היי לכולם! כמה נחמד להעלות פרק בזמן לשם שינוי~ איך אתם? מקווה שאתם מנצלים את החופש שלכם כראוי. הנה תרגום קטן שתצטרכו לזכור:

*ביל (bill)- חשבון, מס באנגלית.

הערה: הפרק הזה ופרק 21* (הפרק שהיה אמור להיות פרק 22) מסומנים בכוכבית כי יצא ששיבשתי קצת את ציר הזמן. פרק 22* קורה ביום שישי ה15.2 ואילו הפרק הזה ביום שבת ה16.2 ולכן הוא היה אמור להיות לפני. אבל בגלל שפרק 22* מכיל סצינה ביום שני ה19.2 וטוביאס חוזר לדירה, פרק 21* מרגיש לא במקום כי פרק 21* בא אחרי פרק 20. חשבתי למחוק את הסצינה האחרונה בפרק הזה, אבל ראשית, כואב לי על משפפי טוביגרייס שמחכים לקטעים שלהם יחד ומספיק שכולכם מחכים לפרק פעם בחודש. שנית, אני לא רוצה למחוק סצינות או טעויות אם זה לא קריטי מספיק לטווח הארוך. זה פחות נראה טוב בעיניי... לכן שיניתי את המיקום של הפרקים וסימנתי אותם. מקווה שתקבלו את ההסבר שלי. אתם מוזמנים לקטול אותי~

בלי עיכובים מיותרים, הנה הפרק. קריאה מהנה!

-----------------------------

גרייס חזרה לביתה אחרי יום עבודה ארוך. איך שפתחה את הדלת, נגלה לה חושך מופתי. ההתרגשות שהייתה בליבה כבתה מיד. מה היא ציפתה לראות מעבר לדלת בדיוק? את טוביאס? הוא הלך לג'ק, מישהו שכן אוהב אותו, לטענתו. אבל העובדה שעדיין לא חזר הדאיגה אותה. רגע, למה היא בכלל דואגת? הוא לא רואה בה שום דבר מעבר ל"חזיית וולמרט מעופשת שמנצלת סינים מסכנים שמקבלים דולר אחד ביום".

היא הדליקה את האור בסלון ותלתה את תיק הצד שלה והמעיל על המתלה ליד הדלת. משם נדדה למטבח, בדרך חלפה ליד שולחן האוכל שלהם שהיה נקי כאילו לא היה בו ניסיון לארוחה רומנטית אתמול. זה מוזר... היא לא ניקתה אותו. פתאום גופה נדרך בהתרגשות שוב. טוביאס פה למרות הכל?! היא הלכה במהירות לחדר שלו, ליבה הלם בחוזקה כמו תוף. ידה החזיקה את הידית כאילו חייה היו תלויים בזה ופתחה את הדלת במהירות.

טוביאס לא היה שם, החושך כן.

ההתרגשות שלה כבתה שוב, גופה צנח על הדלת לעמידה כפופה יותר שנשענה עליה, ידה עדיין התעקשה לאחוז בידית.  לאן הוא הלך? איפה הוא? לא... זה לא אמור לעניין אותה איפה הוא נמצא. הוא פחדן שלא יודע לעמוד על שלו ולכן ברח לג'ק. ועם זאת, תחושה כבדה הייתה בליבה, כאילו משהו נשבר שם עמוק בפנים.

