האמונד הביט בכוכבים הזוהרים מעליו. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותם כל כך נקיים. לא היה ענן אחד בשמיים והכוכבים זהרו כמו אלפי שמשות שהדליקו את הלילה והפכו אותו ליום. השמיים היו כל כך נקיים עד שהוא יכל לראות את אורו הכחול של אסטרו, הירח השלישי, ממרחק כנקודה כחולה בים השחור של הלילה. האמונד נאנח, למרות שהוא אהב לילות כאלה שבהם הוא יכל לראות את כל הרקיע נפרש לפניו, הוא ידע גם מה המשמעות של הלילה המיוחד הזה. 'עבר כל כך הרבה זמן מאז שהשמיים היו כך. זה קורה שוב'. בליבו האמונד ידע שזה היה בלתי נמנע, הגורל אינו מחכה לאיש ואינו מתחשב בדבר. הלילה תתחיל ההתעוררות החדשה. האמונד התפתל מעט על ספסל העץ שישב עליו, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר לישיבה. אורות העששיות שהוא הניח מוקדם יותר בביתו הפיצו אור רך על הגינה בה ישב. קרחת היער שבה הוא התגורר כבר שנה וחצי הייתה שקטה מהרגיל, כאילו אפילו הרוח והצמחים ידעו שהלילה משהו מיוחד קורה. צינת הערב כפתה עליו להתכווץ במקומו במטרה לחמם את עצמו. הכל קרה בדיוק כמו בפעם שעברה. קולות רחש עלו מבין השיחים שמאחורי האמונד אבל הוא אפילו לא הסתכל לאחור, הוא ידע שהוא עתיד לקבל ביקור. "לקח לך הרבה זמן למצוא אותי, ברוק". מבין סבך השיחים יצא חתול קטן וג'ינג'י בהליכה מהוססת, אוזניו הכתומות היו משוכות לאחור ואפו רחרח את האוויר ללא הפסק. הוא היה דרוך ומוכן לכל דבר. האמונד נעץ את מבטו באסטרו וחיכה בסבלנות עד שהחתול יתקרב אליו. החתול התקרב לאט, צעד אחר צעד, בהתחלה בחשש ואז בביטחון הולך וגובר. כשהחתול הגיע אל הספסל עליו התיישב האמונד הוא החל להשתעל ולהיחנק כאילו נאבק בכדור פרווה שהיה תקוע בגרונו. החתול המשיך ככה כמה שניות ולא היה נראה שהוא עומד להפסיק. האמונד לא שם לב כשהוא מלמל בכעס "אלים ברוק, אתה יכול פעם אחת לא להיות מגעיל לשם שינוי?". החתול נעץ בהאמונד מבט זועם ומאוד לא חתולי אבל הוא הפסיק להשתעל בקול ורק נרעד כמו צלחת ג'לי באמצע רעידת אדמה. השינוי היה פתאומי ומהיר, אור זהוב הופיע מתוך החתול וגלים של אותו אור נפרשו לאורך גופו של החתול. הוא התיישר בעמידה על רגליו האחוריות והחל לגדול. הפרווה הג'ינג'ית התכווצה אל תוך עורו והוחלפה בשערות אנושיות שחורות, האוזניים דמויות החצי חרוט התחלפו באוזני אדם ועיניו הכחולות שינו מעט את גוונם והפכו לירוקות יותר. החתול החל לצמוח וגבה במהירות, עצמות התפרקו ונבנו מחדש כהרף עין וגופו התעבה במהירות. עד שלבסוף נמעד מול האמונד האדם שלו הוא ציפה. ברוק הידק אל גופו מעיל גשם שחור אל אף שלא היה אפילו ענן אחד בשמיים ונרעד עמוקות "בררר אני שונא את העונה הזאת, האלרגיות שלי גם ככה הורגות אותי, בשילוב עם השינוי צורה זה בכלל סיוט". הוא שלף מאחד הכיסים של המעיל כובע קסקט אפרפר והניד בו לשלום להאמונד. "ערב טוב, האמונד". האמונד השיב לאיש בניד ראש וכמעט חייך כשאמר "אני מודה לך שנחנקת בשקט" בעודו ממשיך להביט באסטרו שצף לו בשמיים. ברוק התיישב לצידו של האמונד מבלי לחכות להזמנתו ושתק בעודו מצטרף לצפייתו של האמונד בירח הזוהר. האמונד היה הראשון ששבר את השתיקה בין שניהם. "אני יודע למה הגעת לכאן". ברוק נאנח והשיב לו בשקט "אני יודע אח גדול, אני יודע. אם הייתה כל דרך אחרת לעשות את זה אני מבטיח לך שהייתי לוקח אותה. אבל אין דרך אחרת. אין שום דרך אחרת...". האמונד הביט בברוק, עברו חמש שנים מאז ששניהם התראו בפעם האחרונה והאמונד עוד לא החליט מה