עור ידו של תומס סדוק ופצוע ללא מתום.
גם מצבה של העצם יכול היה להיות טוב יותר.

הנערה המתה פצעה אותו קשה. הוא אמנם מיומן בשימוש בכלי נשק, אבל הוא לא מבין כלל במדע הבסיסי של הרפואה, כך שהטיפול בפצעיו נותר בידיים שלי.

רכשתי ניסיון רב בטיפול בפצועם בזירה - בין היתר, בי - לכן, כמו מתוך הרגל, אני מהדקת את עלי האלוורה סביב אצבעותיו. תומס גונח קלות, אבל אני מניחה יד על פיו ולוחשת לו שישתוק. הוא מהנהן, אבל דמעות כאב נמלטות מעיניו האפורות. בבוהק הרטוב הזה, הן נראות רכות וטובות. לא עיניים של רוצח.

גם את רצחת. אני מזכירה לעצמי. את לא מאוד שונה ממנו.

קול קרקור עז בוקע מקיבתו של תומס, ואני ממהרת לסיים לחבוש את ידו. אני חייבת לחדש את האספקה. עד עכשיו תומס צד, ולפני זה אית'ן, אבל עכשיו בעל בריתי היחיד פצוע ובתהליך התאוששות, כך שאיאלץ לצאת לציד בעצמי.

"תומס," הוא מרים אלי את מבטו בשאלה. "אני יוצאת לצוד."

"לוס - " הוא מנסה לקטוע אותי, אבל אני ממשיכה.

"אני עדיין לא יכולה ללכת כמו שצריך. במידה ויתקפו אותי, לא אוכל לברוח."

הוא נאנח. "זה בדיוק מה שחשבתי."

"אז תצטרך פשוט להישאר עירני. אני אשתדל לא למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל אתה יודע להרוג גם עם יד שמאל, לא?"

"כן, אבל - "

אני מפנה אליו את גבי, ונשענת על אחד הקביים כדי למשוך את עצמי לעמידה.

"אם יקרה משהו, אני אצעק."

תומס בולע רוק ומהנהן, אבל אני רואה בעיניו את החשש. את הפחד שלא יצליח להציל אותי. כאילו שאכפת לו.

אני מניפה את תיק העור על כתפי, ואפצ'י מוציאה את ראשה החוצה הקטן ממנו. בין שיניה היא מחזיקה בחבל עבה. אני מושכת אותו מאחיזתה בעדינות.

"זה בדיוק מה שהייתי צריכה," אני מלטפת את ראשה הקטן בעדינות. "תודה, חמודה."

אני צולעת אל תוך היער בגרירת רגליים, ובו בזמן משחקת בקצה החבל ומהרהרת במלכודות שלמדתי במחנה האימונים. אבל זה רק מעלה בי שוב זכרונות רעים על בגידתו של בעל בריתי, ועל כמה שאני רוצה לרצוח אותו. לשסף לו את הלב עם סכין יהיה חלום שמתגשם. 

אני נזכרת במעשיו של תומס בזמן המשתה, את הדרך שבה הפקיר וחשף אותי, רק ממחשבה על האיש הזה אני כוססת את ציפורני בכעס. אני בכלל לא רוצה לעזור לו. אני לא רוצה שהוא יחיה. הדבר היחיד שדוחף אותי לעזור לו ולטפל בפצעיו הוא התועלת שהוא מעניק לי. אני מועדת על שורש תועה שבולט מתוך האדמה, ומקללת.

"איה!" אני צועקת בתסכול. "רגל מחורבנת."

אני נשענת על אחד הקביים, ומנסה להירגע. כעס לא יועיל לי. עד מהרה אני נוכחת כי הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא פנטזיות על מותו של תומס. כל אחת מהן מזוויעה יותר מהקודמת לה. מה נהיה ממני?

אני מותחת את החבל, ומעגלת אותו סביב גזע עץ עבה ויציב. ידי מתרוצצות ומשחזרות פעולות ממחנה האימונים, עד שנוצרת לי מלכודת בסיסית אך יעילה. כעבור שעה קלה אותה העברתי בליקוט צמחי מרפא וצמחים אכילים, אני מבחינה בזנב ארוך ושעיר לכוד בחבל שהנחתי סביב העץ. 

אני מתקרבת אל המלכודת בהתרגשות, וממהרת להתיר את החבלים מגופו של הסנאי השמנמן. אני לא מאמינה שזה עבד.

אני שולפת את הסכין החדה ביותר שלי - כדי שהמכה שאנחית תכאב כמה שפחות - ומקרבת אותה אל צווארו של הסנאי. צריך רק למלוק לו את הראש, והכל יהיה בסדר -

אפצ'י מציצה שוב מהתיק, ומסתכלת על הסיטואציה בנימה מעט זועפת; עד כמה שאפשר לפענח הבעות פנים של אנרנבים, בכל אופן. אני נאנחת, ומניחה יד על עינייה הקטנות והשחורות. "אל תסתכלי," הסכין נוחתת במהירות על צווארו של הסנאי; הוא פולט רק יבבה קטנה, ומת.

אני ממהרת לפשוט את עורו של הסנאי ולהוציא מבשרו את העצמות החדות - אולי אשאיר כמה במנה של תומס, מי יודע, אולי הוא אפילו יצליח להיחנק - לפני שאני מניחה מלכודת חדשה. 

ידיי מתפתלות שוב סביב החוט העבה בניסיון לייצר מלכודת נוספת, כשמתחיל להישמע משק כנפיים.

אני קופאת.

נקישות הכנפיים ממשיכות להישמע, חזקות יותר בכל שנייה שחולפת. אני מסתובבת באיטיות, ואוחזת חזק ביד אחת באחד הקביים, ובשנייה בסכין ארוכה וחדה, מוכנה לכל מתקפה שעלולה להגיע.