היא הלכה למטבח כדי לבדוק מה יש לאכול. כל מה שנותר להם הוא חצי סיר פסטה מלפני שלושה ימים, חלב, ביצים, מיונז וקטשופ. טוב... נראה שזה מה שיש. היא שמה לעצמה קצת פסטה לצלחת לפני שהכניסה למיקרוגל. אחרי שתי דקות מכשיר החימום הלבן צפצף, גרייס הוציאה את הצלחת שלה. היא ישבה איתה בשולחן האוכל, לוקחת חופן במזלג שלה אותו עמדה לאכול. משום מה האוכל לא היה לה טעים.  פתאום היא הרגישה כובד בגופה, תחושה מנוכרת כזאת. היא הסתכלה על הכיסא מולה בו טוביאס היה אמור לשבת. הם היו אמורים לשבת יחד ולאכול ארוחת ערב כמו שהם נוהגים לעשות לפעמים, כמו אתמול. פתאום בפיה הורגש טעם מר, הרצון לאכול נעלם לעומת התחושה הרעה שרק גדלה. היא רצתה להקיא את התוכן בפיה, אך היא בלעה אותו בכוח. אסור לבזבז אוכל. וגם אם היא לא תוכל היטב, איך היא תוכל להגשים את החלום שלה להקים מותג?

"מגיל קטן כל מה שמעניין אותך הוא לדאוג למשפחה שלך מאשר לעצמך. חסרת תחביבים, חסרת חיים, חסרת רגש. לא פלא שאין לך עסק כי מה את שווה בלעדיי האהבה שלי לחזיות?" קולו של טוביאס נשמע בראשה כאילו היה איתה עכשיו מול השולחן. ליבה של גרייס הרגיש צביטה חזקה, כאילו סכין דקרה אותה שם. ידה שאחזה במזלג עם האוכל שלה הנחיתה אגרוף על השולחן, מרעידה את הצלחת. האוכל שנתפס במזלג נפל.

"זה לא נכון! אני לא חסרת חיים או תחביבים! אני שווה גם בלעדייך, טוביאס!" היא צעקה בחדר, מרגישה את הכעס משתלט עליה. זה נכון, היא מלאה באישיות. היא אוהבת את המשפחה שלה מאוד, יותר מכל דבר בעולם. היא רוצה להקים עסק מגיל קטן בזכות כתבה בעיתון ו... המזלג שהיה בידה נח על השולחן. מה היא אוהבת בעצם? יש משהו שמאפיין אותה חוץ מהמשפחה שלה? היא ניסתה לחשוב מה היא עוד אוהבת, מה עוד מאפיין אותה כאדם? מה אומר שהיא גרייס פרקר?

"את כלום ושום דבר. ברגע שהמשפחה שלך לא תהיה שם ותמצאי את עצמך לבד, את לא תדעי מה לעשות עם עצמך." קולו של טוביאס נשמע שוב בראשה, זורע לה מלח על הפצעים. איך היא יכולה למצוא תדמית למותג שלה אם היא לא יכולה למצוא דברים שמאפיינים אותה? דמעות החלו להיקוות בעיניה. לא... היא לא רצתה להאמין לזה. המשפחה שלה צריכה אותה.

"תודה לך, אבל אנחנו בסדר... אנחנו נסתדר. יותר חשוב לי ולאבא שלך שתעבדי בעבודה טובה, תתחתני עם מישהו שאת אוהבת ותקימי משפחה." מילותיה של אמה מיום האתמול חזרו להדהד בראשה. הלב גרייס באותה שנייה התנפץ לרסיסים. דמעה אחת דלגה מעיניה, אחרי עוד טיפה. משם זה נהפך לגל דמעות. ההבנה שהיא בוכה חלחלה לתוך ראשה. היא הורידה את המשקפיים הזהובות שלה כדי לנגב את הדמעות. לא, אסור לה לבכות... בשום פנים ואופן אסור לה לבכות. אם היא תראה חולשה בעולם העסקים... היא לא תוכל... להגשים את המטרה שלה. הדמעות רק התחזקו, זולגות הרבה יותר. צלילי התייפחות שקטים מילאו את החדר המואר אך חשוך. מי כבר צריך אותה בעולם הזה? אמא שלה לא צריכה אותה, האחים שלה עזבו אותה אחד אחרי השני, ג'ק וטומוקו בכלל שונאים אותה. ברוק נטשה אותה ביסודי היישר לניו יורק הגדולה. אפילו טוביאס שרצה לעזור לה, החבר היחיד בחייה, עוזב אותה עכשיו. ההתייפחויות התחזקו לכדי זעקות בכי, מהדהדות בדירה הריקה החשוכה. ליבה כאב מהבדידות יותר מאי פעם. היא נמרחה על השולחן בבכי, דמעות זלגו עליו. כך זה נמשך עד שלא היה עוד מה להוציא מנפשה.

אחרי כמות זמן לא ידועה בה היא בכתה את חייה ונחה עד שמצאה את עצמה מרוקנת, גופה התנתק מהשולחן החום בפינת האוכל לכדי ישיבה כפופה אך דומה יותר לזאת של בני אדם. היא פינתה את האוכל בצלחת לסיר הפסטה במקרר ושטפה את הצלחת בכיור. אם היה לה זמן לבכות את חייה, יש לה זמן לעבוד על המותג שלה. היא תוכיח לטוביאס שהיא לא צריכה אותו. בעצם, היא תוכיח לכולם שהיא לא צריכה אותם, היא יכולה לשרוד לבדה! המחשבה ההיא העלתה על פניה חיוך קל בעודה מתקדמת לחדרה. היא לקחה את המחשב מהרצפה בפינת החדר והתיישבה על המיטה שלה. המחשב נפתח, המסך נדלק. הקובץ של המותג שלה מיד נפתח. מוחה ניסה להתמקד במילים, לעכל אותן, להוציא מהן משהו, אך נכשל במשימה ההיא. המילים על המסך היו שפה זרה לא ברורה שהכאיבה לראשה. היא כיבתה את המחשב, הניחה אותו על המיטה ואז נפלה גם היא למשטח הרך שצופה במצעים חמים בצבעי ירוק עם הדפס עלים. אולי כדאי לה לבלות איפשהו כפי שטוביאס הציע... אבל איפה היא יכולה לבלות בדיוק? גופה עבר ממצב שכיבה למצב ישיבה, כך ניסתה לחשוב מה כדאי לה לעשות עם עצמה. אם השותפים שלה לעסק היו מבלים איכשהו, מה הם היו עושים? 

"אין כמו סטוץ טוב." קולו של ג'ק מיד נשמע בראשה. שפתיה נמתחו לקו ישר לא מרוצה. אוקיי... אולי אפשר לוותר על הרעיון של ג'ק. וכל רעיון בילוי מאת טוביאס. מהשניים האלה תמיד ייצא משהו רע. והיא הולכת להקים איתם מותג... ידיה עיסו את רקותיה בזמן שלקחה נשימות עמוקות. למה יש להם ריח של המון כסף פוטנציאלי... היא חיטטה בזיכרונות שלה, אולי יש שם משהו למשהו שהיא יכולה לעשות? זיכרונות מברוק בפארק הציבורי קרוב לבית הדהדו בראשה. גופה התנתק סופית מהמיטה, גופה הצנום השחור נעמד איתן לנוכח התגלית שלה. היא יכולה לבלות בפארק! במהירות רגליה לקחו אותה לכניסה של הדירה שלה, היא לבשה את המעיל, לקחה את התיק שלה, כיבתה אורות ויצאה. 

את הפארק מול הבניין שלה הקיפה גדר ברזל, ליד שער הכניסה נכח שלט ירוק עם השם של הפארק, הדבר הירוק היחיד שהיה במקום הזה בחורף. היא נכנסה לפארק המושלג שהואר בפנסי רחוב. שלוש הטירות של המגלשות השונות שהיו בצבעי חום, כחול, אדום וירוק כוסו חלקית בשלג. אף נפש חיה לא הייתה באזור, הגיוני שלא תהיה. קודם כל קר. איזה ילד ישחק בקור? טוב, יהיו כאלה שישחקו, אבל ההורים שלהם לא יתנו להם לשחק בשעת ערב בפארק הציבורי ואז מה אם זה מול הבית שלהם?

היא שוטטה קלות ליד המתקנים, יכלה להרגיש איך כל צעד שלה נקבר במשטח הלבן הקפוא. אוקיי... מה עכשיו? בזיכרונה היא שיחקה בשלג עם ברוק. הן בנו יחד אנשי שלג, נלחמו יחדיו נגד רודריק ויצרו מלאכי שלג. ליבה חש צביטת געגוע לברוק ולרודריק, לאותם ימים יפים לפני שהיו דאגות אותן נשאה על כתפיה הצרות. אולי כדאי לה לשלוח הודעה של מה נשמע? אולי כדאי לה גם לבקר את רודריק בכלא? אולי לא... אולי הם לא ירצו לשמוע ממנה, בייחוד רודריק.

גופה הצנום התכופף למשטח הלבן, ידה החשופה נגעה בו. אצבעותיה יכלו להרגיש את הקור והרטיבות של השלג. אצבעותיה חדרו עמוק יותר לשלג, לוקחות גוש לא ברור ששינה את צורתו לכדור כושל אחרי משחק איתו. היא גלגלה את הכדור בשלג, מגדילה אותו בפעולה פשוטה זאת. אחרי שהיה גדול מספיק, בערך בגודל של שני המבורגרים של מקדונלדס המונחים זה על זה, היא יצרה עוד שני כדורים קטנים יותר. יחד היא חיברה אותם לכדי איש שלג חסר פנים וידיים. עיניה של גרייס התבוננו ביצירה שלה, לא מתלהבות ממה שיצרה. אנשים באמת נהנים מהשלג? טוב, זה היה בחינם, זה פשוט לצאת החוצה אל הקיפאון. אבל השלג קר למגע בצורה נוראית, הברכיים שלה רטובות וכל אלה גורמים לה להתקרר, שזה בהמשך יגרום לה לחלות ואין לה כסף לטיפול רפואי. אז אולי שלג זה לא בחינם... האמת היא שלבלות בשלג לא עזר לה להתנחם אפילו טיפה. חרא בילוי חינמי לא חינמי. היא קמה מהמשטח הלבן הרך והמשיכה בדרכה.

היא חצתה את הפארק, נתקלת בדרכה במגרש הכדורסל שהוצף גם הוא בשלג ובגינה הקהילתית ממנה אהבה לקחת ירקות כי זה היה בחינם. חבל שלצמחים קשה לגדול בחורף... אחרת הייתה מנצלת את ההזדמנות הזאת לקחת עוד ירקות.  בטנה קרקרה לפתע. טוב, זה הגיוני בהתחשב שהפעם האחרונה שאכלה הייתה בצהריים. אולי זה הזמן לחזור הביתה? ליבה כאב מהמחשבה על כך. לא... היא לא רצתה לחזור, לא כשטוביאס לא שם. לחייה האדימו מיד ולא מהקור. די, היא חייבת להפסיק לחשוב עליו!  ההחלטה הייתה להתעלם מהרעב ולהמשיך בטיול. היא חצתה את הפארק, יצאה ממנו לכיוון תחנת הדלק שמולה היה מבנה בן שתי קומות עם שלט צהוב עליו נכתב בכחול "לה אוקינה פוד מארט". נכון... יש שם גם מסעדה בתוך הסופר הקטן הזה. היא מיד הוציאה את הטלפון מכיס מכנסיה השחורות, השעה הייתה עשר דקות לתשע בערב. יפה, יש לה זמן. 

היא חצתה את הכביש במהירות לעבר מבנה הקטן בעל שתי הקומות כשהקומה השנייה הייתה בעלת חמישה חלונות והראשונה בעלת ארבעה חלונות מכוסים בחלק מהמבצעים שהיו שם. היא פתחה את הדלת של המקום שגם היא כוסתה בשלטי מבצעים והלכה לחדר עליו נכתב בלבן עם מסגרת ארומה "קפיטריה". החדר הקטן היה כתום מנגו כשהיה קו מפריד בערך ברבע התחתון של הקיר אשר היה בכתום כהה יותר, גוון אש. היו כמה מסגרות שחורות תלויות על הקיר, אך היה בקושי אפשר לראות את התמונות אשר הציגו. השולחנות היו חומים כהים, לא מעניינים בצורתם, כך גם הכיסאות. היא התקדמה לקופה שלידה היה דלפק זכוכית כמו בבתי קפה שהיה אמור להציג מאכלים שונים אך לא עשה זאת כי המקום היה על סף סגירה. 

