פרק דישטי במיוחד. איזו עיר אתם אוהבים יותר? דישט או אולהפנד או בכלל ביפורט (למי שקרא את לא מוגדר זה מעניין.)
~~~~

"את מפחדת למות?"

"לא." שיקר לימור.

"אתה מפחד מהטיפולים?"

"איך את מצליחה לדעת כשאני בן אם אני לא אומר שום דבר שמסגיר את זה?"

"אתה כן אומר. כלומר, אתה מדבר, הקול שלך שונה כשאתה מרגיש זכר וכשאתה מרגיש נקבה." קלי הסבירה.

לימור כיווץ את גבותיו, הוא לא לגמרי הבין.

"עוד מעט ינשור לך כל השיער."

"את תשרדי את זה?"

"את מה?"

"שאני אראה כמו נשר קירח." 

"אתה לא תיראה כמו נשר קירח." 

לימור נאנח. "אני מקווה."

קלי הניחה את ראשה בחזרה על בטנו של לימור ונאנחה. היא מעולם לא פגשה מישהו חולה, רק שמעה עלייהם. ועכשיו, כשאלוהים לא פסח על משכנה עם המגיפה הזו, היא לא בכתה כמו שאולי הייתה אומרת אילו הייתה נשאלת איך הייתה מגיבה לבשורה שכזו, היא פשוט דאגה לעתיד.

"ויש עוד משהו שאני צריך לספר לך."

"שהוא?" גבותיה של קלי הורמו והיא הביטה בו בשאלה.

הוא הסיט את מבטו, הוא חשש שלא תאהב את הבשורה. "את יודעת שאני אצטרך לעשות ניתוח."

"כן."

"ונתנו לי כמה אפשרויות."

"ו?" קלי הייתה חסרת סבלנות והוציאה קליקים בידיים בחיפזון. 

"לא בחרתי באפשרות של להוציא את הגידול באופן מקומי." קולו של לימור נסדק בזמן שדיבר.

"אז?" קלי התיישבה כעת למולו, עיניה נצצו בזמן שהביטה בלימור וציפתה לתשובה.

"יכרתו לי את שני השדיים." 

גבותיה של קלי התכווצו לאט לאט. "ל-למה?"

"כי אני לא רוצה לקחת סיכון נוסף."

"אוקיי."

"אני מצטער."

"על מה?"

"על זה, לא יודע. זה פשוט מסתדר לי עם זה שאני בן לפעמים-"

"אני מבינה."

"את לא כועסת?"

קלי חייכה, דמעות נצצו בעינייה. "אני פאקינג שמחה."

"שאני כורת את החזה הגדול והמעצבן שלי?"

קלי נתנה לו סטירה חלשה. "לא, שאתה תהיה בריא."

"החזה שלי זה מה שאת הכי אוהבת בי." גיחך.

עוד סטירה. "מפגר אחד, ממש לא. זה חלק שמאוד אהבתי בגוף שלך, אבל אני אוהבת אותך, את עצמך, יותר משאני אוהבת את הגוף שלך."

היא נאנחה. "אתה יכול גם מצידי לשים לך זין, אני עדיין אוהבת אותך."

"זין זה דוחה, אני בחיים לא אגע באחד."

"אתה כל כך לסבית."

"תודה."

הם שתקו במשך כמה שניות, קלי טיפסה והתיישבה על ירכיו של לימור, הוא הניח את ידיו על מותנייה ואז הצמיד אותה אליו.

"אני רוצה לבוא איתך." אמרה לפתע.

"לאן?"

"לא יודעת, לאחד הטיפולים שלך."

"טוב." 

"תודה." היא מלמלה וחיבקה אותו. היא נשקה לראשו המונח על חזה ונאנחה. השעה הייתה עשר בבוקר והוריה של קלי עבדו, זה היה היום האחרון של החופש הגדול וקלי הייתה אמורה להתחיל למחרת בפעם השניה את כיתה י"ב. 

