פרק 16: בננת המזל

ריאן מצמץ, מסתכל על השלט של המלון.

"אתה בטוח שזה המקום הנכון?" הוא שאל בפיקפוק.

אלון הינהן בחיוך רחב "אני דווקא חושב שזה אחלה, לא? שמעתי שהמבקרים פה מקבלים צלחת פסטה לפרצוף!" הוא נשמע נלהב

הבחור הקטן נאנח, ממשיך לנעוץ מבט בשלט.

"מי קורא למלון שלו 'פסטות לא טריות'?" הוא רטן.

"מי שקוראים לו שינג" נשמע קול נמוך ועליז.

בפתח המלון עמד אדם מבוגר, בסביבות העשרים או שלושים של חייו.

הוא היה נמוך מאוד, לא גמד, אבל נמוך.

שיער שחור, מבולגן וקוצני, על מצחו בנדנה לבנה.

עינייו הכחולות והמעט מלוכסנות נראו נלהבות במיוחד,

הסיני העליז הרים את ידו ללחיצה "נעים מאוד!" הוא אמר נרגש, "שינג גקסון, ואני תפוס, אז אל תנסו אפילו" הוא אמר בהתלהבות.

"וואו, תרגע קטנציק, אנחנו נשואים כבר תשע שנים" נשמעה נחירה צוחקת, וגבר נוסף התקרב.

שערו הבלונדני היה כמעט לבן, ועינייו הירוקות אפורות סרקו את אלון וריאן בגיחוך.

"זה בעלי, ומנהל המלון" הגבר הבלונדני אמר בנינוחות מזוייפת.

"אני שמעון!" שינג קפץ בנלהבות, וריאן מיצמץ.

"הוא לא באמת שמעון, הוא פשוט מאוד אוהב את השם הזה" הגבר הבלונדני הסביר, וחייך אל בעלו, תופס בידו ומרמז לו להירגע.

"אני גספר גקסון, אני מניח ששילמתם על חדרים מראש?" הוא שאל ברוגע, מתקרב לעבר אחת המזכירות, מתעסק בחליפה שלו.

"אה... גם אתה המנהל של המלון?" ריאן שאל בבילבול, ואפשר להבין אותו, מבין השניים, גספר נראה הרבה יותר מאורגן ומתנשא, לעומת שינג, שהתנהג כמו בן שלוש והתלבש כמו נער מתבגר, כולל אוזניות אלחוטיות שהיו סביב צווארו.

גספר נחר "נאאא, אני עובד פה רק כדי לעזור לקראב, אני שונא לקוחות, הם תמיד מצפים שנעשה הכל בשביל שיהיה להם טוב, הבוצדמים האלה" הוא רטן.

אלון מיצמץ "מי זה קראב?."

גספר הצביע על שינג כאילו זה ברור מאליו "והוא וואפל!" שינג צהל "זה אמור להיות מאלפוי, הוא לא טוב בלהגות מילים נכון" גספר מילמל, מחייך לעבר בעלו, ומתעלם לחלוטין משני הלקוחות הנבוכים שלא הבינו מאיפה הם נפלו עליהם.

"אה... אדונים" המזכירה קראה למנהלים במבוכה, בברור עדיין לא בטוחה איך לקרוא להם.

"כן?" שינג שאל בהתלהבות "איזה חדר הם? תוכלי להוסיף להם מלא ממתקים על חשבון המנהל?."

גספר מיצמץ אליו "אתה המנהל, ואתה שוכח שאנחנו לא צריכים להיות כל כך נחמדים אל בוצדמים" הוא הזכיר לו בחיוך.

"אווו" המנהל הילדותי הירהר "אז... לירוק עליהם?" "לאלאלא, אנחנו עדיין רוצים שהם יקנו אצלינו" גספר מיהר לומר "פשוט... אל תתנהג נחמד יותר ממה שצריך."

שינג הינהן, נחוש לעשות את דבר בעלו "החדר שלכם זה חדר 395" הוא הודיע, גורם לגספר למצמץ "אמ... זה השירותי עובדים" הוא אמר בעדינות.

"או" הסיני עוד פעם הירהר "אז... שמעונה, איזה חדר פנוי?" הוא שאל את המזכירה שנאנחה, בברור וויתרה על זה שיקרא לה בשמה האמיתי "החדר שלהם זה חדר 673" היא מילמלה.

"תודה לך, שמעונה!" המנהל זרח, בעוד גספר ציחקק, נותן לעצמו מכה במצח.

ריאן ואלון פשוט בהו בכל הסיטואציה הזו מבלי לדעת מה לעשות.

"קדימה!" שינג צהל, תופס את ידיהם ומושך אותם לחדר "אני למעלה במיטת קומותיים!" הוא שאג.

"אה... אתה שוכח שאנחנו נמצאים בחדר אחר" גספר הזכיר לו, מסדר את השרוולים בחליפה שלו.

"או" הסיני עשה פרצוף מאוכזב "רגע! אתפ זוג?" הוא שאל בעיניים נוצצות.

אלון וריאן נחנקו "לא" ריאן מילמל, נבוך.

המנהל הילדותי העביר את מבטו המקריפ והחשדן עליהם.

