פרק 22: בלה בלה בלה

צליל חייכה, מסתכלת דרך משקפייה על אדירטו והילדה קטנה שהייתה לידו.

אחרי שהחליטה שאין לה מה לעשות לבד בחמש וחצי בבוקר, היא הלכה לעברם.

"שלום" היא חייכה אליהם.

היא ראתה על פניו של אדירטו שהוא עדיין מרגיש מעט לא בנוח שמדברת איתו כוכבת בין לאומית "היי."

"ששששלום!" סרינה צעקה, מקפצת.

"את מוכרת לי מאיפה שהוא" הקואלה כיווצה בבת אחת את גבותיה.

"אולי את מנחת טלווזיה?" היא ניסתה לנחש, וצליל צחקה "לא בדיוק."

"היי בייב" הם שמעו קול עליז מאחוריהם.

ליאו הלך לו בקלילות לעברם, לבוש בבגדים מלוכלכים מפיח, מדביק לצליל נשיקה חפוזה על הלחי.

"אתה יודע למה היא מוכרת לי?" סרינה שאלה בסקרנות, ובן הפייסטוס גיחך "החברה שלי זמרת, יכול להיות שבגלל זה."

"או" סרינה מיצמצה "אז לא, אני לא מכירה אותה."

שלושת המתבגרים פרצו בצחוק, בעוד הקואלה גירדה בראשה, מנסה להבין מה כל כך מצחיק.

"את סרינה, אני צודק?" ליאו חייך "נעים מאוד, ליאו ואלדס, בן הפייסטוס החתיך והמדהים."

הוא קד וסרינה צחקה "חצי ממה שאמרת היה שטויות" היא הקניטה אותו בהתנשאות, וליאו עשה את עצמו מופתע "רק חצי?!."

הילדה הקטנה נפלה מהרגליים, מתגלגלת מצחוק.

כשהיא נרגעה, היא קפצה במהירות לעמידה, מקפצת במקום מהתרגשות.

"טוב, אני הולכת למחנה פופיטר" היא קבעה, נרגשת וסקרנית לראות כל חלקיק במקום הזה.

"את מתכוונת מחנה יופיטר?" אדירטו ניסה לא לצחוק, מחייך אליה בנחמדות.

"זה מה שאמרתי, פופיטר" היא מצמצה, מנסה להבין איפה הטעות.

"לא משנה, בואי, אני אראה לך איפה זה" צליל חייכה "למחנה פופיטר!" סרינה צהלה, מקפצת במקום ומנסה להעיף את השיער הגלי שלה שכל הזמן נכנס לעינייה והסתיר לה את שדה הראייה, אבל זה לא הפריע לה מספיק כדי לאסוף אותו.

"זה נשמע אפילו לא דומה ליופיטר" ליאו מילמל, צוחק בשקט, אבל השתתק כשצליל מירפקה אותו "בעצם, אני יכולה להביא מישהו אחר שיראה לך איפה זה? נזכרתי יש לי דברים לעשות" צליל חייכה במבוכה.

"אוקיי" סרינה אמרה בעליזות "אבל מי זה?."

בת ארס חייכה "אוי, אני שונא אותו" ליאו מילמל, מעקם את אפו, אבל צליל נתנה לו בעיטה ברגל "הוא ממש נחמד!."

"מה שתגידי" הוא מילמל, רואה את צליל מנופפת לדמות בביתן דמטר, שנעלם והתקרב אליו בצעדים כבדים.

לעברם התקרב נער שנראה בן 12, עם שיער ג'ינג'י בוהק ומבולגן.

עינייו החומות התרוצצו בחריצים של עינייו הבולטות.

כולו היה מלא נמשים, לא היה אפשר לשים אצבע עליו בלי שיהיה כמה נמשים מתחת.

הוא לבש מכנסיים שחורות זרוקות ומשופשפות, עם נעלי אדידס שחוקות.

החולצה הסגולה שלו של מחנה יופיטר הייתה גדולה עליו בכמה מידות, והוא הלך אליהם ברטינה.

"כן?" הוא עשה פרצוף.

"שלום זנגואית" ליאו אמר בגיחוך את הכינוי שהדביק לו.

זנגו תקע בו מבט מרוגז "שלום, אידיוטית."

"אווו, זה בדיחות פרטיות? אני אוהבת בדיחות פרטיות!" סרינה קפצה בהתלהבות.

"לא, זאת לא בדיחה פרטית" זנגו נאנח, מתעסק עם הזרעים שיש לו בכיסים בגועל, מעשה מאוד מוזר לבן קרס.

"זנגו, תכיר, זאת סרינה, היא חדשה במחנה, בת תמותה, אכפת לך ללוות אותה למחנה יופיטר?" צליל ביקשה, לא שמה לב למבט החמוץ שסרינה עשתה כשהיא אמרה שהיא לא חצויה.

הג'ינג'י הינהן בקוצר רוח "זנגו עובר הרבה בין המחנות בשביל העבודה שלו" אדריטו הסביר בחיוך, הוא כבר הספיק ללמוד הרבה מידע על הרבה אנשים במחנה.

