"אתה שוב ישן?". האמונד חייך אבל לא פקח את עיניו "אוי אדם, תרגיע. הוא אמור להגיע רק עוד שעה". אדם נהם בכעס "וזה אומר שאתה יכול לישון באמצע מארב?!". האמונד רק משך בכתפיו ושחרר ממפקדו שורת קללות ארוכה. 'ואוו, הוא צריך ללמוד להירגע' הוא חשב בליבו 'אין לו שום סיבה לדאוג, הוא נשלח למשימה עם הלוחם הטוב ביותר של המועצה'. האמונד זינק ממקומו כששמע חבטה חזקה של קופסא שנופלת. אדם המשיך לקלל והתחיל לאסוף את הקליעים שהתפזרו על הרצפה. למנהיג הצוות היה מנהג מוזר להביא את כל הקליעים לקרב בקופסאות נפרדות ורק אחר כך להכניס אותם אל המחסניות. מכמות הקליעים שהוא הביא איתו היה אפשר לחשוב שהוא מתכונן להילחם כנגד צבא שלם ולא חבורה קטנה של פרחחי רחוב. האמונד התגלגל מהמיטה וזינק על רגליו, הדירה הקטנה שבה הם התכוננו למארב שלהם הייתה מסודרת להפליא. טוב, האמונד לא ציפה לשום דבר אחרת מאמיה. אחרי רגע היא גם הופיעה בדלת החדר. אמיה הייתה נמוכה מהאמונד בראש ובניגוד אליו ואל ברוק שיערה היה בלונדיני מטבעו ותמיד היה לה סטייל לבוש מוזר, היום הוא ראה זה היה מעיל טייסים עם משקפי שמש וחצאית קצרה ורודה, כאילו היא לא החליטה אם היא יוצאת לטוס או ממשיכה לקניות. "האמונד? מה קורה כאן?". האמונד הביט לרגע באדם וזה השיב לו בהנהון "הכל בסדר אם, רק נפל כאן משהו קטן". אמיה הביטה מעבר לכתפו של אדם על הקליעים שהתפזרו על הרצפה "אהא, משהו קטן האם? תן לי לעוזר לך עם זה". אדם הניד בראשו לשלילה ומלמל "גבירתי הכל בסדר..." אמיה כרעה על ברכיה והתחילה לאסוף במהירות את הקליעים חזרה אל הקופסא, נדחקת לצד אדם בחדר הקטן. האמונד הביט בה לרגע ואז מלמל באנחה "הכל בסדר אחות קטנה, אנחנו מסתדרים". אמיה הביטה בו בלגלוג וצחקה "אה, כמו בפעם ההיא שניסת לבשל בעזרת הכוחות שלך? כי אני מבטיחה לך שרק פסולת גרעינית מתקרבת לטעם של זה". אדם לצידה ניסה להסוות ללא הצלחה את הצחוק שלו בשיעול. האמונד אדום ממבוכה הסתובב אל עבר החלון שממנו הם תכננו לצפות ברחוב "אוקי, אוקי, הבהרת את הנקודה שלך" "אני שמחה". כשהם סיימו לאסוף את הקליעים חזרה אל הקופסא אדם שלף מתוך אחד התיקים שהם לקחו איתם צרור מחסניות. לרגע הוא השתהה ואז הציע לאמיה את אחת המחסניות וזאת לקחה אותה בשמחה והתחילה לטעון את הכדורים בעודה מזמזמת לעצמה. האמונד עדיין הביט מעבר לחלון, לקח לו זמן להירגע כשאחותו הקניטה אותו, זה תמיד הרגיש לו לא נכון שהיא יכולה לעשות את זה. "האם? האם?". האמונד הסתובב במהירות לאחור, ידיו ניצתות כבר מתוך אינסטינקט. האיש בכניסה לחדר חייך חיוך רחב אל עבר האמונד ונופף בידו "אלים יקרים! טוב לראות שקפצת לבקר". האמונד כיבה את ידיו במהירות, האיש בכניסה היה בעלה של אמיה. אמיה הביטה בבעלה לרגע ואז באדם והאמונד ולבסוף נאנחה וקמה על רגליה "יקירי, אני חושבת שיש להם עבודה חשובה, אולי נלך למטבח לדבר?". בעלה של אמיה הבין את הרמז ונופף לשלום פעם אחרונה ויצא במהירות מהחדר יחד עם אמיה ששלחה חיוך מתנצל אל עבר אדם והאמונד. אדם היה הראשון ששבר את השתיקה שהייתה בחדר "הם זוג מוזר