אם את רוצה סקס לכי לאופל."

"אני לא שוכבת עם נשים."

"גם אני לא."

"אתה הומו?" התפלאה.

"לא."

"נו אז מה הבעיה." היא נצמדה אליו שנית והחלה להתחכך בו.

הוא גנח חלושות. "תפסיקי רונית."

"למה? כיף לי."

הוא אחז במותנייה והרחיק אותה ממנו. "אמרתי משהו." היא נשענה לאחור על קיר הברזל המחורר ועצמה את עיניה. "אני מצטער." הוסיף.

היא שתקה והתעלמה ממנו בזמן שהדליקה סיגריה. הם ישבו כמה דקות בשתיקה הזו עד שאופל טיפסה אליהם והתיישבה ליד שניהם. בתחילה היא רק שתקה ואז היא החלה לזמזם שיר מיושן ולהזיז את הרגליים בישיבה.

"אפשר שאכטה?" היא ביקשה מרונית.

רונית העבירה לה את הסיגריה ואופל שאפה אוויר לראותיה. "לא עושים את זה ככה. עישנת פעם בכלל?" רונית שאלה.

"לפני שנים עישנתי קצת נרגילה."

"את צריכה לקחת לריאות."

"זה לא בריא." באר הזהיר אותה.

"אם היא לא תיקח לריאות עלול להיות לה סרטן השד." רונית טענה.

"עזבי אני כשל בזה." אופל החזירה לה את הסיגריה ורונית נשענה חזרה לאחור. "עברתי את המבחן של הריליקיה."

"מזל טוב." באר מלמל.

רונית כחכחה בגרונה. "אני עושה אותו שבוע הבא."

"בהצלחה."

אופל קמה ממקומה. "בכל מקרה, דאיה ועוד אחד שקוראים לו דיאגו פה. מירה מחפשת אותך."

"מי זה דאיה ודיאגו?"

"מפקדים מריליקיות אחרות." אופל אמרה בזמן שבאר כבר קם והחל לרדת מהמתקן אל הריליקיה.

"כבר חוזר." קרא.

הוא ירד במהירות אל תוך הריליקיה. כל הילדים שבריליקיה עמדו בשורה והצדיעו כשעל פניהם חיוכים משועשעים. מולם עמד איש גבוה וחסון ששיערו ועיניו כהים אבל הוא לא היה דומה למשפחתה של מירה מבחינת כל השאר חוץ מהעובדה שהיה ספרדי. מירה עמדה לידו ושילבה את ידייה ודאיה עמדה מצידו השני כשידייה מונחות על בטנה התפוחה. היה מוזר לו לראות אותה בהריון, הוא עוד זכר אותה בת חמש עשרה. בסך הכל שנתיים וקצת עברו מאז אבל זה הרגיש כמו אתמול.

"עכשיו כולם ל-"

"די דיאגו, מסכנים הילדים." מירה התקרבה אליו.

"אני מאמן אותם להיות חיילי ריליקיה, גם את עושה את זה אצלנו."

מירה חייכה אל באר. "כן אבל הם בסדר. ובוא ניכנס הוא הגיע."

שלושתם נכנסו לחדר שמאחורי הפרגוד ובאר נכנס בעקבותיהם. ילדיי הריליקיה התפזרו לעיסוקייהם ומירה ביקשה מהם לשמור על השקט.

דאיה ודיאגו ישבו על המזרן ובאר עמד מולם. מירה עמדה לצד הפרגוד, היא הייתה לבושה במכנסיים שחורות צמודות וגופיה בעלת מחשוף וחייכה אל באר בעידוד. "תציג את הרעיון שלך."

"טוב אז...אממ... הרעיון שלי היה בעצם לעשות ערב גדול כזה שבו כל ילדי הריליקיות יפגשו. וגם אנשים שכבר עזבו את הריליקיה והצליחו בחיים לבד."

דאיה נראתה מתרשמת והחליפה מבטים עם דיאגו.

"טוב. חוץ מכמה בעיות טכניות שאני בטוח שאפשר לפתור, אני לא רואה שום בעיה."

"גם אני לא." דאיה אמרה. "אני חושבת שאדם יאהב את הרעיון ואולי אפילו ישיג מימון."

"כדאי מאוד." דיאגו מלמל. "אני חושב שגם לידי יאהב את הרעיון."

"אם ככה באר, אני מטילה עליך את כל האחריות לארגון של כל זה. כל מה שתזדקק, אני פה. אבל אתה עדיין עובד כרגיל." מירה אמרה.

"תודה רבה." באר היה נרגש.