"במה הוא עובד?" סרינה שאלה בסקרנות "ולא ידעתי שיש עוד בני 11 שעובדים חוץ ממני, למרות שאני לשעבר." היא לא שמה לב למבט הסקרן שצליל ואדירטו החליפו בנינהם, צמאים למידע מעניין, כמו במה סרינה כבר יכולה לעבוד.

את זנגו לעומתם, זה לא עיניין אפילו את קצה הזרת, הוא הניד בראשו ביאוש משולב בזעם "אני בן 13, וזאת עבודה, לא עינייך."

צליל מיהרה לשים את ידה על כתפה של סרינה "אני חושבת שהוא פשוט נבוך מהעבודה הזאת" היא לחשה לה בשקט.

"וואו, חשבתי שאולי אתה אפילו בן עשר" סרינה אמרה בעליזות, וליאו צחק, בעוד זנגו נאנח ביאוש, בברור רגיל כבר להערות האלה.

"פשוט בואי" הוא רטן, מתקדם לכיוון השער למחנה יופיטר.

סרינה דילגה אחריו בהתרגשות.

-------

הקואלה הקטנה בהתה בקבוצה שעמדה מולה.

"ילדה, בפעם המאה, מי את?" סבלנותה של ריינה התפקעה, אווה הניחה בעדינות את ידה על כתפה בניסיון להרגיע אותה.

"סרינה" הילדה אמרה בגאווה, ממהרת לעמוד ישר ולהצדיע "אני ממחנה הפצויים, מישהו שקוראים לו פנגו הביא אותי לפה."

"אני חושב שהיא מתכוונת לזנגו" פרנק צחק, מתיישב על הריצפה כדי לנסות לא לשבור את הגב כשניסה להסתכל על הילדה הנמוכה.

"כןכן! פנגו!" סרינה אמרה בהתלהבות "אח שלי נשאר במחנה ההוא, הוא חצוי או משהו כזה, אבל אני לא" היא עשתה פרצוף.

פרנק חייך חיוך קטן "מי זה אח שלך?" הייזל התעניינה, ממהרת לעקוב אחרי הילדה שדילגה באזור כאילו זה הבית שלה.

"קוראים לו פוקס" היא ציחקקה, ופרנק שיער שהיא עוד פעם אומרת את זה לא נכון, מי קורא לבן שלו שועל? למרות שגם זנגו זה לא שם משהו... "ופנגו הלך לעבודה, זה לפחות מה שהוא אמר לי."

"או, נחמד" אווה חייכה אליה, מעבירה את עינייה על כל החבורה, מהורהרת.

הם היו 7 אנשים; סרינה, אווה, ריינה, פרנק, הייזל, דקוטה ואקנס.

צליל הייתה גאה שהם התקבצו במספר הזה.

בת האדס פלטה ציחקוק חרישי, היא אף פעם לא הבינה את האובססיה הזאת של חברתה.

ריינה שלחה אליה מבט סקרן, לא שמה לב שסרינה הרימה את עצמה באוויר כשידיה נשענות על כתפה של ריינה וכתפו של דקוטה, תוך כדי שהיא מנסה לחקות תנועות של רוכב אופניים עם הרגלים, צוחקת באושר עילאי.

אווה מיהרה לבטל בידה, מחייכת.

"אז, מה זה המקום הזה?" סרינה שאלה בהתלהבות "מה יש פה?."

"המחנה הזה הוא כמו מחנה החצויים, רק שהוא יותר צבאי" פרנק חייך והסביר.

"או, אז מי המפקד?" סרינה קיפצצה בהתרגשות.

פרנק הרים את ידו, צוחק "וגם ריינה, אנחנו הפראיטורים."

הקואלה הקטנה פערה את עינייה "סליחה הפראיטורים" היא מיהרה להצדיע ולעמוד ישר.

אווה ציחקקה בעוד הייזל הסתכלה עלי הילדה בשעשוע.

"את לא צריכה להצדיע" ריינה גיכחה, וסרינה הנידה בראשה נמרצות "ברור שאני צריכה, המפקדת!."

"זה תמיד ככה עם חדשים?" אקנס לחשה לדקוטה בסקרנות, משהו בילדה הזאת היה נראה לה... מוזר.

דקוטה הניד בראשו בחיוך "בדרך כלל החדשים מנסים להתקבל למחנה, לא מבקשים סיור, והחדשים בדרך כלל לא מתחבבים מיד על הפראיטורים" הוא הצביע על ריינה המשועשעת בזמן שסרינה הראתה לה משהו ביד שלה, נלהבת.

הסירנה הינהנה, אוחזת בידו בעדינות, נבוכה ומרגישה לא בנוח עם הרעש שהילדה הקטנה עשתה.

דקוטה חייך אליה, מתאפק לא לגעת בבקבוק פטל שהתחבא לו בכיס, כדי שאקנס לא תראה אותו ותחרים לו אותו.

אקנס חיבקה אותו בשקט מהצד, מניחה את ראשה על כתפו.

"הלוואי שכל האחיות שלי היו פה." היא מילמלה.

----------

הייי

לא הספקתי לכתוב עוד פרק, אבל החלטתי לפנק אתכם, בזכות piperxfangirl תגידו לה תודה על זה שהיא מאוד נחמדה (:

פרק הבא: 400 כוכבים

ביייי