7
פרק 7: מחנה יופיטר
אווה ישבה וציירה בשקט.
"תרימו את הישבן, עצלנים!" הצרחות האלה של ריינה הפכו ליום יום של אווה.
מייקל קהיל הוביל את הקבוצה לכיוון המקום אליו כיוונה אותם ריינה.
"בואי!" ריינה קראה לאווה בחיוך "משחקים משחק מלחמה!"
אווה קמה, רצה לכיוון ריינה בחיוך רחב "יששש" אנה צרחה מגופה של אווה "אפשר שנשגר לפה שלדים?? וכמה זומבים?!?!? בבקשהההה"
ריינה צחקה, והיה אפשר עדיין לראות מבטים המומים מחצויים שעדיין לא ראו את זה קורה "קדימה, את עם הקראוטה החמישית."
אווה הינהנה, נלהבת, ורצה לכיוון השטח בו משחקים.
"היי" היא אמרה בעליזות לדקוטה ואקונס, שחייכו אליה.
רק שתבינו, אווה תמיד הייתה עם הקראוטה החמישית, לגמרי 'במקרה'....
ריינה ממש, אבל 'ממש' לא מתערבת בחלוקה לקרבות....
בכל מקרה, אווה רצה יחד עם אקנס ודקוטה, שתמיד היו ביחד בקרבות.
הקרב התחיל.
דקוטה התחיל לזרוק למרחקים שקיות מלאות פטל.
מסתבר שהוא זורק ממש טוב.
אקנס גרמה למים שבהם לפוצץ את השקיות, והשתמשה במים כדי להפתיע את הלוחמים מהקבוצה השניה, בזמן ששלושתם ברחו מהצד השני.
(למי שלא הבין, הוא זרק את זה בשקית כי זרם של מים באוויר הרבה יותר בולט....)
אווה עצמה את עינייה ושיגרה שתי שלדים, שהפחידו קבוצה גדולה בנות וונוס ששמרו שם.
הם נלחמו גב אל גב, משתמשים בשטויות כדי להתקדם.
בשטויות אני מתכוונת לזה שדקוטה זרק טטריס על בן מארס, ובמקרה פגע לו בראש במקום פגוע, מה שגרם לו ליפול.
או לזה שאווה זרקה ספרים שהיא שונאת על כל מי שהתקרב.
אלה היו ספרים מאוד כבדים.
או לזה שאקנס קיללה אותם בעברית עתיקה, והם היו בטוחים שהיא מכשפת אותם, וברחו בצרחות.
אחלה צוות אלה.
מדי פעם גם רחל הייתה מצרפת למהומה, והייתה זורקת פלאפל שהיא הכינה (האוכל שלה דוחה, אל תסכימו לא משנה מה) וכל מי שרק הריח אותם היה מתעלף.
כעיקרון, הרומאים היו מתלוננים שרחל נדחפת לקרבות, למרות שהיא בכלל לא אמורה, אבל רחל התעקשה שאם היא טסה מישראל לרומא החדשה, הם חיים בסרט שהיא לא תשתתף בקרבות.
בכל קרב מחדש היה מישהו אחד שעדיין לא הכיר אותה, והתעלף מבהלה.
זה קצת מוזר שאתון רוכנת מעלייך ושואלת אם אתה רוצה ציפס וממליצה לך על חולצות טריקו בצבע חום, שנראה כמו הפרווה שלה.
דרך אגב, אנה חושדת שזה באמת עשוי מהפרווה של רחל.
אווה מנסה להוריד אותה מלבדוק את זה, אבל זה לא ממש עובד לה.
בכל מקרה, הם ניצחו, בזכות השלישה (ורחל שנדחפה, וצרחה "שערות סבתא עם מרשמלו זה ממש טעים!" וגרמה לזה שכל מיני רומאים התחילו לחשוד שהיא קניבלית.)
בפורום די רועש, אפשר לשמוע מכל כיוון וויכחוים בנוגע לקרב, מי היה יותר טוב, מה היה הכי כיף, ואיך אפשר לגרום לרחל לזוז מהדרך בלי לקבל פאלפל על הפרצוף.
אווה ישבה ואכלה בשקט, מזיעה אך מרוצה מהקרב שהיה.
דקוטה ואקנס אכלו גם הם, מדברים בצד וצוחקים.
אווה חייכה, היא כל כך שמחה בשבילהם, אבל עדיין, אי אפשר שלא לקנא בזה שלהם יש זוגיות די נורמלית.
כאילו, כן, אקנס די לחוצה מהרבה דברים שהיא לא הכירה בגלל התקופה בה היא חייה, אבל לפחות דקוטה יכול להיות איתה כל הזמן, ואפילו מאמן אותה בלחימה עם כלי נשק.
לריינה יש בכל יום בקושי חצי שעה איתה.
אווה רצתה לצרוח על כל הליגיון שיתנו לה ולריינה זמן בשקט, אבל היא רק חייכה והייתה נחמדה, כי היא יודעת כמה ריינה מאמצת בשביל לשמח אותה, גם אם זה לא ממש עובד לה.
"היי" ריינה התיישבה ליד אווה בחיוך.
חבל שאווה לא חשבה על מנטוס.
"היי" אווה חיבקה את ריינה.
