תודה על 1000+ צפיות למעשה בחזייה! אני לא מאמינה שתוך 10 פרקים (ושני חלקים נוספים) מספר הצפיות הגיע לאלף. אני שמחה לקרוא את התגובות שלכם, לראות את ההצבעות ולדעת שאתם נהנים מהקריאה! מקווה שההנאה שלכם ממעשה בחזייה עדיין תישאר.

אם יש לכם הערות או הארות, תכתבו לי. אני אשמח לשמוע את מה שיש לכם לומר ולשפר את הסיפור הזה.

יום טוב וקריאה מהנה!

-------

2019 התחילה ואיתה לימודי התואר שלו בעיצוב אופנה. הוא מצא את עצמו עומד מול בניין בן חמש עשרה קומות. המראה שלו נראה שונה מזה של רוב הבניינים, ישן יותר מהם, בייחוד מהבניין לידו שכולו היה חלונות. הקיר החיצוני של שלוש הקומות הראשונות היה לבן לעומת הקיר החיצוני החום של שאר הקומות. חלון הראווה כוסה כולו בפוסטר שחור שנכתב עליו באותיות גדולות "קולומביה קולג' שיקגו." אם לא הפוסטר הזה, הוא לא היה מוצא את המקום.

איך הוא הגיע למקום הזה באמת? ברור שהתשובה הייתה גרייס שהחליטה יום אחד שזה לגיטימי לגמרי פשוט להופיע לו באמצע החיים ולכפות עליו את החלום המתפורר שלה. אבל כשעמד מול הקמפוס של קולומביה קולג' שיקגו, זה הרגיש... לא אמיתי. הוא באמת הצליח להתקבל ללימודי עיצוב אופנה. הוא. לימודי עיצוב אופנה. כל אלה לא הסתדרו יחד, בייחוד אחרי שלא התקבל ל"בית ספר למכון האמנות של שיקגו". אחרי הבשורה הרעה הזאת הוא חשב שאין תקווה עבור המותג שלהם, אבל נראה שהייתה. גם טיפוסים לא אמנותיים כמוהו יכולים להיות מעצבי אופנה, או במקרה שלו מעצבי חזיות.

הוא התקדם לעבר דלת הכניסה שלא הייתה מרשימה בגודלה. הדברים שהבליטו אותה הם שני דגלים בצדדים, אחד היה של אמריקה, ופנס רחוב דבוק לקיר. ידו שאחזה הידית הלבנה של הדלת רעדה מהתרגשות. בפתיחה של הדלת הוא התחיל באופן רשמי חיים שלגאווה באהבה שלו לחזיות.

---------
טוביאס נכנס לכיתה שלו. הוא חשב שלימודים האוניברסיטה או במכללה יהיו באודיטוריום ענק, אבל נדמה שהלימודים הם בכיתה מסריחה כמו בתיכון. שולחנות חומים וכיסאות שחורים, קירות לבנים ורצפה אפורה, משעמם לחלוטין. הוא גם חשב שיהיה מספר שווה פחות או יותר של בנים ובנות, אך כשעמד בפתחה הוא שאלה אחת עברה בראשו:

כמה הוא נדפק מאחת ועד להיות בכיתה שמכילה רוב מוחץ של נשים?

גבר ממוצע היה חושב שהוא הגיע למציאות אחרת בה כל הבנות רוצות ואותו והן כולן שלו בסופו של דבר. אבל טוביאס לא היה גבר ממוצע. בשבילו כיתה מלאה בנשים הייתה הסיוט הכי גרוע שלו. טוב, הסיוט הכי גרוע שלו אחרי נזק לחזיות אבל זה עדיין היה סיוט בפני עצמו.

נראה שיצטרך להסתיר את האהבה שלו לחזיות... כן... לא כיף.

אבל היי, אם מסתכלים על הצד החיובי, היו שני בנים בכיתה. המצב לא היה כל כך גרוע. זה העיד שנשים עוד לא השתלטו על התחום הזה עד הסוף. יש תקווה לגברים כמוהו שרק רוצים להתקרב לחזייה, ליצור בגדים מגניבים יותר ממה שחנויות בגדים מנסות למכור לגברים או סתם תקועים פה בגלל כל מיני אנשים בחייהם.

