"בואו נראה מה אפשר לעשות," הבטתי במראה הקטנה שבחדר שלי. על פי התיאוריה שלי, אני יכולה... ליצור אשליה של דברים ואז בכך להיעלם, אבל גם לשנות צורה, אם אצליח להחזיק את האשליה למספיק זמן.

פתאום, עלה במוחי רעיון מטומטם. מה אם, אני אצור אשליה שלי, אבל בתור ילדה מקובלת. אף פעם לא אהבתי את המקובלות, הן שטחיות, סתומות, ורמת האיי קיו שלהן נמוכה יותר משל דג זהב, אבל לא לעורר גיחוך יום אחד יכול להיות נחמד.

דמיינתי את עצמי עם שיער חום שופע ומבריק, מראה גוף קצת פחות דקיק, איפור מושלם ובגדים נוצצים של גוצ'י. הגוף שלי זהר בירוק, והסתכלתי על עצמי. שנאתי את המראה שלי, נראתי כמו בובת ברבי מחרידה, אבל לפחות לוקי לא שיקר לי. 

לקחתי את התיק המרופט שלי ונגעתי בו, הוא זהר בירוק והפך לתיק מעצבים נוצץ, לקחתי אותו במהירות וקפצתי מהמרפסת הצמודה לחדר שלי. תאמינו לי, עשיתי את זה פעמים רבות, הענפים של העצים המוזנחים מרככים את הנפילה. אבל למה לקפוץ מהמרפסת? זה רעיון כל כך מטומטם! אמת, אבל היה יותר מטומטם לרדת עם בגדים של גוצ'י לקומה התחתונה ושאמא שלי תתחיל לשאול שאלות.

נפנפתי את העלים מהבגדים והלכתי עד בית הספר. האנשים ברחוב העיפו בי מבטים מוזרים, בטח חושבים לעצמם מה ילדה מפונקת ועשירה עושה בסמטאות של ניו ג'ורג'ינה. נכנסתי דרך השער בדרך הכי גרנדיוזית שיכולתי, וכמעט וויתרתי על הרעיון מרוב שנגעלתי ממה שעשיתי כרגע.

"שיאו! בקושי זיהיתי אותך מייסון! את נראת ממש... שונה," פנתה אליי סטייסי, ילדה בלונדינית עם שיער ארוך אסוף בקוקו שופע. היא הייתה אחת מהילדות המקובלות, לא מלכת הכיתה, אבל בהחלט קרובה לזה. "כן, יום חדש מייסון חדשה!" אמרתי לה ונופפתי את השיער שלי בשחצנות, צריך לשחק את התפקיד, לא? כמעט הקאתי כשסטייסי הוציאה את הטלפון שלה וצילמה אותי עם פילטרים מנצנצים. 

האשליה התחילה להבליח מעט, הייתי חייבת עוד ריכוז. "סורי סטייסי, חייבת לזוז, ביוש!" צעקתי לה בזמן שרצתי לפינה קטנה בבית ספר. התרכזתי, דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות, ונשמתי נשימה עמוקה. הידיים שלי זהרו בירוק והאשליה התחדשה. הרמתי את התיק שלי ורצתי לעבר שיעור מתמטיקה.

התיישבתי ליד סוניה והנחתי את התיק על הרצפה. סוניה בהתה בי כאילו השתגעתי אבל מייד חזרה לכתוב במחברת שלה כאילו לא קרה כלום. בזמן שגברת לואיז הסבירה על נוסחאות אלגברה, המחשבות שלי נדדו למקום אחר.

למה לוקי בכלל רצה לדבר איתי? מה היה כל כך דחוף לו לספר לי על הכוחות שלי? ובכלל, מאיפה באו הכוחות שלי? אני מניחה שהם באו מ... מכשיר רדיואקטיבי? זה נשמע לי כמו הסיפור הקלאסי לקבלת כוחות על.

"מייסון!" גברת לואיז קטעה את מחשבותיי. קפצתי, ממש לא רציתי לענות על השאלות של גברת לואיז, לא התרכזתי כל השיעור, או באף אחד מהשיעורים שלה. אבל... אני יכולה גם לשלוט על המוח של אנשים, נכון? התרכזתי וגרמתי לה לקרוא בשם של ילד אחר, שמתי לב שהידיים שלי זהרו בירוק והסתרתי אותן מתחת לשולחן במהרה.

"סליחה, מדיסון, תקראי בבקשה את עמוד 168," אמרה גברת לואיז. כאב חד פילח אותי, האשליות התחילו להבהב. רצתי לשירותים וראיתי שכבר כמעט רואים את הפיג'מה והשיער החום המבולגן שלי מתחת לאשליה. "כנראה שלא כדאי להחזיק אשליות הרבה זמן," חשבתי לעצמי. כבר תכננתי לברוח מבית הספר ולהחליף בגדים בבית עד שילדה יצאה מאחד התאים.

"מיי?" שאלה סוניה. "תסבירי לי הכל, עכשיו."

אז זה פרק 5 של ראגנארוק! לקח קצת יותר זמן מהרגיל לכתוב אותו אבל סיימתי אותו היום✨

מה אתם.ן חושבים שסוניה תעשה? תכתבו בתגובות! ואל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד! זה מאוד עוזר🤗