הוא מרגיש כלפי אחיו הקטן. הוא התגעגע אליו וכל נים ונים בגופו צעק לו לעטוף אותו בחיבוק ולבקש ממנו להישאר כאן איתו לתמיד. אבל הוא ידע שברוק משרת כעת את המועצה, ממש כמו האמונד בעבר, וכמו האמונד ברוק היה אדם של כבוד. הוא לא יפנה את גבו למועצה אחרי שהוא נשבע לשרת אותה. וזה הוביל את האמונד לדבר השני שהעסיק את מחשבתו. הוא לא ידע מה הוא יענה לו כשברוק יעלה את ההצעה. אחרי כמה דקות נוספות של שקט ברוק נאנח שלף קובייה עשויה קריסטל שקוף מכיס מעילו. זאת הייתה קובייה קטנה יותר מכף ידו של האמונד והיא זהרה מתוכה באור לבן חלש. ברוק הביט בקובייה ברגשות מעורבים ולבסוף הציע אותה אל האמונד במבט מלא רחמים. הוא ידע מה אחיו מרגיש כרגע, הוא יכל לראות את המאבק בתוך עיניו. קולו של ברוק היה חלש ולא משכנע כשהאמונד לקח את החפץ שהוצע לו "המועצה התעקשה האמונד. העולם בוער סביבם והם מחפשים כל דרך לנסות לכבות את השריפה שנוצרה. דברים יוצאים מחוץ לשליטה, ערים הופכות לשדה קרב, ארצות מתפרקות והם מחפשים כל דבר שיוכל להציל אותם עכשיו. הם מחפשים אותך". האמונד לקח את הקובייה והצמיד אותה לאוזנו, קולו של חבר המועצה העליון הדהד מהקובייה אל תוך אוזנו. "אדון האמונד, המועצה ואני מודעים להחלטתך הנחרצת מלפני חמש שנים לפרוש משירות. ולמרות רצוננו לכבד את החלטתך לפרוש מפעילות המועצה אנחנו נאלצים בלב כבד לקרוא לך חזרה לשירות. לאור ההתפתחויות האחרונות אנחנו מפצירים בך לקבל את קריאתנו לעזרה ולשוב ולהיות אחד מאיתנו...". האמונד משך את הקובייה מאוזנו והחזיר אותה לברוק בשקט. ברוק שיחק בהיסח דעת בקובית הקריסטל ושאל בלחישה, בקול מהוסס אך עם שמץ של תקווה "אתה תקבל את הקריאה?". האמונד לא ידע מה להשיב, עשרות זיכרונות רדפו אותו באותו רגע, מאות החלטות שגויות שהוא מתחרט עליהן עד עכשיו. הוא הרגיש כמו אדם שנקשר בשתי ידיו לסוסים שדוהרים לכיוונים מנוגדים, נקרע בין שתי כוחות גדולים שאומרים לו לעשות ההפך. הוא רצה לקבל את הקריאה ולעזור לעולם ולמועצה. הוא היה חלק מזה בעבר, הוא היה טוב בזה, והוא ידע שהוא יוכל להציל אנשים רבים. אבל הוא גם ידע שהוא לא יוכל יותר לעשות את מה שעשה אז. צעקות, אש, דם, חיוך אחרון ועיניים שנעצמו לעד הופיעו בעיני רוחו של האמונד. "אתה זוכר למה נלחמנו אז ברוק...?". ברוק השיב בהנהון "אני לא... אולי בעבר ידעתי למה אני נלחם אבל עכשיו... אני מרגיש אבוד. איך אני יכול להילחם במשהו כשאני לא יודע למה אני נלחם עבורו בכלל?". ברוק לא השיב לשאלה הזאת של האמונד. הדי יריות צלצלו באוזניו אבל אלה היו רק רוחות העבר שרדפו את תודעתו, קריאות כאב ואשמה, זיכרונות שהאמונד חי איתם במשך שנים, זיכרונות סירבו לתת לגופו ומוחו מנוחה. ברוק הכניס את הקובייה חזרה אל כיס מעילו והניח את ידו על כתפו של אחיו הגדול. "זאת לא הייתה אשמתך אז, וגם לא היום. מה שקרה קרה, אנחנו לא יכולים לשנות את זה. אבל אנחנו כן יכולים לשנות את מה שקורה עכשיו. אתה יודע מה קורה עכשיו בעולם, אתה עוקב אחרי הכוכבים בדיוק כמוני. האמונד, הם זקוקים לנו". הכוכבים. האמונד פרש כף יד אחת והפנה אותה אל עבר אסטרו, כעבור שנייה ידו התלקחה בלהבות כחולות כאורו של הירח. מגע האש על אורו היה מוכר, כמו חבר ישן שהוא נפגש איתו שוב. האמונד נאבק להסתיר את הדמעות שעלו בעיניו. איך הוא היה יכול להסביר לברוק שזה כן היה באשמתו? איך הוא יכול לומר לאחיו שהוא רואה את הפרצוף שלה כל יום? חמש שנים עברו וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא העז להפעיל את כוחו, הדבר המיוחד ביותר בו, והדבר שהוא שנא יותר מכל. ברוק קם על רגליו וכרע מול האמונד, כופה עליו להביט אל תוך עיניו. "מה שקרה לה לא היה באשמתך האמונד. זאת הייתה מלחמה, אנשים מתים במלחמה. אי אפשר לשנות את זה". צעקות כאב ודם, האמונד הריח את צחנת המוות והעשן נכנסת אל תוך אפו ומהממת את חושיו. דבר מזה לא היה אמיתי באותו הרגע, אבל האמונד ידע שכל מה שהוא מרגיש, כל מה שהוא עובר, קרה. האמונד הניח את ידיו על כתפו של אחיו ומלמל בשקט "לא אוכל להילחם יותר ברוק, לעולם. אני מצטער". ברוק בלע את רוקו והנהן בהבנה, מעולם לא היה להם הרבה סיכוי לגייס אותו. אבל הם היו חייבים לנסות. ברוק לא יכל להאשים אותו, האמונד היה שבור כמו כולם, אם לא יותר מכולם. ברוק קם על רגליו והניח יד את כתפו של האמונד "אם תשנה את דעתך, אנחנו תמיד נצטרך עזרה ממך. אתה תדע איפה למצוא אותנו". האמונד אחז בחוזקה בידיו של ברוק וגרר את אחיו לחיבוק חזק "לא ברוק, אני לא אוכל לשנות את דעתי. אני לא אצא להילחם שוב..." האמונד כבר לא הצליח יותר להחזיק את דמעותיו והן החליקו מעיניו "אני לא יכול לראות עוד אח נהרג". ברוק נשם עמוק, הכאב והצער שהוא החזיק בתוכו שנים איימו להתפרץ ממנו בעוצמה. הוא לא היה שם כשהיא מתה, הוא לא היה שם בשביל לעזור לאחיו, ועל זה ברוק שנא את עצמו יותר מכל דבר אחר. ברוק התנתק מחיבוקו של אחיו והרים את כובע הקסקט שלו בהצדעה לשלום, הזמן היה קצר עבורו והמלאכה... המלאכה הייתה יותר ממרובה. האמונד השיב בהניד ראש לשלום. שני האחים הביטו זה בזה, שניהם היו חיילים, שניהם היו מה שנקרא בפי האנשים 'מיוחדים', ושניהם נלחמו כל אחד בשדים הפנימיים שלהם. גלים זהובים הופיעו שוב על גופו של ברוק בעודו משנה שוב את גופו. גם הפעם גופו רעד בעוצמה אבל הוא נאבק ולא צעק. רגליו התכווצו וזרועותיו גם, שיערותיו השחורות הפכו לנוצות שחורות ופניו התכווצו והתארכו כאשר מקור יצא מתוך פניו. העורב השחור שהופיע לפני האמונד פער את מקורו וקרקר פעם אחת אחרונה לשלום לפני שפרס את כנפיו והמריא אל השמיים המוארים באורם של אלפי הכוכבים. האמונד חשב על מילותיהם של חברי המועצה בפעם האחרונה שנפגש איתם, לפני שמונה שנים בדיוק כאשר הוא חווה את ההתעוררות בפעם הראשונה. "בכל שמונה שנים העולם סביבנו מתעורר לאורו הכחול של אסטרו, אנשים בכל רחבי העולם נושמים את כוחו והופכים אותו לחלק מהם. אותם אנשים הופכים למשהו אחר, למשהו חדש, ה'מיוחדים'. אתם אותם אנשים. האנשים שהתעוררו לא הבינו את כוחם ואת האחריות שמגיעה עם כוחם. הם חשבו שהם נעלים מהשאר, אלים על פני האדמה בזכות כוחותיהם. אבל זאת איננה האמת. תפקידכם יהיה להוות את משקל הנגד שלהם, להילחם באלה שקוראים לשעבוד ולשליטה באלה ששונים מהם. אתם, הדור החדש של לוחמי העולם. אתם נלחמים עבור החירות והשוויון ועבור כל אלה שרוצים לחיות את חייהם בשלווה ובהגנה". אבל זה לא היה ככה. האמונד הביט בשמיים ועצם את עיניו, הוא תמיד חשב שהוא שירת את הטוב, את הצד הצודק. אבל הוא הרג, הרג אנשים חפים מפשע, אנשים תמימים שלא עשו דבר פרט לחיות את חייהם בשלווה. ברוק צדק, במלחמה יש קורבנות. אבל האמונד ידע שהוא לא יכול יותר לחיות עם עצמו אם ייקח אפילו עוד חיים של אדם אחד. ברוק בצורתו כעורב כבר עף הרחק מהספסל עליו ישב אדמונד והיה כעת רק נקודה קטנה שהחלה להיעלם לאיטה. האמונד עצם את עיניו כנגד הכוכבים הארורים שהיו פעם המקור לגאווה, ונשאב לתוך הים הגועש שהיו זיכרונותיו.