בקיץ שעבר, היא לא התכוננה כמו שצריך לבגרויות, היא לא למדה כמעט. טוב, לא היה אפשר להאשים אותה, היה אז את הבלאגן עם קווין ולימור בדיוק הלכה לצבא. אלו היו תירוצים עלובים, אז קלי התחילה להאשים את עזיבת אירלנד בכך,היא עלתה מאילרנד כמעט לפני שנתיים והדבר היחיד שהיה נסבל מבחינת ההתאקלמות היה שהיא למדה מהר את השפה. 

הוריה חשבו אחרת ממנה, הם היו מאוכזבים מאוד. כלומר, הם לא הסכימו לה לצאת כל יום מהבית לפני שלמדה לפחות שעה. אמה נהגה להעיר לה על טיפשותה וקלי החמיצה פנים. היא לא הייתה טיפשה, היא פשוט זלזלה בלימודים. לא תמיד מי שחכם מצליח, בעיקר בבית ספר. הנה לימור, היא הייתה בין התלמידות הטובות ביותר שידע תיכון צפון דישט. היא הייתה מוציאה מאיות במבחנים, בעבודות, ובתעודה. (חוץ מהחלק שדירג קשרים חברתיים.)  אבל קצת לפני שסיימה לימור את התיכון היא ברחה מביתה, החלה את חייה ברחוב, שם לאף אחד לא אכפת שהיא סיימה בגרות חמש יחידות בהכל.

קלי לא הכירה כל כך כך את השכבה החדשה שלה, הם היו השכבה מתחתייה עד לפני חודשיים והם היו באותו בית ספר אבל זה לא מנע ממנה לא להכיר בקיומם. אז כן… קלי די חששה מהשנה הבאה, אבל לא דיברה על זה, ולא הראתה את זה. לאנשים יש צרות גדולות יותר, אמרה לעצמה.

היא שמעה את דלת הבית נפתחת ואז את הקריאה המוכרת. "אני בבית תודה לאל!"

אז היא מיהרה לקום מלימור ולהתיישב על הכיסא האקראי בחדרה בזמן שסברינה נכנסה לחדר. "היי קלי, היי את."

לימור הניד בראשו. "לימור."

סברינה החלה לחפש משהו בארון. "ראית את הספר שלי?"

"איזה אחד?"

"על הפוליטיקה של ישראל."

"אה עם זה שנראה כמו סטיב?"

"כן."

קלי שלפה ממתחת למיטה את הספר שעליו התנוססה הכותרת "להיות יהודי חופשי." ונתנה אותו לסברינה שמיהרה לנערו. "למה הוא שם?" מלמלה לעצמה ויצאה מהחדר.

"מה לה ולספר הזה?" לימור שאל בתהיה.

קלי משכה בכתפייה. "אין לי מושג."

סברינה מיהרה חזרה למפתן הבית. "קח."

איתי הושיט את ידו ולקח את הספר. "זה ספר ישן."

"גם "ניידים בזמן" ישן, אתה עדיין אוהב אותו."

הוא גיחך ואז חיוך קטן הסתמן בזוית פיו. "תודה לך." 

"ניפגש מחר?" שאלה.

"אין לך בית ספר?" תהה.

"יש, ובגלל זה לא היום, היום אני מתארגנת."

"טוב, אבל בבוקר, כי בערב יש הכנסת ספר תורה."

היא גלגלה את עיניה. "בבוקר אני לומדת." הזכירה לו.

הוא שתק, זו הייתה הכוונה. "אז נראה כבר. תודה על הספר, אני חייב לרוץ."

היא שילבה את ידייה על חזה. "להתראות."

הוא הסתובב והחל לרוץ לאורך הרחוב. היא הביטה עוד כמה שניות בנער הרץ, פאותיו הקטנות וציציותיו מתנופפות ברוח בחן, ואז הסתובבה ונכנסה לבית.

