עברו שבועיים מאז תחילת הלימודים בקמפוס וטוביאס מצא את עצמו מת יותר מתמיד. אחרי השיעור העיוני שהיה, טומוקו ועוד שלושה חברים שהכיר בתקופת הזמן הזאת התאספו סביבו, מבטיהם סרקו את גופו השמנמן שנמרח על שולחן הלימוד שלו כחמאה. אם רצו לדעת איך נראית גופה, אז ככה היא נראתה בדיוק.

"הוא בסדר?" קול עמוק בשביל אישה נשמע, זה היה קול של לוסי, אחת השותפות לחדר של טומוקו וגם חברה שלה שבסופו של דבר נהפכה גם לחברה שלו. אצבעה הדקה עם הלק השחור נגעה בראשו של טוביאס. החזייה שלה הייתה שחורה קלאסית עם רקמה על חצי מהקאפ שלה, מתאימה בשלמות לבגדים הגותיים שלה ולאופי האפל שלה. טוביאס לא חיבב אותה בהתחלה, או הבין אותה כי היא הייתה אפלה מדי בשבילו, ועדיין לא מחבב אותה, אבל היא בסדר בעיניו.

חבריו החדשים סרקו אותו עוד קצת במבטיהם, ראשיהם נטו הצידה.

"נראה שהוא מת, K.O." סונאן, הבן היחידי שהיה במעגל סביב הבחור הלבן השמן הכריז בקול, היה ניתן לשמוע את המבטא התאילנדי שלו בבירור, כיאה מתאילנדי שהגיע לשיקגו לפני כמה שנים. אם היה אפשר לתאר אותו, גיק היה המילה המושלמת. באמת, רק מהמראה אפשר להבין שהוא היה חנון חסר חברים בין אם זה בפלנל הכחול מתחת לסוודר השחור שהודפסה עליו דמות ממשחק שהוא אוהב, המשקפיים העגולות כמו אלה שהיו לגרייס כשפגש אותה שהונחו על אפו הקטן והגדילו את עיניו הקטנות המלוכסנות, ותספורת בוב בעלת פוני שחשף את הגבות העבות שלו.

"טוביאס כבר מת*." טומוקו אמרה את זה ביפנית, סונאן צחק בקול.

"מה?*" הוא ענה בחזרה ביפנית בקול הכי עמוק והכי חזק שיכל להוציא מעצמו ואז חזר לצחוק.

"תנו לי לישון..." טוביאס הרים את ראשו מהשולחן, כל הפנים שלו נראו מרוחות, העיניים החומות עם השקים המכובדים תחתיהן נפקחו לחצי.

"הו, הוא חי." לוסי אמרה, עיניה החומות הקטנות נפערו מעט למרות שלא היה ניתן לראות זאת מעבר לקצוות השיער הירוקים זרחניים של שיערה שהגיע עד כמעט לכתפיה.

"אני שונא שיעורים עיוניים... למה זה כל כך משעמם?" הוא שאל בייאוש ואז נמרח שוב על השולחן.

"החומר הזה חשוב לנו כמעצבי אופנה, זה הבסיס!" ג'וזפין, הג'ינג'ית השמנה שהייתה חברה לחדר של טומוקו ולוסי, ציינה בתוקף. ניצוץ ניחן בעיניה הירוקות הקריסטליות. מההיכרות שלו איתה, הבין שהיה לה אכפת מכל הדבר הזה שנקרא "אופנה גבוהה". היה אפשר לראות את האכפתיות שלה לנושא כבר מהלבוש המתוקתק שלה: חולצה מכופתרת לבנה, בלייזר ב'ז שהגיע עד מותניה וחצאית A שהגיעה עד ברכיה, גרביונים שחורים ומגפונים קטנים בצבע קצת יותר כהה משל הבלייזר. החזייה שלה מתחת לגופיה שלבשה מתחת לחולצה הלבנה המכופתרת הייתה אחת קלאסית פשוטה ביותר בצבע אפרסק. היא התאימה מעט לאופי שלה בצבע ובפשטות, אבל היא לא התאימה ללבוש וגם לא למידת החזה שלה. חבל שהוא לעולם לא יוכל לומר לה על זה משהו כי הוא בן.

