גיליתי עכשיו שלא העלתי פה קטע אתמול. אופסי~

-----------

היא נראית שמחה, החיוך המשולש על פניה בהחלט רחב. היא צוחקת על הכל, אין דבר שמרתיע אותה לצחוק עליו. היא מתלבשת איך שבא לה ועושה מה שבא לה, נראה שלא מזיז לה מה אחרים חושבים עליה. נשמה עצמאית, גיבורה איתנה שעומדת מול הכל, נראה שאין משהו שמרתיע אותה מלהשיג את המטרה שלה. הישגיה גדולים, גדולים מאוד לפעמים, אך זה נראה שהיא עושה אותם בלי שום מאמץ. כל פעולה שלה נראית חסרת מאמץ.

לכן כשהיא צעקה בחצר באמצע התפילה בעודה מתכדרת בתוך עצמה, כולם היו מופתעים. היא, שמעולם לא הזילה דמעה, פורצת בבכי? היא, שהכל אצלה נראה טוב ונשמע טוב ומרגיש טוב, נשברת?

אף אחד לא יכל להאמין למה שראה.

כששאלו אותה מה קרה, בנשימות קצרות ומהירות, היא ענתה עם רעדים לאורך כל גופה: "אכזבתי אותם שוב."

מאותו יום כולם ראו כמה שבורה היא הייתה. כל דבר הכניס אותה לפרנויה בין אם זה צליל של דלת נפתחת, מבט שנשלח לעברה או מילה לעברה. כל דבר, אפילו הקטן ביותר, הכניס אותה ללחץ: זמן, מטלות, בחינות, אנשים, אוטובוסים, לחצות את הכביש. נעה ממקום אחד לאחר במהירות, דואגת להספיק כמה שיותר דברים בזמן הקצר ביותר. מחשבת, הכל היא מחשבת, כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר.

היא עושה הכל כדי לא לשמוע את שלוש המילים ההן: "אנחנו מאוכזבים ממך."

לא משנה מה עשתה וכמה טוב היא עשתה, היא תמיד יצרה בעיות. לא משנה כמה ניסתה לא להיות נטל על אחרים, להתנהג בעצמאיות ולפתור הכל בעצמה, היא רק גרמה לבעיות חדשות. היא תמיד שמעה בראשה את שלוש המילים ההן שהיא לא רצתה לשמוע: "אנחנו מאוכזבים ממך." ולא משנה כמה היא ניסתה להתנהג כאילו לא אכפת לה ממה שאומרים, אבל שלוש המילים האלה תמיד הצליחו לחדור עמוק, עמוק מדי אפילו.

נכון, תמיד יהיו מאוכזבים ממנה כי כזאת היא, מאכזבת.