שלושה חודשים עברו מאז היום בו טוביאס וגרייס ביקשו את עזרת ההורים שלו בהשקעה במותג החזיות שלהם. גרייס התחילה לעבוד כפקידה זוטרה במחלקת מכירות בחברה של אבא של טוביאס, אך קודמה מהר מאוד למנהלת מחלקת המכירות. טוביאס עבד בחברה של אמא שלו כפקיד זוטר. בהתחלה המעבר לעבודה משרדית היה קשה. נכון שהעבודה הפיזית באתר הבנייה הייתה נוראית, אבל הוא התרגל אליה בסופו של דבר, גם אם כאב לו הגב אחרי זה למשך כל השבוע. העבודה המשרדית הייתה מחשבתית יותר ומשעממת. איך אנשים יכולים להשתמש במוח שלהם כל כך הרבה שעות? הפעם האחרונה בה אימץ את המוח שלו לעבוד הייתה בתיכון וגם זה בקושי. הוא מצא את עצמו פעמים רבות משתגע מול המחשב בקוביה הקטנה שלו במשרד.

ועוד לימודי תפירה בערב? נכון שהוא בחר בזה. טוב, חצי בחר, גרייס החליטה שהוא המעצב של המותג שלה וככה מצא את עצמו גם במשרד וגם בקורס תפירה. אם יכל לירות לעצמו כדור בראש, הוא היה עושה את זה, אבל יש עוד מלא חזיות שהוא לא ראה. עוד מוקדם מדי מכדי למות. אה, וגם כי גרייס הייתה עוצרת אותו מלהגיע לעולם הבא. גרייס לא אוהבת לאבד את הכסף שלה אחרי כל.

למזלו הקורס הסתיים בהצלחה, אבל עכשיו השלב הקשה יותר: הכנת פרוטפיילו לבית ספר למכון האמנות של שיקגו. הוא לא היה יצירתי או מוכשר בכל החרא הזה שנקרא אמנות, הכי קרוב שלו למשהו אמנותי היה לצייר חזיות. עכשיו הוא צריך לעצב בגדים שיוכלו להכניס אותו למקום שרק המוכשרים ביותר יכולים להיכנס אליו. כך מצא את עצמו אחרי העבודה מול שולחן העבודה הקטן בחדר שלו בין ספרים של תפירה ועיצוב אופנה, מגזינים של "ווג" ועוד מגזינים של אפנה, קטלוגים של מותגי אפנה גדולים, מחברת "טופ מודל" של ילדות ומול הלפטופ שלו מחטט באתרים של אופנה ושל חזיות בתקווה שזה מה שיעזור לו.

וזה לא עזר.

לעזאזל, הוא הרגיש כמו במשרד.

אולי הוא צריך לשאוף קצת אוויר לפני שיסגור את עצמו בחדר שלו שוב. הוא קם מהכיסא המשרדי שהיה בחדר שלו וגרר את עצמו לסלון. רגליו הרגישו כבדות משום מה. אולי זה בגלל ששכח איך זה ללכת אחרי כל הישיבה בבית ובמשרד. גרייס שישבה מול שולחן האוכל עם הצלחת שלה הייתה מופתעת לראות אותו נוכח בסלון. שניהם אולי חיו באותו בית, אבל טוביאס בקושי יצא מהחדר שלו. הפעמים היחידות בהן ראו אחד את השנייה זה כשתפר עליה בגדים במסגרת הלימודים בקורס.

"ה-היי," היא גמגמה. "רוצה לאכול משהו?" היא שאלה בהיסוס. הבחור בהחלט לא נראה טוב יותר אחרי שלושה חודשים. הוא כן רזה בכמה קילוגרמים, אבל הוא נראה כמו גופה מהלכת עם הבגדים שעכשיו נראו גדולים עליו, הפנים שקיבלו צורה יותר מרובעת והחיוורון. אוי והידיים שלו היו כל כך רפויות שהוא נראה כמו זומבי. הוא הביט בה כמה שניות, עיניו נראו מתות יותר, השקים תחתיהן גדלו, לפני שהנהן באישור.

"הו, אולי יש לך רעיונות מה אני יכול לעצב לפרוטפיילו שלי?" הוא שאל בעייפות בעודו גורר את רגליו למטבח. לא נותר לו הרבה זמן בשביל להגיש את הפרוטפיילו והוא נואש לרעיונות, ממש נואש.