טוביאס יכל חצי להסכים עם דבריה. החומר הזה אכן היה חשוב כי הוא עסק בבסיס, ובסיס זה משהו שהוא היה צריך ללמוד ולעבוד עליו. אבל זה היה משעמם ברמות... הוא לא יכל עם הצורך לשבת בכיתה ולהקשיב לדברים משעממים. איפה גרייס והמוח הזה שלה כשצריך אותם?

"יש עוד עשר דקות עד שהשיעור הבא יתחיל, צריך להתקדם לשיעור הבא." טומוקו אמרה, ג'וזפין וסונאן צידדו אותה. טוביאס נאנח. עליו לחפש את הכוחות הנפשיים בשביל לגרור את הגוף השמן שלו מהשולחן ולהתקדם לסטודיו בו התקיימו השיעורים המעשיים.

החמישה יצאו מהכיתה שדמתה לכיתה משעממת בתיכון והתקדמו במסדרון האפור לעבר הסטודיו. אחרי הליכה מכובדת בעיניי טוביאס העצלן, החמישה הגיעו לחדר בו למדו את השיעורים המעשיים שלהם. במקום המרשים בגודלו ניצבו מדף מלא בבדים, בובות תפירה, שישה שולחנות חומים ארוכים, ועוד שני שולחנות נוספים: אחד למורה ואחד למחשב. בכל אחד מהשולחנות הארוכים נחו ארבע מכונות תפירה, ומול כל מכונה ניצב כיסא משרדי שחור.

טומוקו הלכה לשולחן הראשון בפינה הצמודה לקיר. היא אהבה את המקום הזה מכיוון שלא היה צריך אפשרות להיות כמה שיותר רחוקה מאנשים. מההיכרות הקצרה של טוביאס איתה, היה לו ברור ששנאה שמפריעים לה לעבוד.

טוביאס לקח את העמדה לידה בתקווה שאולי היום יצליח לגלות אילו תחתונים טומוקו לובשת. הוא חשב שדרך העיצובים שלה הוא יגלה אילו תחתונים האסייאתית שמתאימה את החזיות לבגדים שלה לובשת, אבל בינתיים לא הצליח לגלות זאת. אבל הוא כן למד להכיר את טומוקו כמעצבת מצפייה בה. בעיצובים שלה היה המון דגש על החלק התחתון של הגוף והרבה מהתמונות של הבגדים שתפרה או ציירה סקיצות שלהם הזכירו לו תחתונים. יכול להיות שהיא אוהבת תחתונים?

לא, זה לא הגיוני. מי בכלל אוהב תחתונים? תחתונים הם כל כך ברבריים, נחותים, פשוטים, לא מעניינים ו... הם באמת כלום. מצד שני... למה לה לעצב משהו שדומה לתחתונים אם היא לא אוהבת אותם? אולי זה במקרה? לא, זה לא מקרי אם רוב העיצובים שלה דומים לתחתונים. הוא החליט לשים עליה עין ולבדוק אם היא חזייה נאורה, התקווה האחרונה שלו מהמין הנשי, או סתם תחתון נחות לחזיות הישנות של גרייס.

למרות המחשבה המזעזעת, הוא ידע שהוא חייב אותה במותג שלהם. יכול להיות שהיא יודעת איך לעצב תחתונים טובים, העיצובים שלה לפחות הראו את זה. הוא ידבר על זה עם גרייס וג'ק בפגישה שתהיה להם בסוף השבוע.

המרצה נכנסה לכיתה והסבירה את המטלה שלהם. טוביאס ישב מול מחברת הסקיצות שלו וניסה לחשוב על איזה בגד יתפור הפעם, אבל הוא לא הצליח. הוא שנא לחשוב על עיצוב. לעומתו טומוקו נראתה אנרגטית יותר מתמיד. היא תמיד נראתה ככה כשהתחילה לעצב. היד שלה נעה במהירות על השולחן, היא בטח ציירה סקיצה ללבוש. לפתע פעולת הציור נפסקה. ידיה נשלחו לסרט המדידה שנח על השולחן שלה שנהיה עמוס מהרגע שהגיעה אליו ומתחה אותו על גבי בובת תפירה שהייתה לידה.