איתי הפסיק לרוץ רק כשהגיע לריליקיית מרכז דישט. הוא הניח את הספר ליד התיק וטמן את ראשו בין ידיו. למה היה צריך לבקש ממנה אותו? הוא יכל לקנות אותו איפשהו. למה הם היו חייבים להיפגש גם היום? למה הוא קם בכלל מהמזרון בבוקר הנורא הזה?

כן, הם אספו מצרכי מזון מבתים בשביל משפחות נזקקות בדרום דישט, הם ניקו בתים של אנשים מבוגרים בהתנדבות, הם הלכו למטה הדתי הגאה ללימוד תנ"ך השבועי. אבל… את כל זה איתי יכל לעשות גם בלעדייה. כלומר, הוא שמח שסברינה מתלהבת ממה שהוא וחבריו עושים ולומדת לכבד ולהכיר את הדת היהודית. היא רוח חדשה בקבוצה, גורמת להם להוכיח שהם מקבלים, מקבלים גם נוצרים. הם מכבדים, והם שמחים כשזה הדדי. איתי אפילו היה גאה בעצמו שהוא הביא אותה.

אבל בדיוק כמו שסברינה ריגשה את הקבוצה, היא ריגשה גם אותו. איתי עצם את עיניו בחוזקה כדי לא להיזכר בבוקר הנורא שהיה לו, אבל הוא כמובן נזכר. יבקשו ממך לא לחשוב על פיל ורוד, הוא ימלא את מחשבותיך מיד.

איתי קם ומלמל לעצמו משהו לא ברור שהיה יכול להישמע כגידוף והיה יכול להישמע כסתם מלמול חסר חשיבות. הוא שנא לקום עם זקפת בוקר שנוצרה כתוצאה מחלום רטוב, הוא תמיד היה צריך להרגיע את עצמו במשך כמה דקות עד שזה ירד. אבל מה שהוא יותר שנא, ופחד ממנו, היה קרי לילה.

איתי שנא את העובדה שאדם לא יכול לשלוט בחלומותיו. במחשבות אפשר להילחם, בחלומות לא. העובדה שאי אפשר לשלוט בחלומות הייתה אולי תירוץ טוב, הוא יכל להגיד לעצמו: זו לא אשמתך. אבל לא הפעם. 

הפעם הוא ידע טוב מאוד שיכל להימנע מזה, אם לא היה מדבר כל כך הרבה עם סברינה. למה הוא צריך את זה? יש לו הרי חברה והכל טוב בחיים שלו מהבחינה הזו. למה אלוהים מעמיד אותו בניסיון שהיה צריך לעמוד בו יותר מדי פעמים? 

אתם יודעים, איתי הרגיש חלוק בדעתו לגבי המשפט "מחשבה יוצרת מציאות". כי מצד אחד זה מדהים, שאדם מצליח להביא את הרעיון להתממש, ומצד שני… למה הוא כבר לא יכול לחלום רטוב בלי שהמזרון שלו ירטב גם הוא?

הנער שישן במזרון לידו ושם לב, צחקק לעצמו בשקט כשאיתי אסף את המצעים שלו בשביל לכבס אותם. אבל בשביל איתי זה ממש לא היה מצחיק… לא ככה הוא רצה את זה. הוא לא רצה שעל ידי הקידוש השם שהוא עושה על ידי כך שהוא חושף בפני סברינה את החלקים הטובים שבדת הוא יעבור על אחת מהעבירות הכי חמורות בעיניו.

איתי כבר מזמן לא תוהה למה קיים איסור זרע לבטלה, הוא כבר הבין אותו, השלים איתו. הוא כבר התמודד איתו כמה פעמים כשהוא והדר התחילו לצאת לפני שנה. הדר היא אישה מושכת, והוא לא יכל לשקר ולומר שהיא לא גורמת לו להרגיש דברים רק באיך שהיא נראית. (ושלא נדבר בכלל על איך שהיא מתנהגת או ההערות שהיא זורקת לו.)

