טוביאס נכנס לכיתה שלו בקמפוס שכל בוקר תמיד גרמה לו לחשוב שהוא חזר לתיכון. טומוקו, גוזפין, סונאן התקבצו סביב השולחן בו לוסי ישבה בשורה האחורית. הוא צקצק בלשונו, עוד הזדמנות לקחת את גברת תחתונים למותג שלו ושל התפספסה. עוד פעם עליו להתנהג כאילו השיחה שלו איתה לא קרתה מעולם.

"היי." טוביאס אמר תוך כדי שהתקרב אליהם. כולם השיבו לו למעט האסייאתית שלא נראתה מרוצה במיוחד לראות אותו. חיוך עצבני ונבוך בו זמנית הופיע על שפתיה הדקות, גבותיה הדקות התעקלו מעט לכדי כעס. הוא עצר ליד השולחן, חיוך ממזרי על פניו העגולות-מרובעות.

"את יודעת שאומרים שלום לאדם שאומר לך שלום. כבר שכחת את הנימוסים שלך, גברת-" לפני שהספיק לסיים את המשפט, ידיה הקטנות של גברת תחתונים כיסו את פיו. עיניה המלוכסנות התרחבו, הוא אפשר לראות את האישונים שלה בוערים מעבר לצבע הכהה של עיניה.

"אם תמשיך את המשפט הזה, אני אהרוג אותך במקום." היא איימה בלחש בין שיניה. מיד אחרי זה הורידה את ידיה מהברונטי, חיוך היה על פניה האליפסיות. טוביאס נראה מבוהל ביותר, רעד עבר לאורך כל גופו השמנמן למרות שידע שתחתונים לא באמת יכולים לאיים עליו.

"הכל בסדר בניכם? טומוקו פשוט הייתה מוטרדת לג-" ג'וזפין שאלה בהיסוס, היה ניתן לראות את הדאגה שלה בעיניה הקריסטליות לפני שגברת תחתונים קטעה גם אותה.

"כן, הכל בסדר. אני והחזיי- וטוביאס בסדר גמור. נכון, טוביאס?" טומוקו השיבה בטון הכי שמח שיכלה להוציא מעצמה באותה שנייה, עיניה נעצמו מהחיוך הרחב שהיה על פניה. טוביאס הנהן לחיוב עם חיוך רחב שמוסגר על ידי הזקן המאפיונרי שלו והניח את ידו על כתפה הקטנה.

"כן, אני וגבר- אני מתכוון טומוקו ואני מסתדרים מעולה." הוא אמר ואז השניים החלו לצחוק בקול רם בחדר תוך כדי שהם מתרחקים מסונאן, ג'וזפין ולוסי עד שיצאו מהכיתה. כשיצאו, הם התרחקו עוד מהכיתה לעבר פינה נידחת במסדרון. כשהגיעו לנקודה, טוביאס קיבל סטירה מצלצלת בלחיו העגולה.

"חתיכת חזייה מטומטמת, מה אתה חושב שאתה עושה?!" טומוקו התעצבנה ואז נגעה בעצבנות באמצע החזה של הגבר הברונטי שהיה גבוה ממנה בערך בעשרה סנטימטרים. "בחיים שלך, ואני מדגישה בחיים שלך, אל תגיד להם שאני אוהבת תחתונים בצורה הזאת, בייחוד לא לסונאן." טוביאס לא חש מאוים ממנה. ההפך, כל מה ששמע הוא שהיא קראה לו חזייה. אז ידה הקטנה התנתקה מגופו הרחב, שתי ידיה כווצו לאגרופים. "אני לא רוצה שהם יתרחקו ממני..." קולה רעד בעוד שראשה הושפל. השמחה של טוביאס מזה שהיא קראה לו חזייה נפסקה. "עד שיש לי חברים... עד שיש מישהו שמבין אותי ומקבל אותי ללא קשר לגזע שלי... אני לא רוצה לאבד אותם, אני ממש לא רוצה לאבד אותם." קולה נסדק עם כל מילה, נראה שהיא עמדה לבכות. טוביאס ראה את עצמו בדמותה, את אותו נער קטן שמצא את עצמו שנוא על ידי כולם בגלל אהבתו לחזיות. הוא רצה לחבק אותה חזק ולומר שהכל יהיה בסדר, שהוא לצידה לאורך כל הדרך לא משנה מה, אבל פחד שיעשו לו על זה משהו גרם לגופו להפסיק לזוז. במקום זה הוא הושיט את ידו הימנית ללחיצה.