כשהוא יצא לבסוף לאחר חצי שעה שבו ישב לצחוק ולדבר עם שלושת מפקדי הריליקיה, הוא ראה את אופל אוספת את חפציה לתוך התיק המוכר שלה. הוא לא הבין מה קרה בהתחלה, האם היא מתכננת לברוח לאנשהו?

"אופל."

היא הסתובבה. כמה תלתלים משיערה הבלונדיני נפלו על עיניה. "קרה משהו?"

"לא.." מלמל. "זה פשוט שאת אורזת תיק ו-"

"אני חוזרת לאולהפנד."

"מה זאת אומרת? למה?"

היא חייכה ונעמדה מולו. "איזה מצחיק אתה. זו הריליקיה שלי. באתי לפה רק לשבועיים... לעשות מבחן ולהתאמן. ויצא שהייתי פה שלושה שבועות בכלל, אני צריכה לחזור לשם."

"זה עבר כל כך מהר."

"אני יודעת." היא תלתה את התיק על כתפה. "תלווה אותי?"

הוא הנהן והלך בעבקותיה עד שהגיעו לתחנת האוטובוס. כשעלתה הוא נופף לה בידו וקיווה שיוכל לבקר אותה שם כפי שהבטיח.

אחר כך הוא פנה חזרה לריליקייה. שניה לפני שנבלע במדרגות הוא ראה שיער חום חלק מבצבץ ברווח שבין קיר המתכת לרצפה בגן השעשועים. הוא מיהר לעלות, הוא דאג לרונית. כשגילה שהיא בסך הכל שוכבת בשיער פזור ומעשנת הוא נאנח.

"למה את כל הזמן מעשנת?"

"לא יודעת. וזה ממש לא כל הזמן."

"כמה ביום?"

"חפיסה."

"מתי את מספיקה?"

"בלילה בעיקר. למרות שאני אוהבת לשכב מול השמש ולראות את העשן מתערבב עם האור באוויר."

"את נראית ילדה טובה מבחוץ." ציין.

ידה נשלחה אוטומטית לצמיד על פרק כף ידה. "אני יודעת."