"טוביאס, הכל בסדר?" סונאן, שישב בעמדה לידו, שאל אותו, הבעת פניו נראתה מודאגת מעט. טוביאס התעורר על עצמו. נראה שהתעמק יותר מדי בתהליך העבודה של טומוקו.

"כן, אני בסדר." הוא השיב בהיסוס, חיוך נבוך הודבק על שפתיו הדקות שמוסגרו על ידי הזקן שלו. הוא חייב להתרכז בתהליך העבודה למען המותג שלהם. הוא חייב לעשות את זה בשביל גרייס. הוא יחלץ אותה מהסבל שלה, הוא יעניק לה את העושר שחלמה עליו. עיניו החומות הגניבו מבט נוסף לעבר עבודתה של טומוקו שחזרה לקשקש במחברת שלה.

הוא חייב את טומוקו כמעצבת במותג שלהם!

------------

זה היה עוד יום ראשון בו התקיימה הפגישה החודשית של גרייס, טוביאס וג'ק בנוגע לעסק שלהם. השעה הייתה קרוב לשתיים וחצי, ג'ק עמד להגיע בכל דקה. השניים ישבו על הספה האפורה בסלון וצפו יחד בסרט. עיניהם החומות של השניים התבוננו במסך הטלוויזיה בעניין גדול, מחכים לראות מה יקרה בהמשך.

ג'ק נכנס לדירה מבלי לדפוק, כהרגלו. בידו הייתה שקית עם כמה פחיות בירה. הליכתו הכפופה המרוחה הצעגה את העייפות שלו וכמה טרחה הפגישה העסקית הזאת הייתה.

"אה, אין לי כח לחרא הזה." ג'ק התלונן בדרכו להניח את שקית הבירה על שולחן האוכל החום ולהתמקם על אחש הכיסאות. טוביאס וגרייס קמו מהספה והתיישבו גם הם מול השולחן.

"ולי אין כח לכל הבעיות שאתה יוצר לנו אבל אני סותמת את הפה שלי." גרייס עקצה אותו, מבטה נראה עייף כרגיל בעודה מביטה בדמותו הגבוהה החיוורת של האורח. "ותפסיק להביא בירה כל פעם שאנחנו נפגשים, זה לא מסיבה." ג'ק הניח את שקית הבירות על השולחן מיקם את עצמו בנוחות על הכיסא. שיערה בלונדינית פלטינה נחה על אפו.

"בסותמת את מתכוונת לכך שאת מתקשרת אליי אחרי כל כתבה עם סקנדל בעיתון וצועקת עליי שאני הורס את המוניטין של המותג ההיפוטתי שלכם." הוא עקץ בחזרה, חיוך תמים נמתח על שפתיו הדקות. המבט בעיניה החומות הגדולות של השחורה שיקף כמה עצבנית היא הייתה כששמעה אותו פותח את הפה שלו. "ובקשר לבירה. מה הבעיה עם קצת אלכוהול? זה לא יהרוג אותך אם תשתי פחית או שתיים בפגישות הסתומות האלה."

"איך זה שאתם כל הזמן רבים כשאתם רואים אחד את השנייה?" טוביאס שאל, מנסה לשנות את נושא השיחה מהבעיות של ג'ק והעצבים של גרייס בעקבות כך.

"זה מה שאני שואל את עצמי גם. אני רק חי את החיים שלי." ג'ק אמר עם משיכת כתפיים כלא יודע.

"חבל שהחיים שלך מלאים בסקס וביצירת בעיות." גרייס הגיבה בעצבנות. טוביאס לא יכל לא להסכים עם דבריה.

"זאת לא אשמתי שטוביאס לא רוצה לזיין אותך. אני יודע כמה זה מעצבן אותך, אבל את לא צריכה לכעוס רק בגלל שלאחרים יש חיי אהבה טובים יוצר משלך." ג'ק אמר בנימה של ילד קטן שמנסה להתחמק מהעונש. טוביאס וגרייס האדימו.

"ג'ק!" הם קראו בכעס, גרייס קמה מכיסאה והרביצה לו בראשו.

"מה כבר אמרתי?" הבלודיני היתמם, ידו נחה על החזה השרירי שלו שהסווצ'רט השחור שלו הסתיר. "אתם גרים ביחד בערך שנתיים ורוב הזמן מבלים יחד. טובי, שלא נדבר על זה שאתה נוגע בגוף הערום של גרייס כל הזמן."

