אנבת' הרכינה את ראשה אל כפות ידיה והתחילה להתייפח חרישית, הנחתי את ידי על כתפה בעדינות ואמרתי "היי, אנבת', אני בטוח שפרסי לא התכוון לפגוע בך" אנבת' הרימה את ראשה ואמרה "אתה לא מבין מגנס, ככה זה התחיל עם לוק" ראיתי מזווית עיני שהרמס הרצין ופניהם של האחים שוד נהיו לבנים כסיד, כרכתי את ידי סביבה בחיבוק ואמרתי "לא משנה מי זה היה, פרסי הוא אדם טוב והוא לעולם לא יפגע בך" אנבת' הנידה בראשה ואמרה "אתה לא מכיר אותו, אתה לא ראית אותו בזמן שהיינו בטרטרוס... ידעתי שהוא לא התגבר על זה, וגם אני לא, מגנס על מה שקרה שם אסור לך להתייחס לזה בקלות ראש. מה שפרסי עבר שם... שנינו עברנו הרבה אבל הוא, המקום הזה היה קשה לו במיוחד. הוא איבד שם הרבה. הרבה מדי" אמרה והרכינה את ראשה בעצב. פוסידון ניגש אל אנבת ואמר "בואי בתי, נצא לדבר איתו" אנבת' הנהנה ויצאה עם פוסידון מהחדר. ראיתי את קלריס לה רו נועצת בי מבט זועם ולא התקשתי להאמין שהיא כמו לפחות מחצית האנשים בחדר רוצים להכניס לי אגרוף. החזרתי לה מבט מתריס ואמרתי "מה?" קלריס שיחקה עם הסכין שהיה לה ואמרה "הם עברו הרבה ביחד, זה שאתה בן דוד של אנבת' לא אומר שיש לך הזכות לזלזל בהם" האדמתי מרוב בושה ואמרתי "אני לא מזלזל בהם אבל סליחה שאני לא יודע מה עבר עליהם" ניקו קם מכיסאו ואמר "מגנס, אני הייתי איפה שהם היו, בטרטרוס. ואני לא מאחל לאף אחד, אפילו לאדם שאני הכי שונא להיות שם. ממה שהבנתי מג'ייסון הם פגשו את רוחו של טרטרוס, תדמיין מישהו עתיק אפילו יותר מהאלים... מישהו אפל, חזק, ומלא שנאה. אני נדהם שהם בכלל שרדו את המפגש איתו, הם איבדו שני חברים טובים בקרב נגדו ופרסי עדיין מאשים את עצמו על זה. עכשיו תענה לי אתה, איך אתה היית מרגיש כשמישהו משווה את ה... מסע שלך בטרטרוס להליכה בפארק?" הרכנתי את ראשי ואמרתי "הייתי מוריד לו את הראש" ניקו הנהן וחזר להתיישב בין קלריס וריינה. שלחתי מבט אל עבר כירון בבקשת עזרה והוא אמר "אל תדאג מגנס, אני בטוח שאנבת' תשכנע אותו..." הדלת נפתחה לפתע ולתוך החדר נכנס גבר בגיל העמידה, נדף ממנו ריח של מיץ ענבים ואפילו משהו חמוץ יותר... יין. האיש התיישב באחד הכיסאות הפנויים ואמר "כן, כן, אני בטוח שאנבל צ'ד תשכנע את פרי ג'ונסון לצאת למסע הזה. נראה שאפילו זאוס מודאג כי הוא שלח את אתנה לדבר עם אודין ברגע זה... נראה לי שאודין מעדיף למות מאשר להיות איתה באותו חדר ולהקשיב להרצאות הבלתי פוסקות שלה" כולם לטשו במר ד' מבטים זועמים חוץ מהרמס שרק נראה משועשע מעט, מר ד' הרים את ראשו מעל גביע הקולה שלו במבט של שה תמים ואמר "אוי נו תפסיקו עם הזעף, כולנו יודעים שג'קסון יצא למסע הזה... עד כמה שקשה לי להגיד את זה לנער יש פוטנציאל להציל אותנו מצרות" כול הזעם נעלם וכולם הביטו בו במבט תוהה, הבנתי לבד שמחמאות כאלה מפיו של מר ד' הם דבר נדיר. הושטתי את ידי ללחיצה ואמרתי "נעים מאוד אדוני, אני מניח שלא הכרנו רשמית. אני מגנס צ'ייס בן פריי" מר ד' לחץ את ידי ואמר "כן, אהה. בן פריי". האחים שוד שברו את השתיקה שנוצרה כשאמרו "אתם יודעים מה יעודד את ידידנו החדשים?" קלריס נעמדה כשעל פניה חיוך מסוכן "לתפוס את הדגל". אנשים נוספים מלמלו בהסכמה אבל בתוכי ידעתי שהם אפילו לא תופסים את מידת הסכנה שאני ממית עליהם רק מזה שאני פה, כבר הנחתי מזמן שכוחותיו של לוקי או סורט יגיעו במוקדם או במאוחר ויהרסו את המחנה. כירון כנראה קרא את מחשבותיי כי הוא אמר "אל תדאג מגנס, אתה מוגן, הגבולות הקסומים של המחנה ימנעו מכול מפלצת להיכנס מבלי אישור" עצבי נרגעו קצת אבל עדיין חששתי ממה שיקרה אם לא אעזוב במהרה. לבסוף אמרתי בחיוך "אז את מי אני צריך לקרוע?"