כשהתיישב לידה הוא שם לב שעיניה נוצצות מדמעות קטנות. הוא לא ידע עליה הרבה אבל חיבב אותה. את הדרך שבה היא הייתה נראית כל כך אדישה אבל הייתה שברירית. את הדרך שבה היא הייתה כל כך מציקה לפעמים אבל הוא הכי אהב אותה בעולם. זה הזכיר לו את אחותו.

~~~~~~~

ברק ישב מול המחשב וניסה לחפש מידע שימושי על אביו. הוא גילה על כמה קטטנות בהן היה מעורב, הוא נראה בכמה תמונות מחזור של מכון הגמילה הכי מפורסם לגמילה מאלכוהול על שם איזה בחור. אבל חוץ מזה, כלום, נאדה.

הוא קם להכין לעצמו קפה, זו כבר הייתה שעת צהריים והוא רק קם. דאיה אמרה שהיא נוסעת לדישט להיפגש עם מירה ודיאגו באיזה עניין, אדם לימד קבוצה של ילדים בפינת המנוחה על כלכלה והשקעה במניות. הריליקיה הייתה די שקטה לאחרונה. שלושת האנשים הכי מבוגרים בריליקיה היו אופל, נדב ולימור.

באותו בוקר לימור סיפרה בריליקיה שהיא עוברת ניתוח, הוצאת גידול סרטני וכריתת שדיים. כדי לא לקחת סיכון. הוא הבין אותה. אופל ונדב הגיעו בדיוק אחרי ההסבר ונסעו ביחד איתה לדישט. סידורים, ככה שמע. לא שהתעניין כל כך. הוא קצת חשד באופל, לא ידע האם היא נמשכת לנשים או גברים, אם היא נמשכת לנדב או לא. הוא קצת קינא בה, על זה שהיא הסתובבה איתו כל הזמן.

ברק היה רק בן שש עשרה, אבל היו רק עשרה נערים ונערות נוספים שהיו גדולים ממנו וקטנים מלימור, שהייתה בת תשע עשרה. כולם היו במשמרות בוקר-צהריים. לא שברק היה מדבר איתם לו היו פה, גם אם היו יושבים למולו ומתחננים לשיחה. ולא בגלל שראשו היה מורם, אלא בגלל שהוא פשוט לא היה טוב בלהיות הוא.

בתור מי שהוא הציג את עצמו בפני הלקוחות שלו: בארי נול, הוא היה בעל ביטחון, נעים מזג וטוב. אבל זה לא שינה הרבה את המציאות. אותה חרדה חברתית עדיין תקפה אותו לעיתים, ביחוד כשדיבר עם אנשים שלא הכיר, שהיו קטנים ממנו, ובעלי ביטחון רב משלו. היו לו כמה לקוחות שהכירו אותו בשמו האמיתי, לא בכוונת תחילה.

ברק דידה בתוך הקרוקס הקבוע שלבש חזרה לכיוון שולחן המטבח הגבוה כשהבחין בעדכון מגוגל. הוא מיהר להניח את הכוס ליד המחשב והתיישב. גוגל מצא לו מודעה שפורסמה לפני כמה דקות.

"עמנואל ק', הידוע במעורבות בקטטות אלימות רקע פלילי, אושפז כמה פעמים במכון הגמליה על שם ירין-" ברק קפץ לקצה הפסקה. "-התאבד אתמול בעזרת כדורים כימיקלים שגנב מבית המרקחת במרכז דישט. ק' טופל על ידי פסיכיאטר שאמר שהמטופל סיפר שהוא חווה תקופת משבר. "לא ציפית שהוא יתאבד יומיים לאחר מכן." הודה הפסיכיאטר והודיע שיבוא ללוויה שתיערך היום בבית העלמין הכללי צפונית לאולהפנד."

ברק נשם עמוק, הוא היה המום. רק לא מזמן הוא גילה שיש לו אבא, הוא פגש אותו בלי לדעת לגמריי שזה הוא וכשגילה, תכנן שיחזרו להיות בקשר. ועכשיו.... הכל התנפץ. ברק לא הבין, הכל היה נראה לו כל כך תמוה.

כשדאיה חזרה עם אופל, דאיה חיבקה אותו ושאלה אם ירצה שילכו איתו להלוויה כי היא ממש רוצה, זה ממש חשוב לה. ברק אמר שהוא רוצה לעשות את זה בעצמו אבל כשאופל ונדב ביקשו ממנו, הוא לא סירב. היה לו קשה לסרב לנדב. בדרך הם הסבירו לו קצת מדוע התעקשו לבוא.

אז הם נסעו באוטובוס עד לשער הצפוני של אולהפנד, שם הם ירדו והחלו לפסוע ברגל את המרחק הקצר לכיוון בית הקברות. נדב הלך באמצע, ברק מימינו ואופל משמאלו. "המוות של אבא שלי חשוד לנו."

"אתה יודע מי זו לימור?" שאלה אופל.

"כן."

"היא טוענת שהיא ראתה אותו בביפורט תחתית, בסמטאות שם."

"זה הגיוני." הודה ברק. "האזור שם הוא כמו מדינת עולם שלישי."

"הכרתי מישהו שגר שם שבוע, קרוב יותר ליציאות לים."

"הסיבה היחידה ששרד." ברק אמר.

"אתם בעצם אומרים שאם אבא שלי חי, הוא שם? אנחנו נצטרך לחזור לשם? זה מטורף." נדב עוד זכר כיצד הוא ואופל שוטטו שם. הוא כל כך פחד שהוא כבר הקליד את המספר של המשטרה למקרה ויותקפו.

"אם היית צריך להיעלם, היית נעלם-" אופל שאלה.

"בדיוק לשם." ברק השלים.

נדב שילב את ידיו. "לא. הייתי מסתתר במלון יוקרתי."

"ואם אתה רוצה שיחשבו שאתה מת?"

"אני הולך לשם." נדב נכנע. "עם מאבטח."