איתי פשוט כל הזמן הזכיר לעצמו שהוא יתחתן איתה ברגע שיצא מהצבא. זה היה קשה, אבל זה היה העינוי המתוק שלו. הדר די אהבה לשחק איתו, היא לא זלזלה במה שהוא מאמין בו, היא פשוט רצתה להוכיח לו כמה זה גורם לו סבל. 

אם הייתם שואלים את איתי לפני שלוש שנים,  הוא היה צוחק. הוא בזבז כל כך הרבה זרע בשנות התבגרותו הראשונות שאם היו אוספים את כולם היו יכולים להוליד גן ילדים שלם. מה זה גן? עיר שלמה.

כשהיה בן חמש עשרה, הזרע שלו היה רגיל לצאת שלוש פעמים בשבוע בממוצע. בתוך בנות, בתוך בנים, בתוך היד שלו, בתוך ידיים אחרות… הוא הבין לגמריי למה אחותו צחקה עליו כשלא הסכים אפילו לחבק חברה טובה שלה כשהתחיל להתחזק.

הכל השתנה מולו פתאום. הוא לא יכל לתת יד לידידה טובה בזמן שהיה רגיל להיכנס בבנות זרות לגמרי. אחותו טענה שהוא התקלקל. אבל אחותו טענה את זה גם כשהוא רק התחיל את דרכו בתור פאקבוי. אז הוא לא ידע איך להתייחס לטענות החינוכיות שלה.

ההורים שלו, שונאי דת. אמרו שהם לא מוכנים שיקיים מצוות בביתם, ועשו לו דווקא בשבתות. איתי היה כל כך מתוסכל שהוא נאלץ לברוח משם. הוא לא ידע האם עד היום אבא שלו מחכה שהוא "יחזור על ארבע ויתחנן לאיזה צ'יזבורגר". 

איתי בכה כעת וזה מהמזרן לידו התיישב לצידו. "מה קרה?"

"בנות זה... למה זה במחשבות שלי כל הזמן?"

"גיל ההתבגרות?"

איתי כבר היה בן תשע עשרה. "מתי זה אמור לעבור כבר?"

הילד נאנח. "לא יודע. אבל אם בא לך אפשר ללכת לנקות את הראש איפשהו."

"אתה מתכוון, לדפוק את הראש?"

"לי עוד אסור. אבל יהיה נחמד אם תגניב לי קצת."

איתי חייך וקם בעקבות הנער. 

הנער חייך אליו בחזרה. "יאללה לך לשטוף פנים, חמש דקות יצאנו."

איתי שטף את פניו וסידר את הכיפה על ראשו. הנער שהתברר ששמו אהרון אבל הוא קורא לעצמו לוק שכנע את איתי לקנות בקבוק של וודקה ושניהם התיישבו על דשא אקראי בעיר. 

"אז מה הבעיה שלך עם בנות?"

איתי היה אחרי שלוש חצאי כוסות חד פעמיות. "הן מושכות מדי. חה. כאילו אני כלב והן הבעלים. הבנת? מושכות."

לוק צחקק, הוא היה פחות שיכור אבל עדיין לא לגמרי בראש. הוא הביט בנער השיכור שמולו ונשך את שפתיו. בדיוק כמו לאיתי, גם לו הייתה הבוקר הפתעה על המזרן, מאותו הסוג. רק שהוא התעורר מוקדם והספיק להחליף את המצעים לפני שאיתי יראה. 

הנער השפיל את מבטו, מזל שאיתי לא שם לב. הוא לא היה צוחק, הוא היה מבין, אבל הוא לבטח לא היה שמח לשמוע שזה בגללו. מה לעשות שאיתי ישן בתחתונים בלבד וזז כל הלילה, השמיכה שלו תמיד איכשהו זזה וחושפת את גופו ולוק אף פעם לא נרדם בקלות. אז כן… זו התוצאה. לוק אפילו לא ידע האם איתי תפוס או פנוי, הוא היה דתי אז לוק הניח שלא. 

כמה חבל בשביל הדתיים הסטרייטים, חשב, שהם צריכים להתרחק מבנות. הוא היה מסתדר טוב מאוד בתור דתי, הוא היה פשוט נוגע בבנים. הוא שמע כמה דברים על זה שמשכב זכר זה דבר אסור בתורה, אבל אף פעם לא לגמרי הבין. וחוץ מזה? מי צריך משכב זכר? לוק היה בסדר לגמרי עם להתמזמז עם מישהו ואז לאונן עליו בלילה. האמת הייתה שהוא התבייש לספק את עצמו לצד עוד מישהו.  

איזו תורה מוזרה יש להם, ציין לעצמו, לדתיים, ליהודים. כמה מזל שאמו גרמניה גויה. ירש ממנה את העיניים הכחולות, אבל את השיער השחור ירש מאבא וגם את האף, אף של יהודים. למרות העובדה שאביו של לוק היה יהודי וקרא לו בשם "אהרון", לא היה לו שום מושג על היהדות. אביו נפטר כשהיה בן חודש וחצי.

איתי בהה, הוא לא שלט על זה. בהתחלה הוא בהה בעץ, ואז בדשא, ואז בכוס. ואז הוא הרים את הכוס שהייתה חצי מלאה ובלע בפעם אחת את תוכנה. לאחר שנרגעה תחושת הצריבה בגרונו הוא הרים את מבטו ובהה בלוק. לוק מולל דשא וריסיו נחו על לחיו כמניפות קטנות בזמן שהביט מטה. 

כשלוק הרים את מבטו וחייך במן חושניות שכזו, איתי השפוי ידע שהוא שוב בבעיה. אבל איתי השפוי נח כעת ואת מקומו תפס איתי השיכור, שלא היה מודע לבעייתיות – אם בכלל שם לב – ושיש לו בליטה במכנסיים. 

לוק השפיל את מבטו אל מכנסיו של איתי שהיו הדוקות בדיוק כמו שהיו תחתוניו בלילה הקודם בזמן שישן וחלם על אלוהים יודע מה. צדו הימני של פניו היה מעוות בחיוך והוא התקרב אל איתי.

איתי נאנק בזמן שהנער בן השש עשרה רכן מעליו. ריח וודקה ובושם של גברים נדף ממנו ואיתי רצה לטעום מפיו, איזה טעם יש לו? כל כך סקרן. מה עם הדר? מי זה הדר? מה עם אלוהים? אה... איפה הוא עכשיו? איתי נקרע בינו לבין עצמו. הוא לא המשיך להילחם כי הרגיש מעורפל מאוד. האמת הייתה שהוא אפילו לא רצה להתעורר מזה, הוא הרגיש טוב.

לוק נישק אותו. ואיתי נענה לו. השמש סינוורה אותו אז הוא עצם את עיניו, הוא הרגיש עייף אבל המשיך לנשק את הנער. הוא כל כך התגעגע לתחושה, למגע של מישהו שמשפיע עליו ככה. בסופו של דבר התעייף גם לוק ושניהם נרדמו על הדשא כשראשו של לוק על חזהו של איתי.

כשהשמש החלה לשקוע, התעורר איתי עם כאב ראש נוראי. כשהביט בלוק הוא נזכר מיד במה שקרה כמה שעות קודם לכן. לאחר דקה הוא התחרט, היה עדיף שהיה שוכח. איתי בכה, הוא כעס על עצמו שנתן לעצמו ליפול ככה. שנא את עצמו על שרפו ידיו והוא לא הצליח לעמוד בפיתוי. ויותר מהכל הוא הרגיש מבויש, הוא אכזב בעיקר את עצמו אבל גם עוד שניים שממש חשובים לו.

עכשיו יש לו שתי שיחות חשובות לערוך. עם האל ועם הדר.