***נקודת מבטו של פרסי***

"פרסי, חכה, בבקשה". רציתי להעלם, רציתי להפסיק את המלחמות, להפסיק את כל הקרובות... האבדות. נזכרתי שוב כנגד רצוני בדמותו המתערבלת של טרטרוס נזכרתי בדמסן שרכב על הדרקון הלידי, מרסס רעל והורג מפלצות על שמאל וימין. במבטו הנחוש נשקפו כל הסבל הייסורים שעבר בכול אלפי שנות חייו, נזכרתי בוב אחרי שהמטאטא חנית שלו נשברה ותהיתי את מי עוד אני יאבד עד שיהיה שקט בחיי. את אמי כבר כמעט איבדתי פעם אחת, את אנבת' איבדתי גם בעת שאטלס חטף אותה, את גרובר אני בקושי רואה מרוב שהוא עסוק וטייסון בילה את רוב הזמן בכבשני הקיקלופים בעבודה מאומצת ללמוד דברים חדשים. אנבת' תפסה את כתפי ואמרה "פרסי, בבקשה" הסתובבתי לעברה ובהיתי בפנייה היפיפיות ואמרתי בקול שבור "אנבת', את יודעת שאני לא אלך לשם שוב" אנבת' הנהנה ואמרה "גם אני לא אלך לשם וגם לא ניקו. פוסידון והרמס הולכים לשם אבל עצרתי אותך בגלל דבר אחד אחר. הם עוצרים אצל האדס, בפקודת זאוס" אנבת' נשברה והתפרקה על כתפי, חיבקתי אותה חזק והיא אמרה בעודה בוכה "הם הולכים להחיות את האיש היחיד שהצליח להיכנס לטרטרוס וגם לצאת משם בחיים... פרסי הם הולכים להחיות את לוק" אי אפשר לומר שהזדעזעתי כמו שהייתי צריך להיות אבל למעשה ציפיתי שהם יעשו את זה גם אם לא הייתי בטוח בזה. הרמתי את סנטרה של אנבת' עד שעיניה ישרו קו עם עיני, במהלך השש חודשים האחרונים קצת גבהתי וכעת הייתי חמישה סנטימטרים גבוהה יותר מאנבת'. נישקתי אותה נשיקה קצרה ואמרתי לה "אני יבוא אבל יש לי תנאי אחד" עיניה של אנבת נצצו מרגש והיא אמרה "מה פרסי?" חייכתי חיוך קטן ואמרתי "לא משנה מה אנחנו הולכים לעשות אני איתך". זה אחד הדברים שרציתי אבל הדבר המרכזי שרציתי לא העזתי לספרו לאנבת', לא העזתי לספר לאף אחד מאז שניקו סיפר לי על חשדותיו. נתנתי לאנבת' נשיקת לילה טוב ואמרתי "נתראה בבוקר". ליוויתי אותה עד ביתן אתנה ונשארתי איתה עד הרגע האחרון בו היא סגרה את הדלת. במקום ללכת ישר למיטה שלי בביתן פוסידון הלכתי ישר לעבר הספינה של אודין, היו לי עסקים לא גמורים איתו ועם מגנס. צעדתי בביטחון למרות הזהרותיו של כירון שאמר לי לא ללכת לספינה של ה'אורחים' בלי רשות. שני השומרים הראשונים שעמדו על המשמר ליד הכבש של הספינה. עוד לפני שאמרו משהו הרמתי שתי אצבעות והמים זינקו קדימה וחטפו את השומרים אל תוך הים, הזעם שלי הניע אותי. עליתי בכבש וצעדתי על פי זיכרוני אל התא של אודין. רק כשעמדתי מול הדלתות שלפתי את אנקלוסמוס, בעטתי בדלת ונכנסתי לתא. אודין שכב לבדו על המיטה וראיתי שסביבו היו קופסאות מלאות מרקחות ודברים שונים שעבדו כול הזמן על מנת להאט את השפעת הרעל. אודין נעץ בי את מבטו ושאל "באת לגאול אותי מייסורי?" הפכתי את אנקולוסמוס חזרה לחרב ואמרתי לו "באתי לעשות עסקה" גבתו האחת של אודין התרוממה והוא שאל "מה העסקה שחשבת עליה בן פוסידון?" אמרתי לו "ראשית אני רוצה שתגיד לי איך ידעת מי אני ושנית..." אודין נעץ בי מבט ושאל "מה אתה רוצה?" עצמתי את עיני על מנת להירגע ולומר בקול רגוע "אני רוצה שתומר לי מה קרה לליאו ואלדס" שפתו של אודין עלתה ויצרה חיוך והוא אמר "לשאלתך השנייה אוכל לענות רק אם תסכים להשתתף בקרב לא לפני" חרקתי שיני ואמרתי "אני נשבע בהן צדקי, אני נשבע בחיי" אודין נראה מסופק ואמר "הוא בדרך לכאן ויגיע למחנה החצויים מחר בבוקר, באשר לשאלתך הראשונה אני חושש שאתה כבר יודע את התשובה..." הנדתי בראשי ואמרתי "אין לי שמץ" אודין הצביע על אחד הארגזים ואמר "בארגז הזה יש מגילה שקיבלתי מהנורן עצמן, הן השביעו אותי לא לפתוח אותה עד שלא יגיע הרגע... ולצערי הרגע הגיע" שלפתי את המגילה מתוך הארגז ואודין ביקש "הקרא אותה בקול". ידי רעדו ללא הפסק כשפרמתי את חוט המגילה וכשהקראתי את המגילה רעדתי לא פחות. לבסוף התעשתי והקראתי בקול

"כשהבוגד יעלה וריינרק יגיע.

רק בן פוסידון את הקרב יוכל להכריע.

האויב אשר בצללים נחבא, המובס אשר לנקום נשבע.

כעת ישוב וימיט על העולם אפלה שכמותה לא הייתה."

K