כשאני מגלה את פשר הרעש המוזר, אני לא מצליחה לרסן את קריאת הבהלה שלי. "תומס!" להק העטלפים מתקרב, ואני שוב מבחינה שאלה לא עטלפים רגילים; כל אחד מהם עצום - בגודל של נמר עד אריה - ועם שיניים ענקיות לא פחות, קצותיהן חדות כמו הסכין שלי.

"הצילו!" הקול שלי כל כך רועד, שאני מתקשה לזהות אותו. הסכין שלי לבדה לא תספיק כנגד מאות זוגות שיניים...

העטלפים טסים לכיווני במהירות, ואני מסוככת על פני מתוך אינסטינקט, על שהם עומדים ממש מעלי – סביבי –

בעזרת הסכין, אני מצליחה לפעור חור גדול בבטנו של העטלף הקרוב ביותר. דם צמיגי ושחרחר דמוי זפת נוטף ממנו, ועווית גועל קצרה מחלחלת לפני הקפואות מפחד. אני שולפת חזרה את הסכין מהחור המדמם, ומביטה בלהב המוכתם בנוזל המוזר. כאשר עטלף נוסף מתקרב אלי קצת יותר מדי, אני משספת את גרונו. מעט מן הדם – אם ניתן לכנות אותו ככה בכלל – נוטף על היד שלי, ואני צורחת כאשר הוא מתחיל לתסוס על עורי.

עדיף שאני לא אתקרב אל הדם אם אני רוצה לנסות לשרוד.

עוד עטלף מתקרב, ועוד אחד, ואני כבר מפסיקה לספור כמה מהם הרגתי. צרחותיהם המעונות של העטלפים הגוססים שטעמו מנחת זרועי גוועות למשמע קולות התסיסה שממלאים את אוזני. אבל אפילו הכאב הנובע מעורי הבוער מתגמד לנוכח כאב הנשיכות הרבות שאני סופגת משניהם החדות.

למרות הכאב, למרות הכל, אני ממשיכה בהרג, פועלת כמו על אוטומט.

להרים. לדקור. לשלוף. להימלט. ושוב, ושוב.

אבל נראה שהטציות רק מתרבות. על כל אחת שאני הורגת, צצות עוד שתיים. ועל-אף המצב הרובוטי שנכנסתי אליו, ידיי מתחילות להיחלש מהמאבק בעטלפים. נעשה יותר ויותר קשה להניף את הסכין הארוכה שלי, ולתקוע אותה בכל גוף חי שמתקרב אלי יתר על המידה.

חבל שגיליתי שאני טובה – ואפילו מצוינת – בהרג בסכין רק על סף מוות. ולמען האמת, הכאבים צועקים לי שאולי אפילו על סף גסיסה.

המאבק המייגע סחט ממני כבר כל כוח אפשרי. הסכין נשמטת מידי, ואני צועקת לתומס בפעם האחרונה לעזרה. אבל הוא לא שומע.

העטלפים עטים עלי, נושכים, שורטים.

רגע לפני שכמה מהם טורפים אותי בעודי בחיים, העטלפים מפסיקים להסתחרר. למעשה, נראה שהם נסוגים.

מה זה? למה הם בורחים?

אני מסתכלת סביבי בבהלה ותוהה מה יכול היה להבריח אותם, אבל לא מבחינה בדבר.

אני נאנקת בהקלה, וקורסת לקרקע באפיסת כוחות. אני לא אמות. לא היום. לפחות לא ככה. לא מעניין אותי מה הבריח אותם, אני רק מודה על כך שהוא קרה – או הופיע – מה שזה לא היה –

צליל טעינת אקדח קוטע את מחשבותי.

לא יכול להיות שזה קורה לי.

לא.

אני מרימה את מבטי באיטיות, חוששת למצוא את מה שאני מצפה לראות.

אבל החשש לא מפיג את האמת המזעזעת של המציאות; שני מיועדים – אחד מהם מבוגר וחסון יותר, והשנייה קטנטנה, אולי בת שתיים-עשרה.

בניגוד למצופה, הילדה היא זו שמחזיקה את האקדח. נראה שגם הבחור לא מרוצה מז, ומנסה לתלוש את האקדח מאחיזתה. אבל היא עומדת על שלה ומחזיקה בו חזק.

"לא," אני שומעת אותה לוחשת. "לא. אני רוצה לעשות את זה. אני חייבת. לא הרגתי אף אחד עד עכשיו, זה הרגע שלי – "

הוא קוטע אותה, והם ממשיכים בקרב לחישות כעוס. לרגע הם לא חוששים שאברח, כי אני בבירור פצועה ודואבת. לבסוף הבחור נאנח בכניעה, ובת-בריתו מסתובבת לעברי.

הילדה מביטה בי בנחישות, וזוקפת את סנטרה המחודד בהחלטיות. היא מכוונת אל חזי בידיעה מוחלטת שיש לה רק ניסיון אחד. ברגע שתלחץ על ההדק, יאתרו אותה.

הקליע מזנק מקנה האקדח בקול נפץ.

***

אני ממש מצטערת על קצב התעדכנות הפרקים, אני חושבת שזה בגלל שהתחלתי ממש לשנוא כתיבה בזמן הווה. אז שוב סליחה. הפאנפיק נגמר בכל מקרה בקרוב (אני משערת שנשארו גג חמישה פרקים) אז אני אנסה לגמור את זה מהר.
בכל אופן, מקווה שנהנתן מהפרק (אם כן, אל תשכחו לתת כוכב! ותגיבו!).
שבוע טוב לכולם!