שתי הפיות, רוז ות'אליה, מצאו מחסה מאחורי רפאל כאשר הוא בעצמו קפא בפחד מלראות את הזאב המדובר מול עיניו, קרוב אליו כל כך. המראה של בגדיו ופרוותו האפורים הספוגים בחלקם בדם הילדה ההיא לא סייע לאף אחד מהם להירגע. הוא בחן את ריחם המשונה באפו ובדק אותם בעיניי הפרא הצהובות שלו. הוא התקרב אליהם יותר, בא והסתובב מכל כיוון, ובשתיקה שלו הדאיג אותם מאוד.

"מה... שלושתכם עושים בחוץ בזמן שהמלך כלא את כולם?" הוא שאל. אף אחד מהם לא השיב לו. "אתם חייבים להיות אמיצים מאוד בשביל לעשות את זה." הוא חשף את ניביו בחיוך.

"אתה- אתה הולך... לאכול אותנו?" ת'אליה שאלה.

"הא, ת'אליה! אל תתני לו רעיונות!" רוז דרשה ממנה בבהלה.

"מצטערת." ת'אליה מלמלה בשקט.

"המ, לא." ווין, השיב, השיב להם בנוחות, והפתיע אותם כהוגן.

"לא?" רפאל התבלבל.

"אני שבע." הוא הסביר. "וחוץ מזה, זה לא יהיה כיף לחסל אתכם בבת אחת."

"שמח שאתה נהנה." רפאל החמיץ פנים.

"האם כיף זה לא חלק מהעניין?" הוא שאל אותו בפרט. "אני יודע שאתה מבין, עוץ לי גוץ לי."

"אל תנסה לגרום לי להזדהות איתך!" רפאל תבע. ווין צחק עליו.

"לגרום לך להזדהות..." הוא לגלג על מילותיו. "אני נותן לך סיבה לדעת למה."

"כן. זה מאוד מעניין אותי."

"זה צריך." ווין אמר. "כי אחרי שאסיים תצטרך סיבה טובה להסביר הכל." הוא פסע והתרחק מהם. "תמסרו למלך שאני כבר מחכה למרדף של שני הזאבים." הוא סטה ממקומו, ונעלם בריצה אל תוך היער הסבוך, והשאיר אותם שם לבד, לתהות לגבי מה שבדיוק התרחש.

"מרדף של שני הזאבים?" המונח נחרט במוחו של רפאל כי נשמע לו מוזר מאוד, אפילו בשביל הזאב הזה. הייתה לו הרגשה חזקה שזה לא היה סתם משפט שהוציא מעצמו, אלא רמז למה שהוא יודע. השאלה הייתה... מה הוא יודע?

"שנאמר למלך לגבי זה?" ת'אליה שאלה.

"לא." רפאל ענה לה. "עדיף לומר למישהו שאפשר לסמוך עליו."

חזרתם של רובין וטרנסט מביתה של רובי הייתה שקטה, שקטה מתמיד, בדרך כלל הם לא הרבו לדבר, והפעם בהחלט היו צריכים לשמור על ערנות מתמדת, אבל זו הייתה שתיקה ריקה שהסבירה הרבה. רובין ידע היטב שטרנסט לא נוהג להיות גס רוח בדרך כלל, שהוא לא מרבה לריב אם מטרה עיקשת עומדת לפניו. ההתנהגות שלו עם אן הייתה מוגזמת בשבילו.

"בבקשה, אל תעשה את זה שוב." רובין פתח לפתע בנושא מחדש.

"לעשות מה?" טרנסט ביקש להבין.

"לריב ריבים מיותרים." הוא אמר.

"אתה צודק, אני מצטער." טרנסט השפיל לרגע את מבטו.

"אני יודע שיש לך עוד דברים על הראש, אבל-"

"אני אשתדל." טרנסט אמר לו. "אני לא הולנד."

"אף אחד לא מסוגל להיות הולנד." רובין נזכר והוסיף לגחך. טרנסט גיחך גם כן.

אז קול רשרוש מבין השיחים הצליח להעיר את תשומת ליבם. שניהם שלפו את נשקיהם בכדי לתקוף או להתגונן ממי שיגיע מולם בסביבת הארמון בזמן שאף אחד לא אמור להיות שם. התשובה הייתה מפתיעה.

הם הורידו את נשקיהם כשראו אותה. שמלתה הלבנה הייתה מעט מלוכלכת, שיערה השחור הארוך מספיק מסודר, וקשת אדומה תפסה אותו.

"נסיכה?" טרנסט הופתע לראותה.