"אני מבטיח לך. אבל גם את אל תגלי שאני אוהב חזיות בצורה הזאת." הוא אמר ברכות. האסייאתית הרימה את מבטה אל דמותו הרחבה משלה בהרבה. ידה הקטנה לחצה את שלו שהייתה גדולה משלה ומחוספסת.

"אני מבטיחה לך."

"יופי." חיוך קל נפרש בתוך הזקן שתחם אותו. "בכל מקרה, אני מציע לך להצטרף למותג שלנו, ככה יהיה לך יותר קל לשמור על הסוד שלך." גברת תחתונים מיד שחררה את לחיצת היד.

"אני לא מצטרפת למותג שלך ושל חברה שלך. תתמודד עם זה, חזייה מטומטמת." היא אמרה עם חיוך מעט מרושע על פניה האליפסיות, אז היא החלה ללכת לכיוון הכיתה שלהם. הוא צפה בדמותה מתרחקת ממנו, חיוך חצי שבור על פניו. הוא קיווה בכל ליבו שטומוקו לא תבגוד בו כמו האקסית שלו.

------------

"טוביאס, תגיד, אתה אוהב חזיות?" מלאני, חברה של טוביאס, שאלה אותו, עיניה הכחולות נראו סקרניות. טוביאס חייך אליה מאוזן לאוזן.

"כן!" הוא השיב. היא התקרבה אל דמותו הרזה קצת ממקומה במיטת היחיד שלה, ידיה נחו על כתפיו ושפתיה התקרבו לאוזנו.

"אז אולי תרצה לראות... את החזייה שלי?" מלאני שאלה בלחש בקול מפתה. הוא הנהן לחיוב במהירות כמו ילד קטן, שיערו החום שהגיע עד חצי צווארו נע למעלה ולמטה. הוא רצה לראות את החזייה שלה למרות שידע איך היא נראתה מתחת לחולצה השחורה שלה שחיבקה את גופה. היא הביטה בו לכמה שניות, משם עיניה נדדו לחזה שלה, ידיה התנתקו ממנו. היא הפשיטה את החולצה השחורה שנצמדה לגופה, מראה את פלג גופה העליון ואת החזייה הסגולה שלבשה. טוביאס הרגיש קרוב יותר לחזיות מאי פעם. הוא התבונן בחזייה הסגולה שנחה על החזה של מלאני, סורק אותה מכל הזוויות.

"טו-טוביאס, זה מביך אותי!" מלאני דחפה את טוביאס ממנה.

"אני... מצטער." הוא התנצל, קולו נשמע כמו ילד קטן כשכעסו עליו. מלאני שינתה את הבעתה הנבוכה לאחת רכה יותר, ידיה הושטו לכיוון צווארו של טוביאס וחיבקו אותו.

"זה בסדר, טוביאס... זה ייקח זמן עד שאתרגל לחשוף את הגוף שלי בפנייך." היא אמרה. "אתה מבין? מגיל קטן מחנכים אותנו שגברים הם זאבים שרק רוצים לזיין אותנו ולברוח. זה למה אני מפחדת להיפתח." טוביאס ישר התנתק מהחיבוק.

"אל תדאגי, אני לא אעשה משהו שלא יהיה לך נוח איתו. אני לא אבקש ממך להתפשט אם את לא רוצה!" טוביאס הצהיר. "אני מצטער שגרמתי לך לחשוב שאני איזה סוטה שמעוניין לראות אותך ערומה או כל דבר בסגנון. לא הסתכלתי על הסיטואציה באופן מיני. זה פשוט... שאני מתלהב מלראות את החזייה שלך כל כך מקרוב." משם הוא התחיל לחפור על תורת החזיות שלו בפניה.

מאותו יום מלאני התחילה לשלוח לו יותר ויותר תמונות שלה בחזייה. טוביאס נצר בליבו כל תמונה, כל חזייה שהיא צילמה לו לא משנה כמה פעמים צולמה. היא גם נתנה לו לגעת בחזיות שלה מהארון ואלה שהיא לבשה על החזה שלה. באמת, החיים לא יכלו להיות טובים יותר. מקבלים את האהבה שלו לחזיות והוא יכול להתקרב אליהן מבלי לחשוש. הוא הרגיש בגן עדן.