"זה למטרות תפירה!" טוביאס מחה, כל הבעת פניו נראתה נבוכה. "וגם... היא לא ערומה כשאני... תופר עליה." הוא אמר בביישנות

"בואו נשנה את נושא השיחה. לא באנו הנה כדי לדבר על לחיי האהבה שאין לנו אלא על מותג החזיות העתידי שלנו." גרייס אמרה ביובש, כאיחו לא לפני כשתי שניות הסמיקה מדבריו של הדפוק הבלונדיני. טוביאס וג'ק הרצינו. טוביאס השתחרר מהישיבה הקפואה שלו.

"גרייס, מה את אומרת על עוד מעצב למותג שלנו?" טוביאס שאל.

"אתה רוצה שהילדה הזאת שאתה מדבר עליה במשך השבועיים האחרונים תהיה המעצבת שלנו, נכון?" גרייס שאלה בחזרה.

"טובי, אתה מדבר על מישהי? אתה מתעניין בנשים סוף סוף? וואו... זה מפתיע." ג'ק אמר בפליאה, עיניו הכחולות נפערו מעט לרווחה. חיוך נמתח על פניו המרובעות של ג'ק. הבעת פניו העגולות-מרובעות של טוביאס התעוותה לכדי גועל טהור.

"איכ ג'ק, היא רק ילדה! אני לא כמוך שמצידו לזיין גם ילדה בת שתיים עשרה! היא רק חברה ללימודים!" טוביאס צעק עליו, כמה גועל היה בקולו. הוא פתח את הטלפון שלו לחיפוש אחר העיצובים שלה, תוך כדי מלמל כמה החבר שלו מהתיכון אדם שפל ומגעיל וסוטה. הוא פתח את אלבום העיצובים שלה בגלריה בטלפון. "תראה את העיצובים שלה." עיניו הכחולות כמי הים התבוננו בתמונות של הבגדים ושל הסקיצות, הוא לא נראה מורשם במיוחד.

"זה מאוד... מוזר..." הוא ציין והחזיר לשמנמן את הטלפון.

"העיצובים שלה מיוחדים, אפשר לומר מוזרים, יש בהם משהו שאין לאף אחד אחר. וגם הם מאוד מזכירים תחתונים באופן מוזר לחלוטין, אז יכול להיות דהיא מבינה בעיצוב תחתונים." טוביאס תיאר את העיצובים שלה, הבעתו השתנתה כשייחס את הדמיון של תחתונים לעיצובים שלה. הנושא עדיין הדאיג אותו. "אה, והכי חשוב. היא מתאימה בין חזיות לבגדים שלה. כך שברור שאפשר לסמוך עליה." הוא ציין את זה כמו יחד קטן, כך מוחק ממוחו את ההשערה שטומוקו כנראה אוהבת תחתונים על פני חזיות.

"העיצובים שלה בהחלט מרשימים ויש ממנה ריח של הרבה כסף. אתה גם מסתדר איתה טוב מאוד, אז אני בטוחה שהיא תעזור למותג שלנו. כן, אז זה אומר לשלם על עוד בן אדם, אבל אני מוכנה להשקיע בה. יש לי תחושה טובה לגבי הילדה הזאת." גרייס אמרה בהסכמה, כתפיה היו רפויות, ידיה שולבו זה בזו וחיוך נחוש היה על פניה. טוביאס חייך לרווחה.

"אני שמח שאת כבר לא מפחדת להשקיע את הכסף שלך."

"אני יותר מדי מושפעת ממך." גרייס השיבה עם חיוך על פניה. ג'ק כחכח בגרונו.

"אני מזכיר לכם שיש חדר בשביל הפלרטוטים האלה." ג'ק נאנח לנוכח ריח האהבה באוויר. טוביאס וגרייס האדימו שוב.

"זה ממש לא ככה!" גרייס ציינה בקול.

"נכון, אנחנו רק שותפים לעסק. ולדירה." טוביאס ציין.

