היי, סליחה שאיחרתי עם ההעלאה של הפרק. רציתי להעלות אותו שבוע שעבר, אבל לא היה לי זמן לכתוב כל כך (או מוטיבציה, סורי ><). כשכתבתי את הפרק, ערכתי אותו 4 פעמים כי היה שם משהו בסצינות ובמערכת היחסים של סונאן וטומוקו. רציתי שהפרק הזה יהיה הכי טוב שאפשר.

יש כמובן מילון מושגים ותרגומים קטנטן של איזה משחק מילים באנגלית שלא עובד בעברית, בכל זאת מדובר בסונאן וטומוקו:

אוטאקו** (otaku)- מונח יפני שהכוונה שלו היא אנשים שיש להם תשוקה ואהבה כלפיי תחביב כלשהו או נושא מסוים ברמה כזאת שהם לא יוצאים מהבית. למשל, אוטאקו של מטוסים יודע על סוגים שונים של מטוסים, סוגי מנועים, מערכות, איך הוא מורכב וכדומה. ביפן זה נחשב לעלבון לקרוא למישהו אוטאקו כי זה אומר שאין להם כישורים חברתיים, אבל בשאר העולם לא. בשאר העולם גם המילה אוטאקו מיוחסת בעיקר למעריצים (בעיקר כאלה נלהבים) של אנימה ומנגה, אז כל אלה שאוהבים אנימה או מנגה נקראים אוטאקו.

וויב* (weeb, או במלואו weeaboo)- וויב הם אנשים בעלי אובססיה לא בריאה לאנימה, מנגה, יפן והתרבות היפנית. הם מדברים ביפנית שבורה עם מילים שלמדו מאנימה או מנגה, דוחים את התרבות שלהם ומתייחסים ליפנים כאל מיוחדים או אלים או כל דבר שלא מעולם הזה. בזמן שהם מהללים כביכול את התרבות היפנית, הם נוטים להתנהג בצורה סטריאוטיפית שהם למדו מאנימה או מנגה. זה העלבה לכל דבר

"סליחה, חשבתי שאתה צריך להירגע***."

בעברית המשפטים שטומוקו וסונאן יאמרו לא מובנים והבדיחה מתפספסת, אבל שמתי פה משחק מילים. אם מתרגמים את המשפט שטומוקו אמרה, היא אומרת "sorry, i thought you need to chill". המילה chill באנגלית היא קר אבל גם להירגע. סונאן משתמש באותה מילה במשפט שלו וכך מתחילה מלחמת שלג.

אם יש משהו אתם לא מבינים מבחינת משחקי מילים, רפרנסים, שמות של סדרות ואנימות, תגידו לי. כנ"ל לגביי כל מיני הערות וביקורות שיש לכם בפרק.

קריאה מהנה~
-------------

טומוקו רצה ברחוב המושלג לעבר שואו-פלייס אייקון. היא לא האמינה שהיא מאחרת לדייט שלה עם סונאן בשבע בערב למרות שהיא חיכתה לדייט הזה שבוע שלם. זה היה אמור להיות דייט מושלם בו שניהם יצפו בסרט רומנטי תוך כדי שהם מחזיקים ידיים, ואז בסצינה של הנשיקה בסרט, השניים יתקרבו זה לזו עד שהמרחק בניהם יהיה כמה סנטימטרים ספורים, עיניהם ייפגשו ו- ו- ו- אה! לחייה התלהטו מהפנטזיה שיצרה בראשה. אבל לא... זה לא יקרה כי היא מאחרת לו. הוא בטח חושב לעצמו בזמן שמחכה לה בקור שהיא בטח עבדה עליו שהיא רוצה לצאת איתו לדייט. אולי הוא אפילו עזב את המקום כי אין לו כוח לחכות לה? הוא בטח לא ירצה לדבר איתה יותר אחרי זה! היא נעצרה במקום וניערה את המחשבות הרעות מראשה, שיערה הגלי זז מצד לצד. לא, סונאן לא יעשה דבר כזה. התחתונים שלו מעידים שהוא לא יתנהג ככה.

היא המשיכה לרוץ ברחוב המושלג עד שראתה את הרחבה בה הקולנוע אליו תכננו להגיע נמצא. זה היה בניין בצורת ח בצבעי אדום לבן, כשבתוך הרחבה הריקה שיצר היו ארבעה טורים של שיחים קטנים. שני התורים האמצעיים היו במרווח רחב יותר ובניהם היה שלט תכלת גדול עליו נכתבה המילה חניה. טומוקו הוציאה את הטלפון שלה מכיס הג'ינס שלה ולחצה על המספר של סונאן באנשי הקשר שלה. אין מצב שהיא תמצא אותו בין האנשים ברחבה. המכשיר המלבני הוצמד לאוזנה, צליל ביפ ביפ ארוך נשמע עד שקולו, שהיה גבוה יחסית בשביל גבר, שבר את הצליל המונוטוני.