פתאום עיניו נתפסו על מישהי אסייאתית שציירה במחברת שלה. היא נראתה צעירה מדי בשביל המקום הזה, זה היה לו מוזר. מצד שני הוא מבוגר מרוב האנשים פה בין לשבע שנים לתשע שנים לפחות אז הוא לא יכול לדבר. כובע ברט אפור נח על ראשה, שיערה השחור כלילה גלש כמפל מהכובע על הגב שלה עד שהגיע כמעט למותניה. צבע שיערה היה הבדל של שמיים וארץ מהחולצה הלבנה המכופתרת שלבשה. תחת החולצה המכופתרת בצבץ צווארון של חולצת גולף. רגליה כוסו בחצאית A אפורה בהירה יותר מצבע הברט בגוון או שניים שנראתה ארוכה במיוחד אך לא מספיק בשביל להסתיר את הגרביים השחורות שלה. הנעליים הלבנות שלה נראו ענקיות, ענקיות מדי אפילו. למה שמישהי תסתובב עם נעליים גדולות כאלה?

טוביאס לא האמין כשראה אותה.

מזה עשרים ושבע שנים הוא מצא אישה שמתאימה בין הלבוש שלה לחזייה שלה. החזייה שלה הייתה בעלת בסיס קלאסי לבן עם תחרה שחורה אשר עטפה חצי קאפ. החזייה הזאת תאמה בדיוק לבגדים שלה. לא, עוד מוקדם לומר! ומה אם היא מרמה אותו? לא... ברור שלא. אולי היא עטופה בקצת שליליות, אבל היא הייתה חיובית בבסיס שלה. האסייאתית מולו הייתה תמימה וטהורה בבסיס שלה. וגם הוא עוד לא ראה את התחתונים שלה. הוא לא יכול לומר עליה משהו עד שיראה את התחתונים שלה.

מטרה: לדעת אילו תחתונים היא לובשת.

הו וואו, זה נשמע ממש מטריד מאוד כשהוא חושב על זה. אולי צדקו לגביו במשך כל השנים... לא... הוא לא סוטה. חזיות זאת לא סטייה, זאת אהבה.

עכשיו השאלה איך הוא יגלה אם היא מתאימה בין החזיות שלה לתחתונים? הוא לא יכול פשוט לשאול אישה אילו תחתונים היא לובשת. זה מטריד. זה לא כמו חזייה שהיא בגד נעלה, מלא אישיות, מסתורי, אלגנטי, תומך וחופשי. תחתונים הם ברברים, נחותים, חסרי חשיבות. תחתונים שווים לתחת. והכישורים שלו לדבר עם בנות המין השני שאפו לרצפה. במשך שנה ושבעה חודשים של עבודה הוא הצליח לדבר עם הנשים שהיו במשרד, אבל נראה שעם ההתפטרות שלו, היכולות שלו לדבר עם נשים נעלמו כלא היו.

הוא ניסה לחפש במוחו איך הוא דיבר עם הנשים במשרד. אוקיי, אז הן ניגשו אליו בהפסקות בעבודה והתחילו לדבר איתו. בהתחלה הם דיברו על נושאים כמו עבודה ומזג אוויר. ככל שהכירו יותר, כך דיברו על יותר דברים: אוכל טעים, ברים, מסיבות ומערכות היחסים שלהן.

טוביאס תפס כיסא ליד האסיאתית. "היי... איך קוראים לך?" הוא שאל, אך לא קיבל תגובה. הוא שאל אותה שוב בקול רם יותר. היא קפצה במקומה.

"מה?" היא שאלה, המחברת שלה הוצמדה לחזה הקטן שלה במגננה. קולה היה עדין משל הרבה בנות שיצא לו להיחשף אליהן.

"איך קוראים לך?" הוא שאל שוב עם חיוך על פניו. "אני טוביאס דרך אגב."

"טומוקו." היא השיבה במהירות, חוסר נוחות נכח בקולה, אך המחברת שלה נותקה מהחזה שלה.

"מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך. פשוט רציתי להכיר אותך." הוא התנצל, מבטו הוסט הצידה מעט. נראה שמשהו בה נרגע קצת. רצועת כתפיה נפלה בהקלה, המחברת התנתקה מהחזה שלה.

"מצטערת, זה פשוט כשאני מרוכזת במשהו, אני לא מקשיבה למה שסביבי. זה קצת מבהיל כמישהו מנתק את הריכוז שלי ממה שאני עושה." טומוקו הסבירה את עצמה עם הבעה נבוכה, גיחוך קל בקע משפתיה אחרי ההסבר שלה.

"זה בסדר. מה הגיל שלך? את נראית ממש צעירה." טוביאס שאל למרות שזה נושא רגיש בשביל בנות.

"אני בת תשע עשרה." היא השיבה. "בן כמה אתה? אתה נראה קצת מבוגר."

"עשרים ושבע. " טוביאס השיב, פתאום הוא הרגיש מאוד נבוך מהעובדה שהיה זקן מרוב התלמידות פה (ומשני התלמידים היחידים בכיתה הזאת). רק שזה לא יוביל למשהו רע או לא רצוי... טומוקו נראתה סקרנית. כל גופה נשען על השולחן שלה לכיוונו במטרה להקשיב.

"מה קרה שפתאום החלטת ללמוד עיצוב אופנה בגיל הזה?"

טוביאס לא ידע מה לענות. מצד אחד, הוא ממש רצה לענות שהוא עומד להקים מותג חזיות עם גרייס. מצד שני, עליו להסתיר את האהבה שלו לחזיות. זה יטריד אותה אם יגיד את האמת, אבל יהרוס את החברות שניסה לרקום אם ישקר.

למזלו, המרצה שלהם נכנסה לכיתה. היא הציגה את עצמה ואז התחיל ללמד. הוא תמיד חשב שמורים בקולג' הם אנשים זקנים מרירים כאלה, אבל מסתבר שהיא בערך בגילו. שיערה היה בלונדיני ארוך חלק שנע בזמן ההליכה שלה. הלבוש שלה נראה מסגונן מאוד, מכנס רחב שחור עם חולצה מכופתרת שחורה ומעיל ארוך בצבע כחול בוהק כזה. איך שהתחילה לדבר על דברים שקשורים לעיצוב אופנה, טוביאס לא הבין מה הוא עושה בכיתה. באמת, אלה היו כל כך הרבה מושגים שהוא לא הבין. יותר מדי. איפה המוח של גרייס שיכיל בשבילו את כל המידע הזה?

אחרי ייסורים של שעה השיעור נעצר באמצע להפסקה. המוח שלו לא הרגיש כל כך... מותש. במשרד היה קשה, אבל לפחות הוא ידע מה הוא עושה שם.

"מה אני עושה פה?" הוא שאל את עצמו בקול, גל גופו מרוח על השולחן. רעש הכיסא של טומוקו נשמע כאשר גררה אותו לשולחן של טוביאס.

"אויש נו, רק התחלת ללמוד, מוקדם מדי מכדי להתייאש." טומוקו ניסתה לנחם אותו. הוא הרים את ראשו מהשולחן, עיניו נפערו לרווחה מהתדהמה. באמת עבד לו, וואו. פכם ראשונה שיזם שיחה עם מישהי מבלי שהיא תצא מוטרדת.

אולי יש לו סיכוי לשרוד את הארבע שנים האלה...

-------

עיתון הונח באגרסיביות על השולחן השחור במשרד של המנהל של ג'ק, צליל טריקה של היד של המנהל שלו נשמע על השולחן השחור מעץ נשמע. פעם נוספת הוא מצא את עצמו יושב על כיסא שחור פשוט יחסית בין קירות אפורים.

"למה אתה ממשיך ליצור עוד סקנדלים עם נשים?" המנהל של ג'ק שאל. הוא היה בחור שזוף עם שיער חום. שרירי מעט, משקפיים היו על פניו. ג'ק לקח את העיתון וקרא את הכתבה. הוא לא נראה מורשם במיוחד.