"יכול להיות שאנחנו סתם חיים בסרט, אבל המוות של עמנואל נראה לי ממש מוזר." כעת ברק פנה לאופל. "נדב רב מכות עם-"

"הוא סיפר לי."

"הוא היה בדרך לפסיכיאטר באותו יום." נידב נדב את המידע שאסף כשרצה להתעמת מול האיש שתיאר אביו במכתב ההתאבדות שלו.

ברק הנהן. "במודעה באינטרנט היה כתוב שבמפגש האחרון הוא סיפר לו שהוא בתקופת משבר."

"כדי שהמוות שלו לא יהיה מפתיע או חשוד." אופל אמרה. "למרות שהוא עדיין מפתיע וחשוד."

"רק בשבילנו. אל תשכחי, מבחינת העולם זה נראה נורמלי ששיכור שמרגיש שהחיים שלו בזבל מת." נדב אמר. "בדיוק כמו שאף אחד לא חשד במוות של אבא שלי חוץ ממנו. אף אחד לא זיהה אותו כאחד שישן בביפורט תחתית. ואני גם בטוח שזו הייתה טעות ושהוא בטח מסתתר עכשיו עמוק יותר, מי שמסתובב בחלקים העמוקים יותר הוא לא מישהו שעלול להיות פיכח ובר דעת או שמעניין אותו לקשר בין המקרים."

ברק הביט בו בהערכה. הוא רכש כבוד אנשים שמדברים בהגיון, שחושבים תמיד על מה שמסתתר מתחת לפני השטח. אבל היה עוד משהו מעבר לזה. נדב דיבר מכאב אישי, נדב חשף את רגשותיו בקולו מבלי לשים לב או ליחס לכך חשיבות.

כעת הם היו מול שערי בית הקברות. "שניכנס?" אופל הציעה.

ברק הביט בנדב שחיבק את עצמו במסווה של שילוב ידיים. "קדימה."

הוא לא רצה להתנהג כמו ילד, אבל הוא מאז ומעולם פחד מבתי קברות. הוא ראה אותם רק בסרטים, אביו היה האדם הראשון שהשתתף בהלוויתו. מלבד האוגר שהיה לו ומת. אבא שלו בנה לו מצבה בתוך אדנית מרובעת. הוא אמר שיש נפשות שמגיעה להם מנוחה אחרי המוות, ונדב הסכים איתו שהאוגר הוא היה עילוי.

נדב התאפק שלא להתחיל לבכות. הוא תמיד ניסה להדחיק את כל הילדות המופלאה שהייתה לו עם הוריו, כדי לא להרגיש אשמה על מה שהוא עולל להם כשברח מהבית. ועכשיו, דווקא בבית הקברות עולים לו זכרונות מאביו. האם המתים קוראים מחשבות? האם אבא שלו נמצא בתוך הארון שלו בשורה חמש בחלקת הקבורה המזרחית?

בדיוק אותו בית קברות, לוויה כמעט זהה. כמות האנשים בלוויות של עמנואל הייתה פעוטה לעומת כמות האנשים בהלוויתו של דב. נדב תהה למה אביו היה יותר חשוב? מה הופך אדם ליותר חשוב? המעשים שהוא עושה?

היה מגוחך לחשוב שבהלוויה שלו, ישאלו מה עשה בחייו ואנשים יגידו: אמממ, תנו לי לחשוב. רקד, התאפר, ונכנס למיטה עם אנשים יפים ונשים מדהימות. מה יכתב על הקבר שלו במקום בו מסכמים מה היה האדם בעולם? הוא לא היה אח, לא היה בעל, לא אבא. רק בן. בן להוריו. זה הרתיע אותו.

הוא הלך בעקבות ברק ואופל לכיוון קבוצת האנשים הקטנה שעמדה סביב הקבר. היו שם כמה דוברי ספרדית שברק זיהה כחברי משפחה אבל למזלו הם לא אותו וכמה אנשים לבושים ברשמיות, אחד מהם הפסיכיאטר שהבטיח שיבוא. הם לא רצו למשוך תשומת לב לכן עמדו מחוץ למעגל. נדב רעד, הלוויה של אביו הייתה נחמדה יותר,היא אומנם הרגישה כמו העמדת פנים אחת גדולה של חצי מהמשתתפים – נדב תהה איפה הם היו בשבילו כשהתחיל לשתות – אבל לפחות היא לא נראתה כמו טקס מוזר. כן, נדב ידע שלוויה זה בכל זאת סוג של טקס, אבל לא כזה מצומצם ו... הוא לא ידע להסביר את זה אפילו לעצמו. אבל הוא הרגיש רע בשביל עמנואל, על זה שהיה בודד כל כך.

"אני חושבת שזה יותר מצירוף מקרים." אמרה אופל שעמדה על קצות אצבעותייה והציצה מעבר ל"גדר" האנשים שהקיפו את הקבר הפתוח שבו כבר שכן הארון.

"למה?" ברק תהה מה יכל להוות הוכחה.

"אני ונדב פגשנו קברן שהתנהג באופן מוזר ואמר דברים מרומזים. הוא קובר את הארון של אבא שלך, ואני די בטוחה שהוא ריק." אופל הסבירה במהירות.

"יש רק דרך אחת לבדוק." ברק מלמל.

נדב גיחך. "לא נשארים פה בלילה עד שכולם הלכים ופותחים קבר. ממש לא." הוא הדגיש את המילים האחרונות במשפט.

אופל שילבה את ידייה. "יש לך דרך טובה יותר?"

נדב נאנח. "כן." הוא הלך בשקט לכיוון מכונת השתיה שבכניסה לבית הקברות והוציא משהו מכיסו. אחר כך הוא חזר אליהם בתמימות ותוך כמה דקות היה כבר ניתן לשים לב לאש.

"שריפה! שריפה!" צעק במלוא הגרון ואז חייך אל חבריו. "ככה עושים את זה."