"אין לי רעיון. אולי תנסה לחשוב על בגדים שהיית רוצה לראות?" גרייס קמה מהכיסא בשביל לשים לטוביאס אוכל בצלחת.

"הבגד היחיד שבא לי לראות הוא חזייה, אבל אין לי רעיון לעיצוב חזיות הפעם באופן מפתיע. אני לא יצירתי בשיט..." הוא נאנח כמו ילד קטן וישב בכיסא ליד זה של שישבה עליו האפרו-אמריקנית בעלת התלתלים השחורים הקצרים. נחמד שהתלתלים שלה ארכו לאפרו קטנטן.

"זאת בעיה שלך." היא הוציאה בשר מהתנור ואז סוגרת אותו.

"בעיה שלי, בעיה שלך. אם אני נופל, את נופלת יחד איתי." הוא אמר את המשפט שגרייס נהגה להשתמש נגדו. הבעתה של הבחורה שהגישה לו את האוכל נראתה עצבנית, זה הסב לו סיפוק בלב שהעלה חיוך על פניו. "נכון שאת לא מעוניינת בבגדים וכל החרא הזה כי את קמצנית מדי מכדי לשלם אפילו על האוכל שלך, אבל אולי יש בגדים שרצית ללבוש?" השאלה הזאת גרמה לגברת חזיות וולמרט לקפוא במקומה

"ל-לא." היא ענתה בהיסוס לפני שישבה על הכיסא שלה.

"אז כן יש בגדים שאת רוצה לראות או ללבוש. ספרי לי." חיוך רחב יותר נפרש על פניו, התלהבות נשקפה מעיניו האטומות. האמת שהוא ממש היה סקרן לדעת מה גרייס רוצה ללבוש לא רק בגלל חיפוש רעיון מפוצץ. טוב, גם, הוא היה ממש נואש וממש עייף בשביל לחשוב בעצמו ולגרייס יש מספיק מוח בשביל שניים. לא תהיה עבורה בעיה לחשוב עבורו קצת. אבל הוא פשוט רצה להכיר אותה עוד יותר. מי זאת חזיית הוולמרט המסריחה הזאת שהצליחה לכפות עליו כל כך הרבה דברים שלא רצה ועוד לאהוב את זה?

"אז לנשף סיום שהיה רציתי ללבוש שמלה כחולה רויאל שראיתי בחלון ראווה. לא היה לי כסף בשבילה לצערי." גרייס שיתפה בקצרה ואז חשפה את שיניה קלות כאילו משהו הכביד עליה. טוביאס נדלק על הרעיון. בשניות גופו התנתק מהכיסא, רגליו סחבו אותו במהירות לחדר שלו. השמלה הזאת הולכת להיות גברת חזיות וולמרט, או לפחות איך שיצא לו להכיר אותה בחודשים האחרונים: דבקה במטרה, חזקה, שברירית, ענייה, קמצנית, מפגרת, חכמה, חברה טובה. אה, והכי חשוב טבחית טובה, אחרת למה שייתן לאישה לגור בבית שלו אם היא לא שימושית?

לאחר זמן רב של ישיבה על הסקיצות עד שהגיע לעיצוב הרצוי, הוא חיפש דפים גדולים שיוכלו להיות נגזרות לשמלה שתכנן עבורה. זה לקח את כל הערב הזה ואת הערב למחרת. ערב נוסף היה בשביל לקנות את כל הבדים הדרושים ואז לגזור אותם בהתאם לנגזרות שהכין ערב לפני. 

אחרי שבוע מייגע בעבודה ומול החומרים הדרושים לפני תחילת העבודה הכיפית באמת, הגיע הסופ"ש המהולל. גרייס התעוררה, שתתה את הקפה של הבוקר כמו בת אדם ונהנתה מאור השמש של חודש יולי שבקעה מהחלון, טוביאס החליט שזה בדיוק הזמן להרוס לה את השלווה הזאת. הוא חיכה לשמלה כל השבוע ועכשיו הוא יתפור אותה. לא, לא אכפת לו אם היא תרביץ על כך שהרס לה את הבוקר של יום ראשון.