"איפה אתה?" היא שאלה.

"ליד הכניסה שנמצאת מול העציצים העגולים. זה אחרי התורים של השיחים שמובילים לחנייה." הוא ענה לה, היה ניתן לשמוע את המבטא התאילנדי שלו. היא הודתה לו לפני שניתקה. היא התקדמה במהירות למקום שאמר, תוך כדי סידרה את הכובע האפור על ראשה, את הצעיף שהיה צבע דומה לה של הכובע, ואת המעיל הבז' שנפל קלות מכתפיה ואת תיק הצד השחור שלה עם קישוטי הכוכבים שחצה את פלג גופה העליון באלכסון. היא ניסתה לקחת נשימות עמוקות תוך כדי, להחזיר את הנשימה שלה לסדרה כדי להסתיר את העובדה שרצה עם עקבים בשלג כאילו חייה היו תלויים בזה. היא קיוותה שהיא לא מסריחה מרוב הזיעה שהצטברה מתחת למעיל והסוודר הלבן, אחרת זה יהיה ממש רע. והכי חשוב שהאיפור שלה לא נהרס. כשהצליחה לראות את דמותו המכווצת מקור, היא בירכה אותו לשלום כרגיל כאילו לא איחרה עכשיו בעשרים ושתיים דקות לדייט שלהם. סונאן בירך אותה לשלום בחזרה עם חיוך רך שחשף חלקית את שיניו העקומות. עיניו הקטנות כעיני עכבר הממוסגרות במסגרת עגולה חייכו גם הן. הלחץ שטומוקו הרגישה מהאיחור שלה התנדף ממנה כאילו לא היה.

"שניכנס? ממש קר פה." המילים התקשו לצאת מפיו מרוב קור, רעד מעט במקומו למרות שלבש מעיל שחור חם למראה, כובע ממנו בצבץ שעירו הקצר בגוון שחור-כחול, כפפות וצעיף בצבע אפור כהה, ומכנס בז' שנראה גדול עליו בכמה מידות שיכל בקלות ללבוש עם מכנס חם מתחת לו. טומוקו הנהנה בחיוב. סונאן פתח את דלת הזכוכית למבנה והשניים נכנסו.

"למה לא חיכית בפנים? אתה יכול להיות חולה ככה." היא שאלה בזמן שעלו במדרגות.

"אז מה אם אהיה חולה? זה שווה את זה כי זה שלג. תמיד רציתי לחוות שלג כמו בסרטים אבל אין שלג בתאילנד." הוא ענה בילדותיות. "בואי מתישהו כולנו נלך לבנות אנשי שלג ונעשה מלחמת שלג. מה את אומרת?"

"מסכימה, חייב להילחם בשלג מתישהו." היא ענתה עם חיוך על פניה. זאת יכולה להיות ההזדמנות המושלמת להוכיח לחזייה המטומטמת שתחתונים נעלים על פני חתיכות הבד שנקראות חזייה.

הקומה אליה נכנסו הייתה בעלת רצפה בגוון עדין של אדום עם כתמים סגולים ולבנים שחלקם הזכירו בצורתם משולשים מעוגלים, חלקם טרפזים מעוותים. הקירות הלבנים של המקום הוארו באורות סגולים ולבנים עם שאריות אור כתמתם מהקומה למעלה, דבר שנתן להם תחושה צבעונית יותר ממה שהיה באמת. הם הלכו לקופות ונעמדו בצד. עיניהם המלוכסנות התבוננו במסכים עליהם רשומים הסרטים, מתלבטים איזה סרט לבחור. סונאן ישר הצביע על סרט שנראה מדע בדיוני.

"בואי נלך אליו." הוא קרא בהתלהבות. הכריכה של הסרט נראתה טוב בעיניה, הצבעים מושכים והדמות הראשית על הכריכה נראתה מגניבה.

"נראה טוב." היא צידדה אותו. היא רצתה לצפות בסרט רומנטי, אבל היא לא הייתה בטוחה שהוא יירצה לצפות בסרט רומנטי.

"את לא נשמעת מרוצה במיוחד..." הוא טען, אחת מגבותיו הורמה בספק. עיניה של טומוקו נפערו קלות. היא ניסתה להישמע הכי חיובית שאפשר. איך הוא הבין שהיא לא כל כך מרוצה מהרעיון של לצפות בסרט מדע בדיוני?

