טוב, חשבתי לעצמי במתח כשהם נעלמו. זה הרגע,  אבא. להיות אל עכשיו יהיה ממש נחמד כרגע מצידך. ותאמינו או לא, זה קרה. (אתם לא מאמינים? זה בסדר. אני בעצמי לא מאמין עדיין.) חץ דודונה זז באי נחת בשעה שהכל האיר באור זהוב סביבי, גדלתי בגובה והקשת שקיבלתי חזרה ממחנה יופיטר הופיעה מוכנה לירייה בידיי, לשמחתי לא עם חץ דודונה, כך שהוא יישאר בחיים, אבל נו טוב, לא מקבלים את הכל בחיים. כמעט צחקתי. למזלי נזכרתי איפה אני ברגע האחרון וסתמתי לעצמי את הפה עם היד בכוח, ואז הרחקתי אותה בבהלה כשגיליתי שאני לוהט. בקטע של חום השמש. זיכרון עלה בי: 'ואוו, אפולו לוהט.' חייכתי בהיסוס, ואז דמטר חזרה, בחנה אותי והנהנה בסיפוק. "את עשית את זה"אמרתי לה כשההבנה היכתה בי באחת. היא חייכה לעצמה. היא הייתה כל כך דומה למג כשחייכה את החיוך הזה, שציפיתי לרגע שתלעג לי או שתתחיל לעשות גלגלונים או שתקרא לאפרסק עכשיו בטעות. ואז קלטתי לראשונה כמה מג חסרה לי בקרב. בלעתי את הדמעות. היא תמיד עודדה אותי באיזה לגלוג או שניים, פקודה אחת וחיוך מהוסס וקריאות 'אפרסק' של החבר הרוח הצמח שלה. אבל לא יכולתי לסכן אותה ככה. פיתון לא היה לרמה שלה. בלי להעליב, או שום קטע אחר. הוא בקושי היה לרמה שלי.  אפילו את האל ג'ייסון גרייס החדש הרחקתי מכאן למחנה. "כן. דיברתי עם זאוס על כמה דברים. ועכשיו אני כאן כדי לעזור לך." הנהנתי, כשאני מקווה שעיניי מביעות כמה אני אסיר תודה לה על זה. דמטר הסתכלה לאט(כרגיל) לכיוון פיתון. "מה אתה אומר, לסטר לשעבר? שנתחיל עם הכיף?" שאלה. נשמתי עמוק והנהנתי שוב. הופענו מחדש בתוך המערה של פיתון.