"את יכולה להתפשט בבקשה? אני רוצה לתפור את השמלה." הוא שאל. הוא כבר תפר עליה דברים בתקופת הקורס שלו, אבל הוא עדיין היה חייב לשאול אותה כי היא לא אהבה שהוא ראה אותה חצי ערומה. וגם אם לא יישאל מהר מאוד יימצא את עצמו שוב בין הסורגים על הטרדה מינית, אולי אפילו אונס אם היא מחליטה לנפח את הדברים. אנחה בקעה משפתיה הבשרניות.

"בסדר." היא השיבה ביובש למרות שלחייה הסמוקות הראו כמה נבוכה היא מכל העניין. טוביאס ניקה את אוזניו בעזרת הזרת שלו, אולי הוא לא שמע טוב את מה שאמרה.

"רגע, את מסכימה לי לתפור עלייך?"

"כן." היא השיבה ביובש. "אנחנו לא נשיג שום דבר אם אתנגד שתתפור עליי." היא נאנחה, לאחר מכן הניחה את הספל שלה בכיור. דמותה הלכה מהמטבח לכיוון החדר שלו. פעם זאת הייתה נחלה אסורה בשבילה, אבל אחרי השינוי בחוזה של הסעיף הראשון, גרייס יכלה להיכנס לחדר של טוביאס רק בשביל שיתפור עליה. השמנמן השעיר עדיין עמד בסלון בשוק. מה ששמע זה באמת מה ששמע? שמישהו יצבוט אותו בבקשה כי המילים האלה הן חלום. וואו, נראה שגברת חזיות וולמרט הבינה שהוא לא מנסה לאנוס אותה או מעוניין בנשים ובחזיות וולמרט מסריחות.

הללויה. 

כשנכנס לחדרו, האפרו-אמריקאית הרזה כבר עמדה מולו בחזייה ובתחתונים לא תואמים.

"למה את לא מתאימה בין החזייה לתחתונים שלך?" הוא שאל בעצבנות. אם יכל לבעוט אותה מכל המדרגות על זה, הוא היה עושה את זה, אבל אז היא הייתה בועטת אותו כהיישר לתחנת המשטרה. הוא לקח את הבדים מהמדף העמוס בדברים בחדר שלו .

"אין לי כוח לזה. אני לא אעמוד מול הארון שלי כל בוקר ואחשוב איזו חזייה מתאימה לתחתונים שלי." היא ענתה בעייפות, כתפיה רפו וראשה נטה הצידה כשענתה.

"אז כדאי שתתחילי להתאים, גברת חזיות וולמרט, לא כך חינכתי אותך."

 טוביאס הניח את הבדים על המיטה שלו. הוא לקח את חתיכות בד בצבע כחול רויאל והצמיד אותן לחזה של גרייס. הבחורה הרזה רתחה ממבוכה כאשר נגע בחזה הקטן שלה, אגרופיה התכווצו.

"וואו, את חמה. את מרגישה טוב?" הוא שאל אותה.

"כן, אני בסדר." היא אמרה במתיחות, חיוך נבוך נפרש על פניה. עיניה הגדולות חיפשו הסחת דעת בזמן שטוביאס חיבר את חתיכות הבד בסיכות לפני שעמד לתפור אותן יחדיו.

"אם את מפנטזת על משהו בנינו, אז תפסיקי, זה בחיים לא יקרה." הוא ציין בחדות. 

"היי, אני טוביאס פוקס. אני בחור שאוהב חזיות אבל לא בקטע מיני, אני פשוט מאוהב בהן. אה, ואני שונא נשים כי הן לא נותנות לי להתקרב לחזיות של ויקטוריה סיקרט." גרייס חיקתה את הבחור בקול הכי עמוק שיכלה להוציא מעצמה. חבל שהיא לא יכלה לזוז עם הגוף שלה. טוביאס לא יכל להתווכח עם זה, האמת גם לא רצה. 

"אתה בטוח שאתה לא הומו?" היא שאלה

"זה שאני אוהב חזיות ושונא נשים לא הופך אותי להומו."

"אוי טוביאס, זה בדיוק מה שהופך אותך להומו." 

"והשיער הקצר שלך הופך אותך ללסבית אבל אני לא אמרתי על זה משהו." הוא עקץ בחזרה לפני שניתק את ידיו השעירות מהחזה שלה. הבעתה של השחורה הרזה השתנתה לאחת עצבנית. חובב החזיות לקח את חתיכות הבד שזה עתה חיבר למכונת התפירה שניצבה על שולחן העבודה הלבן. המכונה הופעלה, הוא העביר את הבדים במכונה. 