"סתם... חשבתי אולי לצפות בסרט הזה." ידה הקטנה של טומוקו הצביעה על סרט של קומדיה רומנטית. שפתיו של סונאן השתברבו בחוסר רצון.

"זה לא נשמע מעניין, זה חרוש כזה." הוא טען, ידיו השתלבו זו בזו. "בכללי אני לא אוהב קומדיות רומנטיות." ליבה של טומוקו חש צביטה קלה. הפנטזיה שלה... הפנטזיה הקטנה שלה... היא יכלה לשמוע אותה מתנפצת מול עיניה.

"כמו שחשבתי." היא ענתה ביובש שהיה קשה להסתיר.

"יאי!" הוא קרא באושר, פתאום הביט בדמותה הקטנה הרזה. הוא נעמד במקומו, מנסה להיראות בוגר יותר ממה שהוא באמת. "אני מצטער שזה לא הסרט שאת רוצה. אבל אני מבטיח שיהיה לך כיף." הוא התנצל.

"אל תדאג, זה בסדר. חשוב שנצפה בסרט שמעניין את שנינו, לא?" היא הרגיעה אותו. מיד אחרי זה הם התקדמו לעבר התור בקופות עד שהגיע תורם. הקופאי הנפיק להם את הכרטיסים לסרט שרצו. כשהמחיר נאמר, סונאן מיד הוציא ישר שטר של חמישים דולר מהארנק שלו שהיה עליו סמל של כנפי החופש ממתקפת הטיטאנים בזמן שטומוקו חיפשה מטבעות בארנק המלבני שלה. הקופאי בתגובה הביא לו את הכרטיסים ועודף. איך שהשניים התרחקו מהקופות, טומוקו הוציאה את הכסף מהארנק שלה, לקחה את היד של סונאן והניחה את הסכום בידו.

"הנה הכסף על הסרט." היא ציינה ברכות. עיניו הקטנות נדדו מידו לפניה האליפסיות המאופרות בסגנון קוריאני.

"זה בסדר, אני לא צריך שתחזירי לי את הכסף." הבחור הממושקף השזוף אמר, מנסה להחזיר את הכסף לידיה.

"לא נעים לי שאתה משלם עליי..." היא אמרה חרישית, עיניה הסתכלו על כף ידו. הוא הניח את הכסף בידיה הקטנות.

"זה בסדר, אל תדאגי. אנחנו חברים, לא? הגיוני שלפעמים נשלם אחד על השני." הוא ענה עם חיוך רך על פניו, לחייו קיבלו גוון ורוד. "וגם את לא הכי רוצה לצפות בסרט. כך ייצא שאם לא תאהבי את הסרט, לא תתחרטי שתבזבזי את הכסף שלך." ליבה פעם במהירות, נשימותיה התקצרו מעט מהתרגשות. המשפט האחרון הדהד בראשה. זה ממש כמו בדייט! ידיה הידקו את האחיזה בכסף, היא הנהנה מיד בחיוב. "שנלך לקנות משהו לאכול?" הוא שאל מיד. הוא התנהג כמו ילד קטן והיא אהבה את זה בו ובתחתונים שלו.

"כן." היא אמרה בחדות. השניים הלכו לדוכן האוכל שהיה דלפק ארוך בצבעי שחור לבן עם מסכים מאחוריו שהציגו מה אפשר לקנות.

"טומוקו, אל תהיי נבוכה. אני לא נושך." הוא צחק ואז נשך את האוויר בצורה שקירבה את פניו אל שלה. "או שכן?" הוא המשיך לצחוק. הלב של טומוקו היה על מאתיים כשפניו של סונאן היו קרובות שלה בכמה אינצ'ים לשבריר שנייה. קולות הצחוק דעכו יחד עם קצב ההליכה של שניהם כשקלט את ההבעה הנבוכה על פניה האליפסיות של חברתו, את הסומק שעלה לחייה שהיו סמוקות גם ככה מהאיפור, את המבט שלה שהושפל כלפיי מטה מהמבוכה. החיוך על פניו נפל, המבט שלו נהיה רציני לפתע.

"את נבוכה בגלל שזה דייט, נכון?" הוא שאל, לחייו קיבלו גוון חזק יותר של ורוד. עיניו נצצו כשהסתכל עליה. עיניה נפערו לרווחה מהשאלה שלו. פניו החמיצו, הוא לא היה צריך לשמוע את התשובה שלה בשביל לדעת מהי, השינוי הקל בהבעת פניה של טומוקו הספיק לו. ידו הימנית תפסה בכובע האפור שלו. זה היה סימן לא טוב בעיניה.

"כשלוסי אמרה שהיציאה שלנו יחד לקולנוע היא דייט, הייתי ממש מובך מזה... התייחסתי לזה כשני חברים יוצאים לקולנוע, אז זה היה לי מוזר שהיא אמרה את זה... חשבתי שהיא אמרה את זה סתם, אבל..." הוא היסס, מבטו נשלח אליה. "באת ככה, כל כך יפה, מושקע."

"תודה..." טומוקו השיבה, משחקת עם קבוצת שיער ששינתה את צורתה מחלק לגלי לכבוד הדייט שלהם. הדמעות רצו לצאת מעיניה המאופרות. לא... היא חייבת להחזיק את עצמה, היא לא יכולה לבכות. אם תבכה, זה ירתיע את סונאן עוד יותר ויהרוס את האיפור שלה. היא לא סתם השקיעה בחברות שלהם או באיפור.

"ניסיתי שזה ירגיש כמה שיותר כמו בילוי חברי מאשר דייט, אבל נראה שזה לא הצליח." הוא נאנח, כך ליבה של טומוקו נסדק עוד יותר. "הייתי צריך לצפות לזה כי יום האהבה היום... איך יכולתי לפספס רמז כזה חשוב?"

"זה בסדר, סונאן..." היא ניסתה להרגיע אותו, ידיה חצי הורמו באוויר והיו יחסית צמודות זו לזו בצורה שדמתה למגן. המשפט שאמרה היה שקר מוחלט, אבל היא הייתה צריכה איכשהו להציל את החברות שלהם.

"אם את מרגישה כלפיי משהו, אני מצטער שאני לא יכול לעשות אותו הדבר... אבל אני אדאג שהיום הזה לא ירגיש בזבוז עבורך." הוא הצהיר עם חיוך על פניו תוך כדי שהכניס את הכובע לכיס המעיל הנפוח שלו. התחושה של הדמעות שעמדו לצאת דעכה מעט, חיוך שבור עלה על פניה. אפילו שהוא לא אהב אותה באותה צורה שהיא אהבה אותו, שהיא בפרינדזון עכשיו, הוא בהחלט דאג שהיא תהיה מאושרת. הוא בדיוק כמו התחתונים שלו, רכים, מחבקים ותומכים. "אני אלך לקנות לנו משהו לאכול." הוא אמר לפני שהלך לדוכן. טומוקו הזדקפה במקומה.

"זה בסדר, אני אקנה בעצמי." היא הלכה במהירות אל דוכן האוכל.

"קבלי את זה כמתנת פיצוי ממני." הוא חייך כשהרגלו. טומוקו חייכה. נחמד שהוא מנסה להיות החבר המושלם לכבוד היום הזה. גם אם הלב שלה שבור, מי היא שתסרב לאוכל בחינם?

"אז אני רוצה פופקורן בינוני וקולה בינונית." היא אמרה. סונאן אישר את זה כשהרים את האגודל שלו לסימן של אוקיי. השניים עמדו בתור לדוכן וחיכו עד שיגיע תורם. טומוקו רצתה לקבור את עצמה במהלך השתיקה ששררה בניהם עד שיגיע תורם. היא פשוט הרסה הכל, הכל כמו חתיכת מטומטמת. אה... אם רק ידעה איך לשלוט ברגשות שלה יותר... היא חיטטה בחשבון האינסטגרם שלה בתקווה שזה יעזור להרגיע את הנצח הנמשך.

"אני אשמח לפופקורן בינוני, נאצ'וס בינוני, קולה גדולה וקולה בינונית." היא יכלה לשמוע את הקול של סונאן פתאום. גופה הזדקף במקום, עיניה ישר ננעצו בדמותו הגבוהה של ה"דייט" שלה. כבר הגיע תורם? זה היה כל כך מהר. טוב... היא הייתה שקועה בטלפון שלה, לא פלא שלא שמה לב. הקופאית הנהנה בחיוב והלכה למכונת הפופקורן. פעולותיה של הקופאית ריתקו אותה משום מה. איך שהניחה את הפופקורן בקופסה והגישה להם, לאחר מכן את הנאצ'וס של סונאן ולבסוף כוסות הקולה שלהם שהיו בגדלים שונים בדיוק כמו שניהם. כשציינה את המחיר, באדישות אם טומוקו יכלה לציין, סונאן הושיט לה כמה שטרות ומטבעות. כל אחד לקח את מה שהזמין ומשם הם נדדו לאולמות הקולנוע.

"אתה לא מאלה שלוקחים פופקורן בקולנוע?" טומוקו שאלה. הוא הניד את ראשו לשלילה.