שני אלה". האמונד הסכים איתו בליבו, אמיה הרצינית והשקולה הייתה ההפך המוחלט לבעלה שהיה ילדותי ופזיז. טוב הוא לא היה יותר פזיז מהאמונד בעצמו. "יש לך משפחה?". אדם הנהן בראשו בעודו טוען בשלווה רובה צלפים "יש לי שני ילדים שמחכים לי, הסניה ורן". האמונד הנהן, הוא חשב פעם על להקים משפחה אבל הוא לא הצליח אף פעם להתנער מחסרונן של המשימות בחייו, ההתרגשות שבקרב, התחרות בינו ובין ברוק. האמונד הביט ברחוב תחתיו, הוא היה שקט לחלוטין למרות שזה היה כבר אמצע היום. אף ילד לא שיחק למטה, השכנים לא הלכו ממקום למקום. דממת מוות. אדם לצידו סיים לטעון את הרובה והמחסניות והתקרב בזחילה אל החלון לתפוס עמדה טובה יותר. "אתה לא דואג האמונד?" האמונד הפתיע את עצמו כשצחק, ממתי הוא נהיה כל כך פתוח עם אדם "דואג? ממה? נלחמתי בעשרות מיוחדים ואף פעם לא הפסדתי. ניצחתי והרגתי לבדי עשרים מיוחדים, הנער הזה לא יהיה אפילו אתגר". אדם נהם "אתה פשוט שיא הצניעות". האמונד גחך "אני יודע, תמשיך.." אדם נאנח אבל לא המשיך, משהו משך את תשומת ליבו מחוץ לחלון. האמונד הביט גם הוא, בחוץ הוא ראה עשרה אנשים פוסעים במורד הרחוב אל עבר מבנה הרוס של בית קולנוע. לפני שהאמונד הספיק אפילו להישען קדימה אדם הניח את ידו על רגלו ונהם "אתה יודע מה המשימה שלנו האמונד, אנחנו רק עוקבים אחריהם! שום דבר אחר!". האמונד לא השיב לאדם אלא רק הביט יותר טוב באנשים למטה. המטרה שלהם, נער צעיר בשם וולקר שהפך לפני שלוש שנים למיוחד ומאז הוא מטיל טרור ופחד באזור הזה עם הקבוצה שלו. הם עסקו בעיקר באיומים וסחיטות אז המועצה שלחה אותם לעקוב אחריהם ולראות איפה הם מתחבאים. וולקר היה רק נער, בקושי בן תשע עשרה הוא לא אפילו שווה את הזמן של האמונד. 'זה היה כל כך יותר פשוט אם הייתי מוציא את התשובה במכות ממנו' האמונד חשב בשקט. מתחתיהם הקבוצה נכנסה אל אולם הקולנוע ונעלה אחריה את הדלתות. האמונד התרחק מהחלון והביט לרגע באדם בשאלה, שואל ללא מילים "אתה באמת עומד לחכות להם?". אדם זינק על רגליו "האמונד לא!" אבל האמונד חייך וזינק מבעד לחלון. הצניחה החופשית מגובה חמש קומות הייתה מדהימה ומעוררת אבל לצערו של האמונד גם קצרה. הלהבות טיפסו עליו במהירות, יוצרות סביבו הילה בוערת של להבות כחולות. האמונד הפנה את ידיו אל הרצפה ושלח את הלהבות קדימה לבלום את נפילתו. בעזרת חצי סיבוב ופרץ חלש של להבות בשביל התנופה, האמונד נחת על רגליו, פניו מופנות אל אולם הקולנוע הנטוש. הלהבות כבו מיד כשהוא הפסיק להשתמש בהן, הוא רצה לאגור את הכוח שלו למופע הזה. "היי וולקר!" קולו הדהד ברחבי הרחוב. דלתות אולם הקולנוע נפתחו בעוצמה כמעט כעבור רגע ועשרת האנשים יצאו החוצה, כל אחד מהם פרט לוולקר החזיק אקדח או רובה בידו והם הפנו אותם אל האמונד. "אוקי, אני אעשה את זה פשוט וולקר, תיכנע עכשיו או שאאלץ להרוג אותך. ותאמין לי אתה ממש לא שווה את הזמן שלי". וולקר גיחך בזלזול "אני חושב שהתבלבלת זקנצ'יק, אנחנו עשרה, ואתה אחד". האמונד העמיד פנים שהוא שוקל את דבריו של הנער ואז הבעיר בעוצמה את הלהבות שלו. להבות