"וואו וואו, מה זה פרץ האהבה הזה?" הפראיטורית צוחקת, גורמת לבת האדס להסמיק "כלום, פשוט התגעגעתי" היא ממלמלת.
ריינה חייכה, ונשקה ללחי של אווה "את מתוקה" היא אמרה בחיבה.
אווה חיבקה אותה חזק, קוברת את פניה בכתף החברה שלה.
ריינה רצתה לרצוח את כל החצוים שבהו בהם, המומים שריינה מראה חיבה למישהו.
"ריינההההההההה" נשמעה ברקע צרחה.
ריינה התנתקה מהחברה שלה באכזבה "מה?" היא שאלה באנקה וקמה, לראות מי קרה לה.
עמד שם בחור.
הוא היה חיוור, לחוץ, ובנוסף להיפרקאביות שלו, זה היה נראה כאילו הוא מנסה לתפוס זבובים, או פרפרים.
"היי, מה קרה מיכאל?" שאלה אווה, שזיהתה את בן הרמס.
הוא היה ממחנה החצויים, ומאוד קשה לראות אותו לא נינוח, ככה שלראות אותו ככה לא הרגיע אף אחד.
שיערו הגינגי היה סתור ומבולגן, עינייו החומות ריצדו מצד לצד בלחץ, וכאילו שעורו לא היה מספיק חיוור ברגיל, עכשיו הוא נראה כמו קיר שצוייר עליו נקודות כתומות-הנמשים שלו.
"אני..... יש.... " הוא התנשף "צליל, היא צריכה עזרה" הוא נפל, וברור שהוא רץ לפה.
במהירות רצו שני חצויים רומאים לעזור לו.
ריינה, אווה, אקנס ודקוטה קמו, לחוצים.
"היא שם" מיכאל פלט, מצביע על המרפאה, לפני שהוא התעלף סופית.
הרבעיה שעטו למרפאה, כמעט הורגים את כל מי שעומד בדרך.
"אההההההההההההה" נשמעה צרחה מהמרפאה.
ריינה פתחה את הדלת במהירות,והם נכנסו, ואז נפל עליהם משהו.
זה היה ריר ירוק זוהר.
צחוק מתגלגל נשמע ברקע.
הם הרימו את ראשם.
כל ביתן הרמס עמד שם, בקושי עומדים מרוב צחוק.
"וואו, מיכאל שחקן יותר טוב ממה שחשבתי" קונור נחנק.
"מה הולך כאן?" אקנס נראתה כאילו היא עומדת לזנק עליהם במכות.
טראוויס צחק וטפח על כתפה בלבביות "רק עבדנו עליכם, כאילו, ריינה לא הייתה בתיכנון, אבל עדיין, זה היה שווה את זה."
בואו נגיד שהם חטפו מכות וצרחות מכל הרבעיה.
אפילו מאקנס, שכל פעם מחדש נראתה מצטערת על זה שנתנה להם מכות.
הם התיישבו בחזרה, זועמים.
"אני מרגישה שבא לי לרצוח מישהו" פלטה אקנס, מבוהלת ממה שאמרה.
"זה נורמלי" דקוטה אמר, משועשע כמה היא נלחצת מזה שהיא לא מתנהגת כבר כל כך בעדינות.
כאילו, היא כן עדיין נגעלת ממכות, היא מעדיפה לעלף, או לתת מכות שרק יכאיבו, אבל לא יפגעו או יגרמו לדמם, אבל היא כבר התרגלה לכל המחנה, לדיבור, להתנהגות, וזה משפיע.
כמובן שלא הרבה, אבל עדיין, לפנים כמה חודשים, היא הייתה מזועזעת אם מישהו אמר מטומטם.
בכל מקרה, הם התעצבנו ודיברו, אבל ריינה יכלה להרגיש שאווה לא ממש שם.
"מה קרה?" היא לוחשת לה בדאגה.
אווה חייכה, וחיבקה אותה "זה כלום" היא שיקרה במצח נחושה.
היא למדה מצליל, עדיף לתת להם להנות, מאשר לדעת מה יקרה.
כי זה בלתי נמנע.
מוות הוא בלתי נמנע.
כמו שאבא שלה אמר פעם.
"יש מיתות שאסור למנוע".
כן, הלב שלה ישבר אם זה יקרה, אבל היא קיבלה אזהרה.
אסור לעצור את מה שעומד לקרות.
אווה קמה בחיוך, נפרדה מהם יפה והלכה לחדר שלה.
היא התרסקה על המיטה בעייפות.
לבסוף, היא פתחה יומן.
בניגוד לצליל, היא מעולם לא הצליחה לגמור יומן, אפילו לא אחד.
היא הוציאה את כל הרגשות לתוך הדף המסכן, שהתמלא בציור מהמם.
באמצע הדף, עמד האדס.
הוא היה לבוש בגלימה שחורה ארוכה, ומחזיק מזלג ענק עם רק שני שיניים, הכלי נשק שלו.
פניו בקושי חסופות, והוא נראה עצוב, אבל שמן בצורה מוזרה.
כאילו דחפו לו לבטן מלא אוכל, ובא לו להקיא.
מסביב לו, היו מליוני ציורים לא ברורים.
כאילו אווה קישקשה מסביב בזעם.
אבל היא ידעה למה הכוונה בציורים.
-----------------------------------------------
היייייייי
ביייייייייי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top