"פופקורן זה בייסיק." הוא אמר. "עדיף נאצ'וס, זה הכי קרוב לצ'יפס ולפי אומארו-צ'אן, צ'יפס וקולה הם השילוב הכי טוב כשצופים בסרט. בכללי צ'יפס וקולה הם שילוב משמיים. את לוקחת חתיכת צ'יפס ואוכלת אותה, הטעם המלוח מורגש בפיך. ואז... ואז הקולה מגיעה. את לוגמת ממנה ואה, הטעם המתוק מתנגש עם המלוח של הנאצ'וס. וכך נוצרת הרמוניה של טעמים." גבותיה הדקות של האסייאתית התכווצו קלות. היא יכלה לראות את ההילה שלו כוויב* ממוצע שמצוטט דמויות אנימה שהוא אוהב. למה זה הזכיר לה את החזייה המטומטמת משום מה?

"איזה וויב*." היא אמרה ביובש, לוגמת קלות מהקולה שלה.

"אני לא וויב." הוא השיב בהתגוננות.

"כן... שמעתי..." המילים נמרחו ביציאתן מפיה.

"אני אוטאקו** גאה, לא איזה וויב מושפל כמוך." הוא עקץ בחזרה, לוגם מהקולה שלו בניצחון.

"יפנים לא יכולים להיות וויבס. משמע אני לא וויב." היא התגוננה, חיוך מנצח נמרח על פניה.

"להזכירך, את רק חצי יפנית. משמע את וויב." הוא ניגן בילדותיות את המילים האלה. פניה של טומוקו החמיצו מיד. שיט, יש לה חצי אמריקאי גם. איך היא שכחה מזה פתאום?

"אני לא." היא השיבה.

"אז את חצי וויב." הוא טען, קולו נשמע מתפשר. "מה את אומרת, ניצחון עבור שנינו?"

"אין כזה דבר חצי וויב!" היא טענה בעצבנות.

"הו, הנה אולם הקולנוע שלנו."התאילנדי אמר, משנה את נושא השיחה לגמרי.השניים נכנסו לחדר שהיה בגוונים של אדום ובורדו, החל מהכיסאות הרכים למראה, הרצפה שהייתה בעלת שטיח דק אך רך, לקירות בעלי הבליטות המפוספסות. הם עברו בין האנשים בשורה שלהם שהייתה שהייתה בין האמצע לקדימה בצד של השורה עד שהגיעו למקומם שהיה יחסית בצד. כל אחד הניח את המנה שלו על משענת היד במושב שלו, הוריד את הבגדים החמים, והוציא את הטלפון לפני שהתיישב במקום. כל אחד חיטט בשלו, לפעמים מראים זה לזו דברים. כך נמשכה השיחה שלהם שררה עד שהתחילו הפרסומות. השניים כיבו את הטלפונים שלהם, השתיקו, והכניסו לכיסים. אחרי הרבה פרסומות, הסרט התחיל. טומוקו שמחה שהם לא בחרו בסרט רומנטי, אחרת היא באמת הייתה בוכה על הסיכוי שלה לצאת עם סונאן. ועל החברות שלהם.

תוך כדי צפייה טומוקו אכלה ממה שהזמינה. אה... פופקורן וקולה הם באמת שילוב טוב. פתאום התורה של אומארו התנגנה בראשה, מונעת ממנה להתרכז בסרט. לנשום עמוק, טומוקו... לנשום עמוק... פתאום היא דמיינה את החזייה המטומטמת וזה עשה לה רע מאוד, יותר רע מהדחייה שחוותה קודם לכן הערב. למה היא חייבת לשמוע את תורת החזיות הברברית שלו. לא, תחתונים הרבה יותר טובים מחזיות. תחתונים באמת מעידים על האישיות של האדם, יפים, אציליים ומציגים את התפנית של האדם מחיות לאנושיים באמת. רגע, שיט, היא אמורה להתרכז בסרט, לא בויכוח הפנימי שלה עם החזייה המטומטמת!

עיניה התמקדו במסך, מוחה ניסה לנקות את המחשבות שלה ופשוט להנות מהרגע. כך, לאט לאט מצאה את עצמה בתוך העולם שהוקרן על המסך, בסיפור, בדמויות. הגרפיקה כל כך יפה, האנימציה נראתה כל כך מציאותית, ידיה פשוט רצו להרגיש אותה. זה באמת היה סרט מדהים. בלי ששמה לב הקרדיטים הופיעו על המסך, מעידים על כך שנגמר הסרט. השניים לבשו את המעילים והאביזרים החמים והלכו לכיוון היציאה יחד עם האריזות הריקות.