"כן כן, שמעתי את זה." הוא ציין. "אנחנו רק שותפים לעסק ולדירה, אין בנינו כלום." הוא חיקה את דברים של טוביאס בקול הכי גבוה שיכל להוציא מעצמו. "אתם שניכם חושבים שאתם רק שותפים לדירה ורק שותפים לעסק, אבל שניכם נהייתם שני ילדים בני שתיים עשרה נבוכים בשנייה שציינתי שיש בניכם משהו. זה רק מוכיח שאני צודק." הוא הסביר את עצמו. השניים האדימו עוד יותר. הלב של טוביאס פעם בחוזקה כששמע את ההסבר הזה. הוא? גרייס? יחד? הוא לא ראה את גרייס במובן הזה, ממש לא! גרייס הייתה בשבילו שותפה לעסק ולדירה וחברה טובה, לא משהו אחר. היא האישה היחידה שהיה לו כל כך נוח איתה. האישה היחדיה שיכל לסמוך עליה.

האישה השחורה לקחה כמה נשימות עמוקות. אחרי שנרגעה, ההבעה האדישה שלה הולבשה על פניה.

"טוביאס, מחר תדבר איתה ותאמר לה שהיא חלק מאיתנו מעכשיו. אין לה אפשרות לבחור כן או לא, התשובה היא רק כן מבחינתי." היא אמרה, טוביאס הנהן.

השלושה המשיכו בפגישה שלהם. לא היה יותר מדי חדש חוץ מהרצון של טוביאס להוסיף עוד מעצבת והאודישן של ג'ק. הפגישה נגמרה בסוף וג'ק הלך. איך שסגר את הדלת, טוביאס וגרייס צנחו במקומם בשולחן האוכל.

"אוי, ג'ק כל כך הזוי. חושב שאנחנו מאוהבים אחת בשנייה." טוביאס גיחך לעצמו, מתעלם מהתחושה הכבדה בלב שלו. גרייס גיחכה גם אבל משום מה זה נשמע... כואב.

"כן... זה הזוי." היא אמרה באותה נימה עם חיוך שבור על פניה. גבותיה התעקלו כלפי מעלה ועיניה הגדולות שידרו מעט עצב.

"ג'ק חייב להבין שלעולם לא יקרה בנינו משהו. את רק חזיית וולמרט בשבילי בזמן שאני קופת חזרזיר בעינייך." טוביאס אמר, חצי שיקר. נכון שלא יקרה בניהם משהו, הוא לא ראה את גרייס כמישהי שהיא לא... חברה טובה, אבל הוא התקשה לראות אותה כחזייה בלבד. גרייס הייתה גרייס עבורו לא משנה איזו חזייה היא לבשה. היא הייתה נחמדה, חברותית, מצחיקה, חכמה, כיפית, שותפה טובה. היא הייתה הרבה מבחינתו וחזייה לא הייתה אחת מהם משום מה. היה בה משהו... מיוחד.

פתאום התחושה הכואבת בליבו גדלה, חיוך חסר נוחות היה על פניו. הוא קם משולחן האוכל והלך לכיוון החדר שלו, מתרץ שיש לו להתאמן על כישורי התפירה שלו. הכאב בליבו רק התחזק. למה כל כך כאב לו שגרייס רואה אותו כקופת חזרזיר בלבד?

--------------
"טוביאס כבר מת"

"מה?"

בדיליי של שבוע הבנתי ששכחתי שלא כולם אוטאקואים או וויבס שמבינים את הרפרנס של "טוביאס כבר מת" ו"מה".

אז טומוקו אומרת "טוביאס כבר מת" שביפנית זה "tobias wa mou shindeiru". את המשפט הזה לרוב אומרים "omae wa mou shindeiru" בגלל איזו אנימה שאני לא יודעת מה שמה (היום גיליתי שזה לא מג'וג'ו). שיניתי את זה מomae שזה אומר אתה ביפנית (בצורה ממש לא מכבדת) ושמתי את השם של טוביאס במקום.

התשובה של סונאן היא "מה?" שביפנית זה nani. בסצינה הזאת כשאומרים לדמות שאני לא יודעת את שמה כי לא צפיתי באנימה שואלת מה כי היא לא מבינה מה הכוונה.

הנה הסצינה המקורית שתסביר קצת יותר טוב ממני את הבדיחה הזאת: