היי חברים, הנה עוד פרק של מעשה בחזייה. לא ציפיתי שהוא יתפרסם כל כך מאוחר. לא היה לי זמן לכתוב פרק וכשכן היה לי אז הייתי עייפה או צריכה להשלים ציור באתגר הגוונובמבר או לטפל בביקורות. טוב, לפחות הפרק פורסם. מקווה שהפרק הבא יפורסם יותר מוקדם מהפרק הזה. 

קריאה מהנה!

---------------------

גרייס חיכתה בבית קפה שהיא וטוביאס קבעו להיפגש בו. החלום שלה... החלום שלה עומד להתגשם לשם שינוי אחרי שנים ארוכות בהם כל דרך שניסתה נכשלה. היא התקשתה להאמין לזה שהיא עומדת להקים עסק משלה, שמישהו הסכים לרעיון העסקי שלה.

"אנחנו הולכים להקים מותג חזיות ביחד." קולה הדהד בראשה לפתע. אוי, נכון. זה לא הולך להיות סתם עסק או סתם מותג אלא מותג חזיות. יותר גרוע מזה, זה הולך להיות עם טוביאס פוקס הדביל שהעיר על החזיות שלה כל פגישה מסכנה שלהם, הטיף לה למה חזיות טובות ואפילו כינה אותה על שם החזיות שהיא לבשה. טוב... הוא גם לא ממש הסכים, היא האחת שכפתה עליו את הרעיון שלה.

"אני אדאג לחנך אותך ליופי של חזיות." קולה הדהד שנית במוחה. אוי לא, מה היא עשתה? לט טוב, לא טוב. הרעיון הזה של מותג חזיות צץ לה במוח פתאום בעקבות ציטוט לשיחה שלו עם החבר החתיך שלו ואין לה שום תכנית איך להקים מותג, אפילו מאיפה להתחיל והיא אמרה שהיא תחנך אותו ליופי של חזיות? מה היא כבר תוכל להראות לו? הוא יסקול אותה באבנים בגלל הפגיעה בתורת החזיות המפגרת שלו.

"לאן הכנסתי את עצמי?" היא הסתירה את פניה העגולות בידיה ומלמלה בבכי. איפה אמא שלה שתדאג לה? למה הכל מסובך בחיים האלה? ידיה חשפו את פניה שנית לסביבה, חיוך חצי שמח חצי מיואש על שפתיה הבשרניות. טוב, העיקר שהתחילה, כל השאר זה בונוס.

הרזה לפתע הזדקפה במקומה. רגע! היא לא עמדה להיפגש עם הסוטה הזה כדי לדבר על המותג שהם יקימו, אלא כדי להכיר אחד את השנייה טוב יותר. זה לא דייט? כי בדרך כלל גבר ואישה שנפגשים רק שניהם לבד במקום ציבורי כדי להכיר עושים את זה כדי לקדם את מערכת היחסים שלהם מחברים לזוג. סומק עז טיפס על לחייה העגולות. וואו, זה דייט ראשון שלה עם מישהו. דייט. ראשון. עם. מישהו. היא התקשתה להאמין שאי פעם תצא לדייטים כי כל העניין הזה אף פעם לא הצליח להיכנס לחייה, היא הייתה עסוקה בלעבוד ובללמוד. עיניה החומות נדדו לבגדים שהיא לבשה: מכנס טרנינג שחור שליווה אותה כמה שנים וחולצה אפורה ארוכה עשירה בכתמים של אוכל ולכלוך, חוטים מתפוררים וכמה קרעים פה ושם בקצוות החולצה. אולי היא הייתה צריכה להתגנדר קצת...

"אני בחיים לא אהיה עם חזייה כמוך, יש לי סטנדרטים." קולו של טוביאס הדהד בראשה. איזה זבל, אפילו במוח שלה הוא מחדיר את האידיאולוגיה הסתומה שלו על חזיות. וואי, הוא ממש לא בריא לה. רופאים צריכים למצוא תרופה לסרטן המוחי שהוא מביא לה. איך המשפחה שלו סבלה אותו במשך כל השנים האלה? אבל זאת הייתה תזכורת נפלאה לכך שהיא בחיים בחיים, ולא משנה כמה ישלמו לה, היא לא תצא איתו. יש כל כך הרבה דגים טובים בים מכדי להתפשר על המציצן בחוף. חוץ מזה, הוא לא יותר מקופת חזרזיר מלאה בכסף.

עיניה הגדולות העייפות נדדו לעבר השעון שנתלה על אחד הקירות, עכשיו עשר ושבע דקות. איפה הוא? זמן זה כסף, והיא בזמן הזה יכלה לקחת משמרת במסעדה ולהרוויח עוד קצת למחייתה. פתאום מולה ישב גבר עם שיער חום קצר בחלק העליון של הראש עם בלורית קטנה וכל שאר הראש היה מגולח. שקים גדולים עיטרו את עיניו החומות, גבות עבות היו מעליהן ואף רומי גדול חצה את פניו לשתיים. את פניו כיסה זקן כמו של מאפיונר, מכתר מעט את שפתיו הדקות. הבחור לבש ג'ינס שנראה יחסית צמוד וחולצת פלנל עם שרוולים מקופלים כמעט עד המרפק שגדולה עליו במידה או שתיים. גרייס נדהמה מהבחור שישב מולה, ליבה דהר במהירות, לחייה התחממו. למה שבחור כזה חתיך יישב פה? בלי הכרס הקטנה הוא יכל להיות אליל אמיתי, אבל הוא עדיין נראה טוב. גם הוא כאן בשביל קפה אבל לא רוצה לשבת לבד?

"הגעתי, מצטער על האיחור. לא הצלחתי להתעורר בבוקר." הוא אמר ביובש. גרייס נדהמה. רגע, זה טוביאס? זה הקול שלו אבל הוא בכלל לא נראה כמוהו. זה לא הגיוני שבחור כל כך חתיך יהיה טוביאס פוקס, ממש לא. היא הייתה איתו בתיכון, היא ראתה את הכיעור מקרוב, הריחה ממנו את השפל ושמעה את כל הטמטום שיצא לו מהפה במשך שלוש שנים. הבחור היה מושפל באותה תקופה, הזבל של הזבל. הוא לא היה חתיך בתיכון וגם לא חתיך כשראתה אותו שבוע שעבר. אז לנוכח העובדות האלה הוא לא אמור להיות חתיך פתאום, זה ממש לא עובד ככה בעולם. אם כן, יש לכך שתי תשובות: האחת, חתיכים הם תרמית; השנייה-

"אתה בטח מאיזה ארגון פשע שחטף בחור מסכן בן עשרים וחמש העונה לשם טוביאס פוקס בשביל האיברים המקולקלים שלו ועכשיו מעמיד פנים שהוא אנס סדרתי עם פטיש לחזיות העונה לשם של הבחור שהזכרתי מקודם שנראה טוב באופן מפתיע על מנת לחטוף אותי כדי שאהיה שפחת מין בחור באוזבקיסטן לאיזה מחבל שמתכנן להשמיד את אמריקה." היא ירתה במהירות את טענתה ולאחר מכן לקחה כמה נשימות. הבחור היה המום לנוכח מה ששמע, עיניו החומות עם השקים תחתיהן נפערו לרווחה, גבותיו התעקלו מהזעזוע ושפתיו נמתחו לאורך פניו מההלם. אחרי שהתעשת על עצמו קצת, הוא כחכח בגרונו מעט ועיסה אחת מרקותיו באצבעותיו מהטמטום ששמע.

"לפי מה שזכור לי, את לא חזייה שחוטפים יירצו. הסטנדרטים של החוטפים לא נקברו עמוק מתחת לאדמה יחד בשביל שיחטפו אותך ולא משנה אם זה להיות זונה באסיה או בשביל דולר אחד. מילא היית חזייה יקרה מויקטוריה סיקרט, הייתי מבין, אבל את חזייה מעופשת מוולמרט שיוצרה באיזה חור בסין על ידי אנשים שמקבלים דולר ליום במקרה הטוב. מי היה מתקרב לחזייה כזאת? לא אני, לא אף גבר, אפילו לא הלסביות הנואשות במצעד הגאווה." הצעיר העצבני השיב באש, מיד אחרי אנחה בקעה משפתיו הדקות המוסגרות בזקן. אוקיי זה הוא, רק טוביאס פוקס יוכל לומר דברים כאלה. אולי היא באמת מושפעת יותר מדי מהשכונה שלה.

לאחר מכן שררה שתיקה בין השניים. הם ממש לא ידעו מה לומר אחרי השיחה שהייתה להם ואף אחד מהם לא רצה להתחיל לדבר. עד שהמלצרית בבית הקפה לא הגיעה כדי לקחת את ההזמנות שלהם, השתיקה חגגה לה בשולחן. אחרי שעזבה, השניים המשיכו בשלהם.

"אני עדיין לא ממש מבינה למה אנחנו צריכים לעשות פגישת היכרות. זה בזבוז זמן, אנחנו יכולים לדבר על המותג שלנו במקום." גרייס טענה, אצבעותיה הקטנות טפחו על השולחן בעצבנות. הבחור הזדקף מישיבתו הכפופה, חיוך נמתח לצד אחד של פניו. הבעת פניו נראתה משועשעת.

"אומרת האחת שחשבה שאני איזה טרוריסט שעומד לחטוף אותה." הוא לעג עליה, דבר שגרם להבעתה העייפה מההלם להשתנות לאחת עצבנית יותר. "בואי, השתנו הרבה דברים במהלך שבע שנים ולא רק המראה שלנו כפי שאת רואה. אנחנו לא אותם ילדים מהתיכון. וגם אם אנחנו אותם ילדים, אנחנו לא זוכרים אחד את השני-" הוא המשיך לדבר עד שקולה של הבחורה קטע אותו.

"טוביאס פוקס, בנו של רוברט פוקס, מנכ"ל קבוצת פוקס, בנה של סמנכ"לית של אחת מחברות האופנה המצליחות בתעשייה סמנתה פוקס, ואחיה של וונסה פוקס הגדולה ממך בשבע שנים. הצבע האהוב עליך הוא סגול בגלל החזייה האהובה עלייך, והראשונה שמדדת. החזייה האהובה עלייך היא חזייה קלאסית סגולה עם תחרה על גבי השפה של הקאפ כי בגיל שמונה היית בבית של אחד מהחברים שלך ומדדתם את החזיות של אמא שלו לשם השעשוע. לא יכולת להתנתק מהרגע ששמת אותה על גופך וכך גרמת לאמא שלך להגיע לבית של אותו חבר ולהוריד אותה ממך. בכית שבוע שלם שאתה נולדת כגבר ולעולם לא תוכל ללבוש חזיות. בסופו של דבר אחותך נתנה לך אחת מהחזיות שלה כדי שתסתום את הפה שלך, אף אחד כבר לא יכל לשמוע אותך בוכה. מאותו רגע נהיית הטוביאס הסוטה המוכר שאובססיבי לחזיות בקטע קשה לרמה שהמצאת תורה שלמה של חזיות. החי-"

טוביאס סתם את פיה בידיו מהמבוכה, סומק עז התפשט על לחייו, עיניו העייפות נפערו לרווחה מדבריה. "אין צורך לספר עוד, הבנתי שאת זוכרת!" הוא אמר בקול. המלצרית בדיוק הניחה את ההזמנות שלהם על השולחן בעדינות, אחרי זה הלכה משם באלגנטיות מקסימלית. גרייס לקחה את כוס הקפה שלה ושתתה ממנה בסיפוק, מביטה בו בעיניים פעורות לרווחה מעבר למסגרת המשקפיים כמו בסרטי אימה. יש לה עוד הרבה מהמקום שזה בא, לצערה.

"את מטרידה, את יודעת את זה?" הוא התחיל לומר כשאי הבנה מתפשטת בקולו. "איך את זוכרת את זה? אני לא זוכר הרבה דברים שאת סיפרת לי." המבט של גרייס השתנה לאחד אדיש.

"אומר האחד שהפטיש שלו הוא חזיות." היא ציינה ביובש.

"זה לא פטיש, זאת אהבה משמיים!" הוא תיקן בעצבנות ואז לגם מספל הקפה שלו במהירות. הברונטי לקח כמה נשימות עמוקות ואז אמר: "בכל מקרה, דברים השתנו במהלך שבע שנים מאז סיום התיכון, עלינו להכיר אחד את השנייה מחדש." גרייס לקחה אוויר והתחילה.

"במה אתה עובד?" היא שאלה. לא היו לה רעיונות לשאלות טובות יותר. טוב, הם במילא פה בשביל להכיר.

"עובד בניין." טוביאס השיב ביובש ומיד אחרי לגם עוד קצת מהקפה שלו.

"למה אתה עובד בבנייה? זה מסוכן!" האפרו-אמריקאית הזדקפה במהירות בעקבות תשובתו של טוביאס, לאחר מכן ישיבתה נעשתה מכופפת יותר והיא הסיטה את ראשה הצידה. "אתה יכול להיפצע, להיות נכה לנצח ואפילו למות." היא נזכרה באביה שעבד באתר בנייה ומת בתאונת עבודה. החיים היו נוראיים בלעדיו לכל המשפחה. היא הייתה צריכה לטפל בשאר האחים בבית, לעזור לאמא שלה לפרנס את הבית ולהגשים את עצמה. עם כל הפיגור של החתיך שישב מולה, היא לא רצתה שהוא ימות בעבודה שלו כמו אבא שלה. היא כבר איבדה את טוביאס פעם אחת כשנפתח לו תיק פלילי על הטרדה מינית. עד שיש לה הזדמנות לדבר איתו שוב... עד שיש סיכוי נוסף לחברות שלהם... היא לא תיתן לו ללכת הפעם.