"זה היה סרט מעולה! הגרפיקה, העלילה, הקרבות, הטכנולוגיה... הכל, הכל פשוט מעולה! הרובוטית הזכירה לי דמות אנימה כי העיניים שלה כאלה גדולות וזה נחמד, העולם הזכיר לי את סייברפאנק. זה פשוט נפלא לראות סרט כזה בקולנוע!" סונאן התלהב מיד איך שיצאו מהאולם, הבעתו זרחה כשדיבר. חיוך עלה על שפתיה הדקות של טומוקו, היה לה נחמד לראות את סונאן מתנהג כרגיל כאילו הם שני חברים בלבד.

"זה באמת היה סרט טוב. היה לי קצת להתרכז בהתחלה, אז יש דברים שקצת פספסתי, אבל הצלחתי להבין אותם בהמשך הסרט." היא ענתה. החיוך של סונאן דעך מעט.

"זה קשור לכביכול לדייט הזה?" הוא שא בדאגה. היא מיד הנידה את ראשה.

"לא, זה ממש לא קשור לזה. האמת היא שאני שמחה שלא הלכנו לסרט רומנטי בסוף, עשית בחירה טובה בסרט." טומוקו ענתה, מקווה שהוא יאמין לה שהיא באמת חושבת ככה. השניים יצאו מאולם הקולנוע.

"אני שמח לשמוע שנהנית." החיוך שלו, למרות שהיה בעל שיניים עקומות וקצת צהובות, זרח יותר מהשמש עצמה. לא היה לה אכפת מה המצב של הקשר שלהם כרגע, לראות אותו מחייך לרווחה גרם לה לחייך גם. אם החיוך שלו היה תחתון, הוא היה התחתון היפה ביותר בעולם. פאק, איפה המחברת שלה בדיוק כשהיא צריכה אותה?! הלוואי והיא תזכור את הרעיון הזה עד שתחזור... "מה את רוצה שנעשה עכשיו?" סונאן שאל. לחייה של טומוקו האדימו קלות. נחמד שהוא עדיין ממשיך בדייט המדומה שלהם. היא ניסתה לחשוב מה יהיה הבילוי הכי טוב לשניהם שלא ירגיש רומנטי מדי. מה יכול להיות הכי טוב... פתאום הבזיק במוחה רעיון.

"בוא נלך לפארק הקרוב." היא הציעה עם חיוך על פניה. פארק זה הבילוי המושלם. זה גם רומנטי, אבל יכול להיות חברי בלבד עם התכניות שלה. גבותיו הדקות של סונאן התכווצו בבלבול בזמן שהוציא את הכובע שלו מכיס המעיל וחבש אותו על ראשו.

"אבל קר בחוץ. מה את רוצה לעשות בפארק?" הוא שאל, הבלבול נשמע היטב בקולו.

"רוצה לבנות איש שלג?" השאלה התנגנה בשפתיה לפי השיר 'רוצה לבנות איש שלג'. הבעתו המבולבלת של סונאן השתנתה לחיוך רחב.

"כן!" הוא ענה בהתרגשות וגרר אותה בידה. ליבה של האסיאתית הנמוכה החסיר פעימה. הם יצאו מהמבנה במהירות, יצאו מהרחבה בריצה אל הפארק הקרוב. שיערה הגלי של טומוקו התנפנף ברוח והיא יכלה להרגיש את הסבל שוב של ריצה עם עקבים. לא התאים לה לרוץ שוב... בייחוד לא עם המגפיים האלה... אבל... היא גם לא רצתה לשחרר את האחיזה של סונאן. זאת כנראה תהיה הפעם היחידה בה יחזיקו ידיים ככה. במזל, הפארק היה ליד הקולנוע, פנייה שמאלה, קצת הליכה ברחוב והם הגיעו. הרגליים שלה לא ימותו היום מכאבים נוראיים. כפי שציפתה, לא היו שם הרבה אנשים. אפשר לומר שרק כמה בודדים היו שם וזה בגלל שהמקום כנראה היה קיצור דרך ליעדים שלהם. אדים יצאו מפיהם כשהתנשפו, ידיהם עדיין משולבות זו בזו. אוי... הם הולכים להיות חולים מזה... אבל זה לא שינה לה, העיקר שסונאן יהיה מאושר. במילא לא יהיה לו אכפת להיות חולה כל עוד הוא רואה שלג. פתאום התאילנדי הגבוה קלט שהידיים שלהם עדיין מחוברות זו לזו, סומק עז עלה על לחייו. הוא מיד ניתק את האחיזה והתרחק ממנה בכמה צעדים.

"אה- סליחה! נסחפתי עם ההתרגשות שלי ו... גרר-תי אותך בלי להתחשב בעובדה שאת עם עקבים. בטח לא היה לך נוח לרוץ." הוא התנצל בגמגום, מבטו הוסט ממנה. טומוקו האדימה עוד יותר.

"זה-זה בסדר." היא ענתה, מרגיעה אותו בזמן שעמוק בפנים השתדלה להרגיע את הלב החצי-שבור שלה. היא רצתה לומר עוד, אבל היא לא יכלה, זה בטח יגרום לסונאן להרגיש לא בנוח לידה. עד שהם הצליחו איכשהו להפוך את הערב הזה לפחות מביך ממה שהוא באמת... משם הייתה שתיקה עד שהחליטה להתכופף אל האדמה המושלגת וליצור כדור שלג קטן. הכדור נזרק מידה על סונאן שהתעסק בגלגול כדור ענק.

"אה, זה קר!" הוא צעק מיד. טומוקו צחקה מיד. האמת היא שזה נחמד לזרוק עליו כדור שלג, היה בזה משהו מרגיע. חבל שהוא לא החזייה המטומטמת, זה היה מהנה יותר.

"סליחה, חשבתי שאתה צריך להירגע***."

בתגובה למשפט שלה, סונאן קם ממקומו עם הכדור שהיה גדול מהכדור שזרקה עליו, וזרק אותו עליה. העמידה שלה התערערה במקום.

"נראה לי שאת האחת שצריכה להירגע." הוא החזיר באותה נימה.

"גם זורק עליי כדורי שלג וגם גונב לי את משחקי המילים? אני חושבת שזאת הכרזה על מלחמה." היא הכריזה עם אצבע מכוונת על דמותו לפני שהתכופפה לזרוק עליו כדור שלג. השניים זרקו זה על זו כדורי שלג, מתכופפים תוך כדי עם הברכיים על המשטח הלבן הרך כדי לאגור את התחמושת שלהם. קולות צחוק נשמעו לצד התנשפויות. עם הזמן, הם בקושי עמדו על הרגליים אלא הברכיים שלהם. תנועותיהם היו מסורבלות יותר, מתקשות לחפור בשלג על מנת להכין כדורים חדשים. נשימותיה של טומוקו נעשו כבדות, כל הכנסה של אוויר קר לגופה הרגישה כמו שריפה בריאותיה. אבל היא עדיין לא רצתה לפרוש, עדיין לא. היא הכינה עוד כדור שלג בידיה, מעודדת את עצמה להילחם עוד קצת. עוד קצת... עוד קצת... היא הרימה את יד ימינה כדי לזרוק את הכדור, אך ידה נשמטה ארצה כשראתה את פניו של סונאן. הוא מותש בדיוק כמוה עם לחיים ואף אדומים, מתנשף בכבדות. נראה שהם נסחפו יותר מדי... זאת לא הייתה הכוונה שלה... היא לא רצתה להילחם בו. לפחות לא ברצינות.

"מצטערת..." היא אמרה חרישית בין נשימות.

"את בסדר?" סונאן שמט את הכדור מידו והתקדם אליה בתנועות מגושמות. הוא הוריד את הכפפות הרטובות שלו מידיו ונתן לה. "מצטער שזה... לא יבש... אבל... זה יספיק בינתיים." חום התפשט בכל רחבי גופה של הנערה הקטנה, עיניה הוסטו כלפי מטה אל הכפפות האפורות שהיו קרות ולחות מרוב משחקים בשלג. זה ממש כמו במנגות רומנטיות בו הבחור נותן לבחורה מעיל כדי שלא יהיה לה קר. היא ידעה שסונאן עשה את זה מחברות טהורה, אבל המחשבה שהוא עדיין דואג לה עדיין הייתה נחמדה.

"לא... קח אתה. אני אהיה בסדר." היא הושיטה לו את הכפפות. עם כל השמחה שחוותה, היא לא רצתה שהוא יהיה חולה.

"את תהיי חולה אם לא תתכסי ראוי." הוא אמר, עיניו נפגשו עם שלה.

"אומר האחד שאמר בתחילת הערב שאין לו בעיה להיות חולה, העיקר להיות בשלג." היא עקצה אותו עם חיוך על פניה.

"אני אבריא מהר."

"לא מאמינה לך." היא חרצה מיד. "בכל מקרה שנינו נהיה חולים היום אחרי הקרב הזה. אז מה אתה אומר שאני אלבש כפפה אחת ואתה גם תלבש אחת? כך שנינו נהיה חולים פחות." היא הסבירה ברכות. סונאן לקח אחת מהכפפות והניח על ידו.