"ו-? מה הפואנטה פה? אז סך הכל דפקתי מישהי בבר. זה גם לא היה סקס טוב היו לי טובים הרבה יותר." ג'ק ענה ביובש, עיניו הכחולות כמו הים עדיין הביטו בעיתון. המנהל רתח מזעם.

"הפואנטה פה היא שאתה הורס את המוניטין שלך ושל החברה שלנו בכך שאתה מזיין נשים על ימין ועל שמאל!" המנהל הברונטי הטיף לו.

"ו-? אז בסך הכל דפקתי מישהי בבר אתמול, לא צריך לעשות ביג דיל. מוניטין שלי, מוניטין של החברה, למי אכפת?" הבלונדיני שאל באדישות והפעם הוא הסתכל על המנהל שלו שהאדים מזעם.

"לנו ג'ק, לנו אכפת! אתה לא מבין שעם כל שמועה על סקס וזה שכל האינטרנט יודע שהייתה לך קריירה בתעשיית הפורנו הורסים את המוניטין של החברה שלנו! תתחיל לחשוב על מה שאתה עושה, אחרת תמצא את עצמך עף מהחברה הזאת על הפרת חוזה!" המנהל איים. "תאמין לי שאנחנו יכולים לתבוע אותך על זה במקום לנקות את הבלגן שלך!" ג'ק פשוט קם ממקומו מבלי להניד עפעף.

"אוקיי." הוא השיב לפני שעזב את המשרד של המנהל שלו. המנהל שלו רתח עוד יותר, המשקפיים המרובעות שלו כמעט נפלו מגשר האף שלו.

"אתה מפוטר!" הוא צעק עליו, אבל לג'ק לא היה אכפת. הוא כבר היה מחוץ למשרד.

ג'ק לא הבין. למה המנהל שלו מודאג מהכתבות הטיפשיות האלה? או מהעובדה שהיה שחקן פורנו. אז הוא מזיין הרבה נשים במהלך השבוע, אבל הרבה עושים את זה, לא? אם זה משהו שכולם עושים, אז לא אמור להיות להם אכפת. למה כולם דואגים ממה שאחרים חושבים עליהם?

"אנחנו בני אדם, ברור שיהיה לנו אכפת ממה שחושבים עלינו." קולו של טוביאס הדהד בראשו. רגע, אז אם הוא לא מרגיש ככה, סימן שהוא לא בן אדם? הוא היטה את ראשו הצידה שיערו הבלונדיני-פלטינה כמעט נפל על פניו המרובעות.

"אז אני לא בן אדם אם כך?" הוא שאל את עצמו. טוב, אז נראה שהוא לא בן אדם. הבעת פניו נפלה פתאום. רגע... אז מהו אם הוא לא בן אדם?

הטלפון שלו צלצל. אוי, כמה הוא שנה את צלצול הטלפון שלו מאז שנכנס לתעשיית הפורנו. הוא הוציא אותו מהכיס וראה את השם של גרייס כתוב על הצג. אין לו כוח אליה. הוא סינן אותה. זה לא עזר לו, היא התקשרה שוב. כך זה נמשך עד שהוא ענה.

"למה אתה ממשיך ליצור סקנדלים?!" גרייס צעקה עליו מעבר לטלפון.

"אני לא מבין מה הבעיה שלכם מהעובדה שעשיתי סקס. זה גם לא היה אחד טוב." ג'ק השיב ביובש האופייני לו.

"זה הורס את המוניטין שלך! אם המוניטין שלך יהיה גרוע, זה יהרוס את המותג שלנו בעתיד." גרייס אמרה.

"כאילו שטוביאס לא הורס את המוניטין של המותג שלכם." הוא עקץ אותה. הוא העריך את טוביאס, אבל באמת, הוא לא היה שפוי.

פתאום הייתה שתיקה מעבר לקו.

"אבל אתה הדוגמן העתידי שלנו." היה אמרה את זה כאילו זה שני דברים שונים.

"אה, כן, התפטרתי מהסוכנות." הוא ענה לפני שניתק לה. היא בטח עומדת לקלל אותו על זה, אבל לא היה לו אכפת. לא היה לו אכפת משום דבר חוץ משאלה אחת:

למה לאנשים אכפת ממה שחושבים עליהם?