"שלום לך. מה תרצי להזמין?" הקופאי בירך אותה. 

גרייס הסתכלה על התפריט שהיה מעל הקופה, מנתחת אותו. היא לא ידעה איך חצי מהמאכלים נראים, דבר שצמצם את הבחירה שלה. אבל זאת הפעם הראשונה שלה פה, אז היא הייתה צריכה לחשוב עוד יותר על הבחירה שלה. מה בדיוק זול פה אבל מכיל כמות גדולה של אוכל... לא היה לה זמן רב להתלבט לגביי האוכל פה, אז היא הזמינה צלעות חזיר. זאת נראית מנה מבטיחה כי יש בבשר חלבון, פחמימות באורז שהוגש עם המנה שלה ומלא חומרים מזינים בשעועית שחורה.

"אני  אארוז לך לדרך, בסדר? אנחנו סוגרים פה פשוט." הקופאי אמר, גרייס הנהנה במהירות. הקופאי ציין את המחיר, דבר שהכאיב לליבה הקמצן של גרייס, אבל היא הייתה חייבת לשלם. היא הוציאה עשרים דולר ושילמה, מיד קיבלה עודף של שבעה דולרים ועשרה סנטים. אחרי כשמונה דקות, המנה שלה הייתה מוכנה וארוזה בשקית. היא הודתה להם ויצאה. 

אולי באמת כדאי לה לחזור... הרי יש לה קורת גג תחתיה היא יכולה לישון. למה לה להתנהג כמו הומלסית? היא עובדת בשביל שכירות, מגיע לה ליהנות ממנה. אבל... איך בדיוק? היא לא רצתה לקבל את זה, אבל... טוביאס צודק. מה הטעם בכסף אם היא לא משתמשת בו?

היא נדדה לחנייה של המסעדה שהיה בה שלג בצדדים ופחות במרכז, משם לשכונת בתים פרטיים שהייתה ליד. גרייס של לפני שנתיים הייתה מתביישת בה. אם זה היה לפני שנתיים, היא הייתה אוכלת מעט וישנה בקור בדירה שלה, העיקר שיש לה משהו. אבל דברים השתנו מאז שטוביאס חזר לחייה.

היא המשיכה ברחוב המושלג עד שהגיע לבניין ישן למראה עם מדרגות חוץ. זה נראה כמו מקום נחמד. כן, זה עדיין היה בחוץ, נראה כמו זבל של מקום, אבל זה יותר טוב מכלום. למרות שהיא סירבה לחזור, היא גם לא רצתה להסתובב בתשע בלילה כשהיא לא יודעת איזה פושעים יש בחוץ. היא ישבה על גרם המדרגות, הוציאה את הקופסה של האוכל שלה מהשקית והתחילה לאכול את הבשר שלה.

אוזנה לפתע שמעה יללה חרישית אך צווחנית. גרייס מיד הפנתה את ראשה לכיוון הקול, תלתליה שהגיעו עד חצי צווארה נעו במהירות מהתנועה הפשוטה הזאת. היללה הגיעה מאחד משלושת הרכבים שחנו שם, לא ידעה איזה במדויק. הקשב שלה גבר, נראה שזה בא מהרכב השמאלי, רכב בצבע אפור. היא החזירה את המנה שלה לשקית לפני שקמה לכיוון הקול. 