"חוץ מזה, מה אכפת לך אם אני הומו או לא? זה באמת משנה לך למי אני נמשך? אני פשוט גבר שאוהב חזיות, לא יותר מזה ולא פחות. אין שום קשר בין האהבה שלי לחזיות לבין הנטייה המינית שלי, או בכללי בין תחביבים מסוימים לנטייה מינית.  חשבתי שאת מבינה את זה, אבל נדמה שטעיתי." אחרי דבריו צחוק שבור בקע מפיו. הוא באמת האמין שגרייס לא כמו כולם, שהיא מבינה אותו. במשך ארבעת החודשים שהיו ביחד גרייס עודדה אותו שהוא בסדר כפי שהוא, שהאהבה שלו לחזיות לא שגויה אלא משהו טוב, לפחות עבור הכיס שלה. הוא הרגיש את הלב שלו נדקר. למה הוא כל כך פגוע מזה? זה לא שפעם ראשונה הוא שומע את הדברים האלה. 

"סליחה טוביאס, לא הייתי צריכה לומר את זה." גרייס התחילה לומר. "פשוט ש... פשוט שחשתי קצת..." היא המשיכה לדבר ואז נענעה את ראשה. "לא משנה, בוא נשים את זה מאחורינו." חיוך נבוך היה על פניה. נראה שניסתה כך לשנות את נושא השיחה. טוביאס הסתובב אליה, חתיכות הבד התפורות היו בידיו. 

"זה בסדר, קשה לנתק את הקשר בין תחביבים למגדר ונטייה מינית." הברונטי תירץ, אז חייך אליה בחזרה. "בואי נמשיך."

הבחור המשיך לתפור את השמלה עליה. חתיכות הבד חוברו אחת אחרי השנייה במשך ימים ולילות עד שהמלאכה הסתיימה. גרייס עמדה עם השמלה החדשה שלה מולו. השמלה הארוכה בצבע כחול רויאל נראתה כאילו חולקה לשניים, הדבר היחיד שחיבר בין שני החלקים לכאורה הוא תחרה שחורה. 

החלק העליון נראה באופן לא מפתיע לחזייה, כצפוי מטוביאס פוקס. איך ייעצב משהו שהוא לא חזייה? וגם אם ייעצב משהו שהוא לא חזייה, הוא יגרום לו להיות חזייה. המחשוף הגדול המעוין הממוסגר באבנים נוצצות מפלסטיק צונזר מעט על ידי תחרה שחורה בחריץ של החזה שלה. לטופ לכאורה של השמלה חוברו שני שרוולים וצווארון כמו בחולצות המכופתרות כסמל לעבודה הקשה שלה. 

 החלק התחתון של השמלה, החצאית שלה כביכול הייתה בגזרה ישרה. בקצה שלה היו טלאים רבים שהם שאריות בדים מעבודות קודמות. הטלאים האלו סימלו את העוני שלה. אולי היא אצילית, אבל העוני מכתים אותה. לפעמים תהה לעצמו אם גברת חזיות וולמרט לא הייתה ענייה, איך היא הייתה מתנהגת? היא הייתה כמו כולן או עדיין עצמה? אם לא הייתה נואשת לכסף, הם עדיין היו מנסים להקים מותג חזיות יחד או גרים באותה דירה? לחצאית ההיא נוספה שכבת בד חצי שקוף בקו בין החצאית לתחרה בצבע תכלת כמו שמי היום, מסמלת עוד שכבה באישיות רבת הצדדים והשכבות של גרייס.

"איך אני נראית?" היא שאלה בביישנות. 

כשראה אותה לובשת את השמלה שתפר עבורה, עיניו נפערו לרווחה כצלחות, תובנה חשובה נשקפה מהן. הבעתו שידרה את הפליאה שחווה בזמן שראה את השמלה. הבחור השמנמן קפא במקומו, רגליו רעדו מההתלהבות הבלתי ניתנת לתיאור.

השמלה הגשימה את המטרה שלה.

"גרייס... אני יכול לראות לראות את החן* שלך."

----------------
*גרייס (grace) באנגלית זה חן.