"למה את דואגת כל כך מזה שאני עובד בניין? לא אמור להיות לך אכפת אם אני מסכן את הבריאות שלי או לא, העיקר שהחלום שלך יתגשם, לא? את בעצמך אמרת שלא אכפת לך ממני." הוא שאל אותה.

"זה לא נכון!" גרייס הזדקפה במקומה שנית, ליבה דהר שוב בגופה. עיניה הגדולות העייפות סטו מדמותו מיד לאחר מכן כשהבינה מה בקע משפתיה. "אכפת לי ממך..." קולה בקע שוב בלחש.

"אז למה את מכריחה אותי לשבת כאן איתך?" טוביאס שאל אותה. סומק עלה על לחייה של גרייס, המילים התערבבו במוחה. מה לענות לו? היא לא ידעה. למה הלב שלה פועם חזק כל כך? למה היא מתנהגת ככה? זה ממש לא מתאים לה. זה כנראה מהלחץ, לא משהו אחר. היא כנראה עדיין לא מצליחה לעכל את העובדה שהיא עומדת להגשים את החלום שלה. היא לקחה עמה נשימות וסידרה את מחשבותיה. הכל בסדר, זאת רק פגישה עסקית עם שותף למותג ושם דבר רע לא יקרה. אין צורך להיבהל מאינטראקציה חברתית.

"לא אכפת לי מזה שאתה לא רוצה להקים איתי מותג, אבל כן אכפת לי מהבריאות שלך. איך תעצב חזיות טובות אם תהיה חולה או פצוע?" היא השיבה ביובש. פניו של הבחור נפלו.

"מה זאת אומרת מעצב?!" הוא שאל בעודו מופתע. "אנחנו לא מכירים ואת כבר נותנת לי תפקיד? אני לא מוכן לזה, ממש לא מוכן לזה! אין לי שום כישורי תפירה, איך את מצפה שאתפור לך חזיות?!" הוא המשיך לירות שאלות ואז קילל אותה.

"טוביאס, אתה מבין בחתיכת הבד שנקראת חזייה ולכן אתה גם זה שתעצב אותה." היא ענתה לו, חיוך קטן נפרש על שפתיה. "ואל תחשוב על להתווכח איתי." היא השתיקה את דעתו. שתיקה נוספת שררה שוב בין השניים, אבל היא נשברה יותר מהר מהקודמת כשטוביאס שאל את הבחורה מולו משהו. משם השיחה קלחה לה. תוך כדי שאלות ותשובות הם השתדלו לעקוץ אחד את השנייה. נכון, הם לא היו אותם ילדים כמו פעם ודברים אכן השתנו בין אם זה בעבודה שלהם, אורח חיים, סגנון לבוש, חיי חברה ושאיפות לעתיד, אבל הם עדיין אותם שני סתומים חסרי חיי חברה בגלל האובססיות שלהם. גרייס הרגישה כאילו הם חזרו לכיתה י' לאותם ימים חסרי דאגה בהם דיברו השניים על חזיות ולימודים. פרפרים רקדו בבטנה, הרגשה מתוקה כזאת מילאה אותה, הרגשה של רוגע. התחושה הייתה שרק שניהם בעולם, היא פשוט יכלה לשבת שעות ולא לעשות דבר, העיקר לשמוע את הזבל שיש לאחר לומר.

"אני חושב שאנחנו כבר יודעים מה שצריך אחד על השנייה." טוביאס טען בעודו מניח כמה שטרות על השולחן, מעיר את גרייס מהדמיון שלה. העולם נראה קצת יותר אפור עכשיו מעבר למסגרת המשקפיים. איפה הצבע, איפה השמחה שהייתה באוויר? הוא קם ממקומו. "בואי, עכשיו אפשר לדבר על העסק שלנו." נכון, הם לא באו הנה בשביל להכיר או לבנות את החברות שלהם מחדש, אלא בשביל להקים מותג חזיות. אסור לה להיות שאננה, היא חייבת לזכור מהי המטרה לשמה היא עושה דברים. אדרנלין החל לזרום בגופה מההתרגשות. הנה עכשיו היא עושה את הצעד השני אל החלום שלה ואף אחד לא יעצור אותה.