בשלל צבעים בקעו מתוכו בקשת מרשימה וקטלנית. "תירו בו!". האמונד ירה את עצמו הצידה, משתמש בלהבות שלו בתור סילונים, מתחמק בקלילות ממטר הקליעים שטס לעברו. לפתע אחד האנשים נפל, האמונד חייך כשדמיין את אדם טוען את הרובה שלו שוב ומקלל את האמונד. אנשיו של וולקר התפזרו לכל עבר, מתחבאים מאחורי כל דבר שהם יכלו למצוא. זה היה רק וולקר והוא עכשיו. האמונד הסתער במהירות אל עבר הנער, משתמש בלהבות שלו כמו סילון. וולקר נעמד ללא תנועה כאשר האמונד הסתער לעברו, גופו יציב כמו סלע. כאשר האמונד התנגש בו הוא הרגיש כאילו הוא התנגש בקיר לבנים. העור של וולקר החל לפתע להשתנות וחלקים ממנו פשוט נשרו כשהם חשפו יצור עשוי אבן בצורתו הכללית של וולקר. היצור חייך ברשעות והנחית אגרוף עשוי אבן לעבר ראשו של האמונד אבל זה זינק לאחור. האמונד הפנה את ידיו אל עבר היצור ושלח פרץ להבות הכי חזק שיכל. היצור צרח בכאב אבל לא נראה שהלהבות מכניעות. האמונד התחמק שוב ושוב מהמכות שהוא שלח לעברו אבל הוא התחיל להתעייף, טוב אז אולי היצור היה קצת מאתגר. האמונד עצר רגע להתנשף והיצור הדף אותו במכה חזקה לאחור. האמונד נזרק לאחור בעוצמה, גבו משתפשף בלבני הרחוב בעוצמה. האמונד קם על רגליו בזעם, הוא לא ייתן ליצור הזה להביס אותו. יריה יחידה קרעה את האוויר. האמונד הביט בתדהמה כשראה את גופו הענקי של וולקר נופל לאחור והופך לאט חזרה אל גופו האנושי. דם החל להיקוות מראשו של וולקר מתוך חור בראשו. הוא עשה את זה, אדם הרג אותו. האמונד חייך וצחק, הם עשו את זה. קריאות זעם עלו מבין האנשים שנותרו במחבוא והם הסתערו לעברו. האמונד זינק הצידה ורץ במהירות אל תוך אחד הבתים, מזנק דרך החלון הפרוץ של הבית פנימה. יריות התרסקו על קיר הבית אבל האבן הדחוסה עצרה אותם. "האמונד! תעוף משם!". האמונד הרים את מבטו בזהירות מעבר לחלון מבחוץ אחד האנשים הוציא מתוך אולם הקולנוע גליל ארוך ושחור. הפחד והאימה לא הספיקו לתפוס את מקומם במוחו של האמונד כשהוא ראה את הגליל מופנה למעלה והלאה ממנו. "לא!". הכל נראה לפתע איטי כשההבנה הקרה הזדחלה אל מוחו. האמונד זינק החוצה בפרץ להבות, יורה לעבר האיש שהחזיק את מטול הטילים את כל מה שיכל. אבל זה לא עצר את האיש. הטיל נורה. האמונד זעק באימה כאשר הטיל נורה ופגע בחלון החדר. הדקה הקרובה לא הייתה זכורה לו היטב אבל הוא זכר דבר אחד, צעקה ארוכה שקרעה את גרונו. ואז הוא היה שם, בחדר. אדם עצם את עיניו, חיוך דק היה על שפתיו, הוא הצליח להרוג מיוחד. החדר סביבו היה הרוס וחרוך, הדבר היחיד שכוחותיו של האמונד ידעו לעשות. בצעדים מדדים האמונד יצא אל מחוץ לחדר אל תוך הדירה. הכל היה שבור, הכל היה מפורק. הוא מצא אותם שם, הם היו מחובקים, מגינים אחד על השני. עשרות רסיסים נעוצים בגופיהם.

***

האמונד פקח את עיניו בחוזקה, הוא ישב באוויר הלילה הקריר. דמעות קטנות זלגו במורד עיניו ללא שליטה. ליבו נחמץ מהזיכרון של אותו היום, על כל מי שהוא איבד וכבר לא ישוב לעולם. תחת אורו הכחול של אסטרו האמונד הבין שהוא נותר לבד להילחם את המלחמה הזאת עם זיכרונותיו.