"טוב, אני אלבש אחת, אבל גם אתה חייב ללבוש אחת. אני לא רוצה שתהיה חולה." היא הצהירה. הוא לקח את הכפפה ולבש על יד שמאל, חיוך עלה על פניו.

"שנבנה איש שלג?" הוא שאל, ניגן את המילים על לשונו. טומוקו הנהנה בחיוב. "אני אגלגל את החלק התחתון, את את האמצעי." הוא חילק את העבודה בניהם. בנמרצות בשניים החלו בעבודה. אחרי כשתי דקות, הכדורים חוברו. העליון גולגל על ידי סונאן. הם הביטו באיש השלג העירום שלהם.

"צריך להביא לו ידיים..." היא מלמלה לעצמה בזמן שחיפשה ענפים. היא לקחה ענפים שמצאה ליד אחד העצים העירומים ותקעה אותם בצידי העיגול האמצעי. סונאן הביא אבנים כעיניים. הם נעמדו זקוף עם הידיים על המותניים וחיוך רחב על פניהם כאשר ראו את איש השלג הצולע שלהם.

"הוא ממש חמוד. אני אוהב אותו." הוא אמר בגאווה.

"הוא? ממתי זה הוא? מה אתה משער מה מגדר של איש שלג?" טומוקו שאלה בעצבנות קלה.

"איש שלג. איש. שלג. את בעצמך מגדירה אותו כגבר." סונאן השיב בילדותיות.

"זה טרנסג'נדרית מעכשיו." טומוקו ציינה גם היא בילדותיות.

"נראה לי יותר סונאו-בינארי..." סונאן טען ושילב את ידיו בתהייה.

"אני חושבת שהמגדר של זה נוזלי יותר... אדם השלג זה ג'נדרפלואיד..." היא טענה, שוללת את טענתו של סונאן.

"אולי כשיימסו, אבל שלג זה מוצק ולכן זה סנואו-בינארי ולא ג'נדרפלואיד." הוא הפריך את טענתה.

"ג'נדרפלואיד!"

"סנואו-בינארי!"

"אדם שלג וזהו." טומוקו אמרה בבגרות והושיטה את ידה כאישה בוגרת. סונאן לחץ את ידה המכוסה בכפפה.

"אדם שלג." הוא צידד אותה. "שנלך הביתה? קר ואנחנו לא רוצים להיות חולים יותר ממה שנהיה." היא הסכימה איתו. הם הלכו לתחנת האוטובוס הקרובה לאוטובוס עבור הבית של טומוקו, רועדים מקור. הם ניסו להסיח את דעתם מהקיפאון בזמן שדיברו עד שהאוטובוס יגיע לתחנה. גופיהם נצמדו זה לזה על מנת להעביר חום ולא היה להם אכפת מזה שזאת אהבה חד צדדית ושהחברות שלהם כנראה תהיה מביכה אחרי היום הזה. אחרי המתנה בקור שנמשכה נצח עבורם, האוטובוס הגיע. הם עלו עליו וישבו בשני מקומות פנויים. ידו של התאילנדי הגבוה נכרכה סביב כתפיה, גופו נשען עליה. בתגובה שתי ידיה נכרכו סביב פלג גופו העליון.

"היה ממש כיף היום... אני שמח שיצא לי לבלות איתך." סונאן אמר עם חיוך רחב על פניו. טומוקו חייכה גם היא, תחושה רכה הייתה בליבה.

"גם אני שמחה שיצא לי לבלות איתך..." היא ענתה. עיניו נפערו לרווחה, הבעה ילדותית מופתעת הייתה על פניו.

"באמת? זה באמת היה דייט טוב?" הוא ווידא. היא יכלה להרגיש את גופו שהיה גדול הרבה משלה וכבד יותר מתוח כמעט על קצה הכיסא, מחכה לתשובה. היא הנידה את ראשה לחיוב. פניו של סונאן השתנו לשמחה של ילד קטן, לחייו קיבלו גוון ורוד. לו היה יכול, הוא כנראה היה קופץ עכשיו מאושר במקום. "יש, הצלחתי!" הוא ישר קרא. עיניה המלוכסנות בהו בו בתהייה. באמת כל כך אכפת לו שה"דייט" שלהם יילך טוב למרות שהוא לא מרגיש כלפיה אותו הדבר? היא רצתה לשאול, אבל היא פחדה מהתשובה. האחיזה שלה התהדקה סביב התיק הקטן שלה בו השוקולד שרצתה להביא לו היום. לו רק היה לה יותר אומץ... לו רק היה לה טיפה אומץ... אבל אולי זה טוב שהיחסים בניהם כפי שהם עכשיו?