ברכיה נישקו שוב את הקרקע המושלגת הערב הזה למרות שלא היה כזה הרבה שלג בחניה לעומת הפארק. האמת שלא רק ברכיה נגעו בשלג, גם היד השמאלית שלה ואוזנה השמאלית נגעו בשלג בשכיבה כדי למצוא חתול שחור קטן מקופל מפחד. השחורה ניתקה את עצמה חלקית מהשלג הדל, הוציאה את העצם מאחת צלעות החזיר שאכלה וזרקה אותה לחתול. החתול עדיין יילל בצווחנות חרישית. היא התרחקה מהאזור כמה צעדים אחורה וחצי נשכבה שוב על השלג.

"אל תדאג, זה לא מורעל." היא ניסתה להרגיע את החתול למרות שלא ידע אנגלית. החתול, שהיה דומה לצל בצורת חתול בגלל צבעו השחור, התקרב לעבר העצם שהיו בה מעט מאוד שאריות בשר, הריח אותה, נרתע קלות, הריח שוב ואז אכל בזללנות. זה היה סימן שיכלה לחזור למנה שלה. איך שקמה מהשלג, יללה נשמעה שוב. היא מיד נשכבה על השלג כדי לוודא שהוא בסדר. למרות שלא יכלה להבין את השפה שלו, נדמה שהוא ביקש אוכל. 

"לא, אתה לא יכול לקבל עוד אוכל. אתה לא שילמת על זה." היא חרצה בפניו באנגלית. במקום לסתום ולהמשיך בחייו, עיני הענבר של החתול התבוננו בה בצורה חמודה שהתחננה לאוכל. עיניה האטומות של גרייס התבוננו בו באדישות, מסבירות לו שהוא לא יכול לקחת ממנה עוד אוכל. כך קרב המבטים נמשך עד שאנחת הפסד יצאה מפיה. 

"בסדר, אני מניחה שאני יכולה לתת לך עוד קצת." היא הוציאה את המנה שלה שהתקררה מעט והמשיכה לאכול. החתול הקטן התקרב אליה. כך השניים אכלו את צלעות החזיר עד שלא נותר בשר על העצמות. אחרי שסיימה לאכול גם מהאורז עם השעועית השחורה, היא קמה, לא נהנית להרגיש את המעיל והתחת שלה רטובים מהשלג. היא צריכה לחזור כדי לישון לקראת יום עבודה ארוך יותר. היא החלה להתקדם לכיוון הבניין שלה, אך תוך שניות החתול רץ אליה והתחכך ברגלה. אוקיי... זה היה לא צפוי.  היא ניסתה ללכת עוד קצת, אבל החתול הלך בין הרגליים שלה. היא ניסתה לגרש אותו ממנה, אבל החתול מצא פרצה להגיע אליה. אנחה בקעה משפתיה הבשרניות לפני שהתכופפה ללטף אותו. עיניה סרקו את גופו הקטן הצנום, אוזניו הגדולות ועיני הענבר שלו שהתרחבו מהתרגשות. האמת... הוא היה די חמוד. אולי יש משהו חמוד בחתולים... החתול גרגר משמחה מהמגע שלה. נראה שבדיוק כמוה, גם הוא היה צריך אהבה. שתי ידיה נשלחו לצידי גופו והרימו אותו לחיקה. 

"טוב... אני מניחה שאני יכולה לקחת אותך למרות שאתה בזבוז כסף."

-----------

גרייס שכבה על הספה הדו-מושבית כשביל עליה. שניהם צפו בסדרה בטלוויזיה כשקערה ריקה, גליל נייר טואלט וחתיכות נייר מקופלות לכדי כדורים הונחו על שולחן הקפה. רעש של דלת נפתחת נשמע, גרייס וביל קמו לכיוון הקול בשביל לראות את דמותו הרחבה של טוביאס נכנסת דרך הדלת. ליבה של גרייס הלם בחוזקה מההתרגשות, היא רצתה לרוץ אליו מרוב אושר. רגע, למה בכלל? לטוביאס לא אכפת ממנה במילא. וגם... עיניו הענבריות של החתול השחור הביטו בה במבט של 'בת אנוש פשוטה, אם תעזי לזוז ממקומך לעבר הזר הזה, סופך יהיה מר'. חבל להזיז את ביל, הוא כזה חמוד.