כך לפחות הרגיש עד שערב אחד מצא משטרה מול דלת ביתו.

"טוביאס, אתה עצור על הטרדה מינית."

הנער קפא במקומו, לא מבין את מי הוא הטריד, איך, מתי ואיפה. הוא מעולם לא פגע באף אישה. הוא לא התקרב לאף אחת חוץ ממלאני, גברת חזיות וולמרט, אמא שלו ואחותו. כשחקרו אותו, הוא הבין שמלאני האשימה אותו וכל רגע שהיה להם, כל תמונה וכל אמירה היו הוכחות נגדו.

-------------

טוביאס המשיך לשכנע את טומוקו להצטרף למותג שלהם במשך שבוע. הוא רדף אותה בכל זמן ביום: בהפסקות, בשיעורים העיוניים והמעשיים, ארוחות צהריים, בטלפון ואפילו אחרי הלימודים כשכולם הלכו לבית הקפה הקרוב לקמפוס. טומוקו חשה מאוד מוטרדת, מאוד. היא ממש רצתה לדווח למשטרה על פדופיל סטוקר, אבל לא היו לה הוכחות מוצקות בשביל להעיף את טוביאס רחוק ממנה היישר לכלא. היא השתדלה להיות עם החזייה המטומטמת טוביאס כמה שפחות, אבל זה היה קשה כי סונאן, ג'וזפין ולוסי בילו איתו רוב הזמן, והיא לא רצתה להפסיד אותם בגלל איזה מבוגר מטריד שמחליט לאהוב חזיות כמו פרא אדם מאשר תחתונים ועוד רוצה לצרף אותה למותג החזיות הברברי שלו.

טומוקו ישבה על המיטה בחדר שלה וציירה סקיצה לעיצוב של המטלה הבאה שהייתה להם, באוזניות התחובות באוזניה התנגנו שירי קייפופ ופתיחים של אנימה. ג'וזפין התיישבה על המיטה שלה, אצבעה נקשה קלות על כתפה של האסיאתית הרזה. טומוקו קפצה במקומה עד שעיניה המלוכסנות הבחינו בדמותה השמנה של הג'ינגי'ית.

"אוי ג'וזפין, איך הבהלת אותי!"

"מצטערת, אני יודעת שאת שונאת שמפריעים לך לעבוד." ג'וזפין אמרה ברוך, הבעתה על פניה השמנות נראתה מודאגת. "אולי את יכולה לספר לי מה קורה בינך לבין טוביאס?"

"הכל בסדר, אין צורך לדאוג." טומוקו ענתה, חיוך מזויף היה על פניה.

"את בטוחה?" ג'וזפין שאלה. "כי מאז שהלכת לבית שלו בשביל המחברת שלך, את והוא מתנהגים ממש מוזר... אתם כל הזמן רבים ומשתיקים אחד את השנייה, מחייכים חיוכים מזויפים כאלה..." ג'וזפין הסבירה. עיניה הקריסטליות הביטו בעיניה של טומוקו. "אם טוביאס מטריד אותך או מציק לך, תגידי לנו. אנחנו נטפל בו." טומוקו פתחה את פיה, היא רצתה לומר משהו, אבל היא סגרה אותו מיד והשפילה את מבטה אל המחברת שלה.

"אני לא יודעת מה את חושבת על טוביאס, אבל הוא לא אדם רע כמו שאת חושבת. אני ממליצה לך לדבר איתו." לוסי אמרה מבלי להניד עפעף מהספר שלה. עיניה המלוכסנות החומות של טומוקו הביטו בדמותה הלבושה בשחור בלבד של לוסי, הבעתה נהייתה עצובה ומהורהרת. טוביאס לא היה אדם רע, באמת שלא. זה פשוט... שהוא מוזר כל כך וחלק מהדברים שהוא עושה מטרידים. גם כל הניסיון לצרף אותה למותג שלו ושל גרייס מציקים לה.

"אני מסכימה עם לוסי." ג'וזפין אמרה. "אם לא תדברי עם טוביאס על מה שיפריע לך, המצב הנוכחי יישאר כמו שהוא ולא יהיה לשניכם כיף."