"נואר, מה את עושה כאן?" רובין הוסיף לשאול. מבטה על פניה התקשה להגיב בצורה ברורה.

כריס היה חייב להשגיח על איב בזמן ששהתה בארמון. הוא הרשה לעצמו לתת לה מקום נוח בחדרו שלו, והסכים בעיקר כי לא רצה שהפיה הכחולה עצמה תהיה זו שתשגיח עליה. הוא ידע עד כמה הפיה הכחולה מתקשה לחבב את עושי הצרות בממלכה. עד כמה שהיא מאמינה, ולרוב גם צודקת, שהם אלו שתמיד גורמים לכל הבלגן שמביא בסוף להרס, נראה שלא כולם להוטים להקשיב לה ולעשות כרצונה.

אף על פי שהרגיש נורא במעשיו, בכך שהוא מתייחס כל כך טוב לזו ששיקרה, רימתה וניצלה אותו, זו שניסתה לרצוח את אביו ואין בה שום שמץ של חרטה על כך, הוא לא היה יכול להתכחש לרצון שלו לשמח אותה.

האם... האם זה באמת אומר שמה שיש בניהם זו אהבת אמת? או שמשהו פשוט לא בסדר בו? יש כל כך הרבה סיבות למה היה צריך לנהוג בה אחרת, להעניש אותה עד שתבין שמה שעשתה וניסתה לעשות- אסור שיחזור שנית, ועדיין רק עצם המחשבה של לראות אותה פגועה מעביר בו צמרמורת של בהלה.

לפעמים הוא תוהה איך זה בכלל אפשרי. איך נסיך מלכותי כמוהו מסוגל להתאהב במרשעת שהיא.

"כריס, כריס," קריאת חלשות מפי קול גברי עמוק גרמו לו להסב את מבטו אל דלת הכניסה של החדר. איב, ששתקה ונחה בשכיבה על מזרן מיטתו בעוד הוא ישב כמה שיותר רחוק ממנה, עד כמה שהתאפשר, התרוממה והסתכלה על האורח המפתיע שניצב בפתח חדרו. "אפשר להיכנס?" פייר עמד שם ושאל.

כריס העביר מבט חטוף אל איב, שהבחינה בכך מיד ועל כן הסתובב חזרה אליו. הוא המשיך להסתכל עליו במבט מבולבל, מחכה שיענה לו. כריס העלה חיוך קטן כשנזכר שלפני כן היית צריך להפוך עולמות רק כדי לראות זווית קטנה אחת בפניו מתעקלת.

"אה, כן. כן. אתה יכול להיכנס." כריס נעמד על רגליו ופנה לקראתו. פייר סגר אחריו את הדלת. באותו זמן איב ניסתה לשמוע ממקומה על מה דיברו.

"מה קורה?" שאל אותו.

"אני צריך טובה ממך." פייר נראה להוט לדבר אך מודאג עם זאת.

"אוקיי. מה?"

"אני צריך שתלמד אותי איך להיות גיבור." הוא ביקש.

כריס כיווץ את גבותיו בפליאה. הוא רצה לדעת שהבין נכון. "להיות גיבור?" הוא תהה למה התכוון בכך.

"כן!" פייר הוסיף להנהן בראשו.

"על מה אתה מדבר?" הוא גיחך.

"אני רציני!" פייר דרש ממנו להבין זאת. "אנג'י צריכה גיבור, אני לא גיבור." הוא נאנח. "אתה כן. תראה לי מה צריך לעשות בשביל זה."

"אני... לא יודע." הוא הודה בפניו. "אני לא גיבור."

"ברור שאתה כן. אנג'י סיפרה לי על כל הדברים שעשית."

"באמת?" הוא הופתע.

"כן. דיברנו הרבה. היא סיפרה לי הכל... לי לא בדיוק היה הרבה לספר, אז הקשבתי לה." הוא הסביר. "אתה היית אמיץ, קר רוח ולא אנוכי. אני התעלפתי ממראה של גופה." הוא השפיל את כתפיו. "אני רוצה להיות אמיץ כמוך."

"כ- כמוני?" כריס האדים פנים מהמחמאה הישירה. זה היה מוזר לשמוע את זה, ועוד מפי בן זוגה הנוכחי של אהובתו לשעבר.

"תוכל לעזור לי?" הוא שאל.

"אה..." כריס מלמל בשקט. תוך כדי פייר הסתכל עליו בקוצר רוח לדעת מה תהיה תשובתו. זה די הקשה עליו באמת לחשוב על זה. "בטח." הוא אמר לבסוף. "אם זה מה שאתה רוצה." הוא חייך אליו, וקיבל ממנו מחווה זהה.