הימים חולפים. האור נדלק.

עברו כבר כמה ימים מאז המקרה בשטח פברואר. במשך אותם ימים כולם ניסו להתאושש, מייקל כבר חזר לתפקד כמו שצריך, אך הוא עדיין יהיה בבית החולים למשך בדיקות נוספות, בניגוד לרצונו יש לציין. טניה כבר מסוגלת ללכת הודות לרפואה המתקדמת כאן (למרות שהם עדיין לא מצאו תרופה), אך היא עדיין מרגישה כאב, ולמרות זאת, זה לא מנע ממנה לחזור לשמור וללמד את התלמידים שלה. 

אתם מתעוררים משנתכם למשמע השעון המעורר וקמים מהמיטה, למרות רצונכם העז לחזור לישון. אתם מצחצחים שיניים, מסדרים את השיער שלכם ולובשים את בגדי השומרים ויוצאים מהחדר אל עבר אולם האימונים.

כאשר אתם מגיעים את רואים את דניאל (הדמות שלי) מחכה לכל התלמידים.

"בוקר." דניאל אומר לכולכם. "אני מניח שכולכם יודעים מה קרה לפני כמה ימים, ויודעים שמייקל וטניה נפצעו לתקופה. בעקבות המקרים שקרו, מנהל השטח שלנו החליט שהגיע הזמן של כולכם להתחיל את השיעורים המעשיים של איך להיות שומר. בשבועות הקרובים אתם עומדים לשמור בכל השטחים של המתחם, על מנת לבדוק את התנהלותכם בשטחים, ועל מנת למיין אתכם לאיזה שטחים אתם אמורים לשמור. בדרך כלל, מייקל היה אמור לקחת אתכם לשטחים על מנת שתתנסו, אך בעבות פציעתו, הוחלט שזה יהיה אני."

"ולאיזה שטח אנחנו הולכים?" שאל נער מאמצע הקבוצה.

"זה לא אני בחרתי בשטח הזה, אלא מנהל השטח." דניאל נאנח. "אבל השטח הראשון יהיה שטח פברואר."

------

אחרי שלבשתם את האפודים ולקחתם את האקדחים, אתם מובלים לשטח פברואר. עוברים דרך דלת למסדרון לבן לחלוטין שמסנוור אתכם תחילה, אך אתם מתרגלים בסופו של דבר. הוא מוביל אתכם בכמה מסדרונות עד שאתם מובלים לחדר גדול, הקפיטריה, שרק עכשיו אתם שמים לב לכמה הוא גדול. והפעם, היו בו הרבה אנשים בבגדים בצבע תכלת. רובם ישבו לבד על הרצפה, או על כיסאות ושולחנות. חלקם ישבו בזוגות, והיו רק כמה קבוצות של אנשים שאכלו ביחד. 

לפתע אתם רואים דמות מוכרת, אחת עם שיער שחור וזיפים, מחזיק מגש אוכל וממלא לעצמו את הצלחת. זה קלינט. הוא מסתובב ורואה את הקבוצה.

"תיראו מי הגיע, זה דניאל גבירותי ורבותי." הוא קורא בקול, ודניאל  מתעלם וממשיך להוביל אתכם לקצהו השני של הקפיטריה, וקלינט הולך בניגוד לתנועתכם. "מה נשמע, דניאל?" קלינט מברך אותו כאשר הוא במרחק 3 מטרים ממנו.

"תסתום." דניאל אומר לו, בעצבים.

"איך מייקל וטניה?" קלינט שואל במרחק שני מטרים ממנו.

"יותר טוב. לא הודות לך." דניאל אומר לו בזלזול, ובעצבים.

"אתה יודע, יש לי הרגשה שאתה טיפה לא אוהב אותי." קלינט כשהוא באותו קו כמוהו. 

"כמובן שאני לא אוהב אותך. אחרי כל מה שעשית לפני כמה ימים, מי יאהב אותך חתיכת משוגע." דניאל אומר, ואפשר להבין את רמת העצבים והשנאה שלו כלפי קלינט, בקולו.

"אולי אני משוגע, ואולי אני הנורמלי היחיד כאן, ואתם כולכם משוגעים." קלינט משיב, ברוגע והולך לשבת על כיסא ליד שולחן מלבני וריק.

"מטומטם." דניאל אומר בשקט. הוא מוביל אתכם לסוף הקפיטריה. "אוקי תקשיבו, אנחנו בשטח פברואר, אל תעשו שטויות, אל תעשו בלאגן, ואל תפגעו באף אחד מהם." הוא מזהיר אתכם. "חופשיים."

אוקיי, ברוכים הבאים לפברואר, שוב. אתם צריכים לשמור על האנשים והסדר כאן, ותוכלו לדבר איתי כדניאל, או כקלינט.

(ושימו לב, כדי שלא ידקרו את קלינט, שוב, אז אתם בפברואר רק עם אפודי מגן ואקדחים והבגדים שלכם כמובן. בלי סכינים או מצ'טות או כל דבר שעולה לכם לראש. וגם הסכינים בקפיטריה הם כמעט ולא חותכים. ואל תנסו להגניב סכין או משהו, אני פשוט אתייחס לזה כאילו אין סכין וזהו.)

תהנו חבריה.