"אני אחשוב על זה..." טומוקו אמרה בשקט ואז חזרה למחברת שלה. היא ניסתה להתרכז בעיצוב של המטלה הבאה, אבל היא לא הצליחה, השיחה שלה עם לוסי וג'וזפין הדהדה בראשה. אולי ג'וזפין ולוסי צדקו, לדבר על מה שיושב עליה יעשה לה רק טוב? איך היא רוצה לשנות את החשיבה של אנשים על תחתונים אם היא לא יכולה אפילו לומר למישהו שהיא רוצה את המחברת שלה בחזרה מבלי להקשיב לבקשה המטומטמת שלו להקים מותג חזיות כושל? אולי זה כמו באנימה בהן הדמויות הרעות הן לא רעות אלא סתם מוזרות? אולי גרייס וטוביאס לא באמת רעים? אחרי התלבטות, היא החליטה לבוא אליהם. היא לא יכולה לשבת בצד, זה לא מה שלימדו אותה באנימה. היא קמה מהמיטה שלה, לבשה מעיל, נעלה נעליים ולקחה איתה את הטלפון והארנק ויצאה.

----------

טומוקו מצאה את עצמה מול דלת הדירה של טוביאס וגרייס. היא חששה מהשניים שגרו בדירה מעבר לדלת, אבל היא הייתה חייבת לעשות את זה. היא צלצלה בפעמון הדלת וחיכתה לתשובה. אחרי שניות ספורות גרייס פתחה לה את הדלת.

"אז החלטת שאת מצטרפת אלינו?" גרייס שאלה את טומוקו שנכנסה לדירה. היא סגרה את הדלת מאחוריה.

"מה עם שלום, מה נשמע? הכל אצלך בראש הוא כסף?" טומוקו שאלה, עצבנות קלה הייתה בקולה.

"כן." גרייס ענתה ביובש, היא התקדמה לכיוון המטבח. "רוצה קפה, תה, מים?"

"אפשר תה עם כפית סוכר?" טומוקו ביקשה, מתיישבת על הספה האפורה. גרייס נענתה לחיוב. היא הוציאה מהשיש שלושה ספלים, סוכר, תה וקפה. ידה השחורה נשלחה לקומקום והדליקה אותו.

"טוביאס, טומוקו הגיעה." גרייס קראה לטוביאס מהמטבח. אחרי שסיימה עם הספלים, היא לקחה את הספל שלה ואת זה של טומוקו לשולחן הקפה החום בסלון. טוביאס הגיע למטבח, לקח את ספל הקפה שלו מהשיש, לקח אחד מהכיסאות סביב השולחן והלך לסלון. השלושה ישבו סביב השולחן.

גרייס לקחה לגימה מהקפה שלה. "אני אשאל ישירות: את מצטרפת אלינו או לא?" היא שאלה בחדות, כל חלק בהבעת פניה שידר כמה רצינית הייתה. האוויר פתאום נהיה כבד יותר. טומוקו השפילה את פניה לעבר ספל התה שלה, לגמה ממנה קלות.

"למה אתם בכלל רוצים אותי במותג שלכם?" טומוקו שאלה ואז שתתה מהתה שלה.

"אנחנו צריכים אותך כמעצבת במותג שלנו. המותג שלנו לא יכול להתבסס על מעצב אחד, יהיה יותר מדי עומס על טוביאס. את מעצבת טובה, טומוקו, את מספקת בדיוק את מה שאנחנו צריכים." גרייס ענתה ואז שתתה קצת מהקפה שלה.

"אתם יכולים להסתפק בכל מעצב למותג שלכם, אתם לא חייבים אותי במיוחד. מה מיוחד בי משאר הסטודנטים בפקולטה ללימודי אופנה? מה מיוחד במותג שלכם שאתם מתעקשים עליי כל כך?" טומוקו שאלה.