"זה מחזה נדיר... לראות אותך צופה בטלוויזיה לבדך מרצונך החופשי. את חולה?" הוא שאל בחשדנות כשהתקרב אליה.

"האמת שקצת..." היא ענתה, שיעול בקע מגרונה שניות אחדות. היא הושיטה את ידה לעבר גליל נייר הטואלט כדי לחתוך כמה חתיכות לאף שלה. 

"תרגישי טוב." הוא אמר לפני ששם לב לחתול הקטן השחור ששכב עליה.

"גברת חזי- גרייס... למה יש לנו חתול בבית?" הוא שאל עם יותר חשד בקולו. "את קצת לא... את יודעת, נגד כל דבר שהוא בזבוז כסף?" האישה ישר כיסתה את אוזניו הגדולות של ביל.

"ביל הוא לא בזבוז כסף! הוא השקעה." היא מחאה לפני שליטפה אותו שוב. ביל נראה שמח. "הוא נראה לי מסכן, אז בחרתי לאמץ אותו." היא ציינה. טוביאס נאנח, ההבעה שלו התמלאה במלא שאלות.

"את קראת לו ביל*. זאת הוכחה מעולה שהוא לא יותר מנטל כספי." הוא ציין לפני שנשם עמוקות שוב.

"אתה נטל כספי." גרייס החזירה.

"קודם כל, זאת הדירה שלי." טוביאס ציין.

"שלנו." היא תיקנה. טוביאס זעף מיד.

"שנית, אני המעצב שלך, הבסיס של העסק שאת רוצה להקים. נטל כספי אני ממש לא." הברונטי הניח את ידו על החזה כדי להדגיש את דבריו. גרייס וביל התבוננו בו עם הרבה סיפוק. טוב... היא לא יכלה להתווכח עם זה. כמה שניסתה לומר שלא, היא כן הייתה צריכה את טוביאס בחייה. 

"ביל הוא המטפל שלי." היא חרצה לפני שחייכה לעבר החתול. "נכון ביל? אתה המטפל שלי." היא דיברה בטון כזה שמדברים איתו לילדים. טוביאס נראה שהוא הולך לאבד את זה, נשימותיו נעשו עמוקות יותר כדי להירגע. הוא התקדם לכיוון החדר שלו, גרייס קמה לכדי ישיבה על הספה, ביל לא נראה שמח מהרעיון. 

"טוביאס, אני..." היא התחילה לומר אבל עצרה את עצמה. לא גרייס, הוא לא רואה אותך כבת אדם. טוביאס הסתכל עליה, עיניו נראו עייפות כמו תמיד, שפתיו נמתחו לכדי קו מבולבל. "תודה לך."

"על מה?" הוא שאל.

"שעזרת לי להכיר את ביל." עיניה הושפלו לעבר החתול שזכה ממנה לליטופים. "אני מודה, פגעת בי מאוד, אבל... אני חושבת שהייתי צריכה את הסטירה הזאת בפנים." ליבה הלם בחוזקה עם כל מילה, החתול הסתכל על גרייס בבלבול. טוביאס התקדם לעבר הספה וישב ליד רגליה של גרייס. עיניו החומות נפגשו עם אלה שלה. היא יכלה להרגיש את ליבה פועם בחוזקה מהמבט שלו, מהקרבה שלהם. 

"מצטער שפגעתי בך, לא התכוונתי. את... אני..." הוא התחיל לדבר, אבל אז עצר את עצמו, לחייו האדימו. ידו נשלחה לעבר החתול הקטן שקפא במקומו כשליטף אותו. 

"נעים להכיר, ביל." טוביאס קם מהספה לעבר חדרו, מותיר את גרייס מבולבלת עם עצמה. עיניה הושפלו כלפיי מטה. גרייס מיד השפילה את מבטה. אולי... רק אולי... היא הגניבה לעבר דמותו הרחבה מבט. 

אולי הוא רואה אותה כפי שהיא.