"אתם כן" הוא קבע בחיוך ענקי, ואלון וריאן מיצמצו, מנסים להבין את ההגיון.

"אנחנו לא" ריאן התרתך.

שינג צחק "אתם כן" הוא כרך את זרועו סביב ריאן.

אלון מיהר לגרור את ריאן לחדר ולסגור את החדר.

"הוא חתיכת-" בן ארס מיהר לסתום את פיו "לפחות הוא נחמד" הוא ניסה לעודד את ריאן, משחרר אותו.

"מה נראה לו!" ריאן נבח, סמוק "אנחנו לא זוג!."

אלון לא ענה לו, וריאן קלט שאולי זה לא נחמד במיוחד.

"א-אני מתכוון... מה נראה לו שהוא מתערב לנו בקשר" ריאן מילמל, נבוך, ואז הוא קלט שאלון בכלל לא מסתכל על זה.

"מה זה בננת המזל?" אלון שאל בסקרנות, מתקרב לכפתור הוורוד זעקני, שעליו נכתבו במילחם אללו באותיות קטנות וירוקות.

"שלא תעז-" אלון לחץ על הכפתור בקלילות.

"מטומטם" ריאן סינן, מחכה בשקט לגזר הדין.

"רואה?" אלון גיחך "לא קרה כלו-."

'בננתתתת המזלללללל' נשמעה יללה נלהבת של בחורה 'מה תרצו, תקבלו!.'

מי לעזאזל בחר את המילים האלה?

"מה?" ריאן מיצמץ.

'בננת המזל! מה תרצו להזמין?' קולה המתנגן הידהד בחדר.

"שני מילשיקים שוקולד" אלון ענה ללא היסוס.

ריאן נתן לו סטירה.

'שני המילשיקים בדרך!' הקול זימר.

תוך שניות ספורות יצאה יד רובוטית מהשולחן, והניחה מילשיקים.

אלון מיהר לקחת אחד ולטעות.

"איכככ" הוא ילל "מה זה הזיוף מפלסטיק הזה??!."

הקול הנשי והעדין שלא ברור מאיפה הגיע ציחקק 'אתה לא אוהב את זה?' קולה נשמעה נעלב.

"לא!" הוא עשה פרצוף, וריאן חיפש את מקור הקול.

'דווקא חשבתי שכן' הקול מילמל במבוכה, והשתתק לבנתיים.

ריאן נשם לרווחה "יותר אתה לא נוגע בכפתורים רנדומלים!" הוא נזף בו.

"זה לא היה כפתור רנדומלי!" אלון מחא, וגרם לבחור הקטן לנעוץ בו מבט שאמור להיות מפחיד.

בן ארס הרים את ידיו במהירות, מסמן כניעה.

"איזה מוזרים שני המנהלים האלה" אמר אלון אחרי שתיקה ארוכה.

"כן... למרות שזה מנהל ובעלו, ולא שני מנהלים, אבל אוקיי" ריאן מילמל, ואלון צחק "כן, זה דווקא די נחמד, שינג הזה מאוד נלהב ונחמד, וגספר ההוא פשוט מחובר למציאות, בלי שמץ של נחמדות למי שלא בעלו, אולי ביחד זה שילוב טוב לדברים כאלה כמו ניהול מלון."

ריאן משך בכתפיו, לא עונה לו.

"כדורגל?" אלון הציע, וריאן הינהן, מוציא את הכדור שלו מהתיק.

"רק כדאי שנצא החוצה" ריאן גיחך, והפעם היה תורו של אלון להנהן.

הם התחרו בריצה עד למגרש שהיה כמה מטרים מהמלון, והתייצבו בעמדות.

"היי! אפשר להצטרף?" בחור ובחורה התקדמו לעברם.

הבחורה נראת נלהבת במיוחד, בעוד הבחור פשוט נגרר אחריה באנקות.

הם היו דומים בתווי פנים, אבל חוץ מזה, לא היה דבר שהסגיר את העובדה שהם אחים.

הנערה הייתה נמוכה, בעלת שיער ארוך וגלי, בגוונים בהירים של חום, שהיא אסוף בגולגול רופף שהסתיר את אוזניה, בעוד לנער היה שיער שחור קצר עם בלורית מבולגנת.

עינייה היו חומות ענקיות, בעוד שלו היו ממוצעות וסגולות.

היא הייתה שזופה והוא היה בהיר ממנה.

לידו היא נראתה כמו גמד, והוא ענק.

הנערה הקטנה קיפצצה לעברם בהתרגשות בבגדים שנראו כאילו ניקנו בחנות של גברים, חולצה שדי גדולה עליה בצבע בורדו, קצת נוטה לאדום, מכנסי גינס ארוכים, שבהחלט היו בגזרה של בנים, ונעלי אולסטארס בצבע גינס, נמוכות.

הבחור פשוט נגרר אחריה במעט שיעמום, חולצה קצרה בצבע שחור הקנתה לו מראה רזה (כמו שאכן היה) ומעט שרירי (מה שגם היה נכון), מכנסי גינס כהות ארוכות, ונעלי אולסטארס שחורות וקצרות.

"שניים על שניים?" הבחורה הציעה התרגשות "ודרך אגב, קוראים לי סרינה."

----

היייי

ביייי