"כי רק את יכולה לעזור לנו להגשים את החלום שלנו." טוביאס ענה, מבטו כוון לעבר עיניה המלוכסנות. טומוקו בחיים לא חשבה שהיא תראה ניצוץ כזה בעיניו העייפות של החזייה המטומטמת. מבטו של טוביאס הושפל כלפיי מטה. "את יודעת איך זה מרגיש להסתיר אהבה שלך למשהו בגלל שיגידו שאת סוטה, להסתיר חלק כל כך משמעותי אצלך. את יודעת איך זה לפחד מאנשים בגלל מה שהם יאמרו לך רק בגלל שאת מי שאת." קולו של טוביאס נסדק יותר ויותר, כך גם הבעת פניו על פניו העגולות מרובעות. הוא הרים את ראשו. ליבה של טומוקו נצבט, היא בהחלט הבינה את התחושה הזאת. "אני רוצה לחיות, גברת תחתונים. נמאס לי להסתיר את מי שאני, לחשוב על כל דבר שאני אומר ולפחד מנשים. אני וגרייס הולכים לשנות את העולם ואנחנו רוצים שתצטרפי אלינו. אנחנו יודעים שאת תצליחי לעצב תחתונים שייראו כמה תחתונים נפלאים במובן הכי לא מיני שיש." כל חלק בהבעת פניהם של טוביאס וגרייס נראה בטוח.

טומוקו השפילה את ראשה לספל התה שלה, ידיה הידקו את האחיזה בחפץ. היא יכלה להרגיש את הדמעות בעיניה חונקות את גרונה. בחיים שלה אף אחד לא האמין בה ככה כמו שהשניים האלה האמינו בה, והיא הכירה את טוביאס כמעט חודש בעוד שאת גרייס לא הכירה כלל. אף אחד. פעם ראשונה שהיא הרגישה כל כך גאה בעצמה, כל כך שלמה, סוף סוף מישהו קיבל אותה במלואה ומבין אותה ואת האהבה שלה לתחתונים. דמעות של הקלה זלגו מעיניה זו אחר זו לכדי מפל גועש. גרייס ישר חיבקה אותה, ידה הועברה על גבה.

"הכל בסדר, טומוקו, הכל בסדר." גרייס לחשה ברכות כמו זאת של אמא. החיבוק הזה היה כל כך חמים וכל כך במקום. טומוקו חיבקה אותה בחזרה. החיבוק הזה גרם לה להרגיש יותר שייכת לשניים האלה. נראה שהשניים לא היו רעים כפי שתיארה אותם, הם סתם היו מוזרים יתר על המידה.

אחרי שנרגעה, טומוקו הרימה את ראשה, ידה הניחו את ספל התה על השולחן. "בדיוק כמוך, טוביאס, אני רוצה שיראו שתחתונים באור לא מיני." היא התחילה את דבריה. "אני מסכימה עם כל תחושה שלך וכל מילה שלך ואני באמת לא רוצה להתבייש במי שאני. גרייס, טוביאס, אם דרככם אני אוכל להגשים את החלומות שלי, אז אני מצטרפת לעסק." היא אמרה בנחישות, כולה זקופה במקומה אך נינוחה בו זמנית. טוביאס וגרייס חייכו, גרייס הושיטה את ידה לעבר האסיאתית.

"ברוכה הבאה למותג שלנו." גרייס חייכה בנחישות. היא לא הייתה אישה יפה, אבל החיוך שהיה על שפתיה הבשרניות היה אחד היפים שראתה.

"אני שמח שהצטרפת, גברת תחתונים. אבל רק לפרוטוקול, תחתונים ממגדרים כי הם בנוים לפי המין של הלובש. לעומת זאת, חזיות לא ממגדרות אף אחד. זה שהחברה לא מרשה לגברים ללבוש חזיות לא אומר שחזיות נחשבות לדבר נשי אוטומטית." טוביאס ציין. טומוקו התעצבנה עליו, תוך שנייה השניים החלו להתווכח. גרייס נאלצה להשתיק אותם. טוביאס הביא לטומוקו את המחברת שלה. היא ישר חיבקה את המחברת שלה. טומוקו הלכה וסגרה את הדלת מאחוריה.

---------

טומוקו חזרה לחדר הצבעוני שלה במגורים של הקמפוס. היא הורידה את המעיל האפור שלה והניחה אותו על הכיסא שלה בחדר.

"איך היה? הכל הסתדר בניכם בסוף?" ג'וזפין שאלה בדאגה. טומוקו חייכה אליה כשהורידה מעליה את הסוודר הבז' שלבשה.

"כן. צדקתן, בהחלט הייתי צריכה לדבר איתו." היא ענתה בחיוך. היא מעולם לא הרגישה קרובה יותר להגשמת החלום שלה כמו שהרגישה עכשיו.