פרק 15: מחנה קיץ לא ממש קיצי (אני בהלם, היום כמה אנשים שאלו מתי יעלה פרק והיום סיימתי אותו! יאייי! תהנו! ושבת שלום!)

ריאן עמד בגבעה, מסתכל על צמרות העצים הגבוהים.

"למה שאחותך תיהיה פה?" הוא רטן לכיון הבלונדני העליז.

"מחנה קיץ" הוא תירץ בחיוך ענקי.

סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן הם נפגשים שוב!.

ריאן נאנח בשקט, אלון נראה כל כך נלהב, אבל הוא לא הצליח להבין איפה האחות הזאת.

"הנה היא!" אלון הצביע על זוג שהתקרב לשם.

בחור ובחורה נמוכים.

הבחורה הייתה מוכרת, לעומת הבחור שחייך הנינוחות, אבל זר.

"צליל!" אלון צרח בהתרגשות, רץ לעבר הבחורה שגילגלה עיניים.

הוא הרים אותה בחיבוק מוחץ, והיא עשתה קולות של החנקות.

"לנשום" היא הצליחה לומר.

בן ארס מיהר לשחרר אותה ולתפוח על ראשה בחיוך ענקי "התגעגעתי אחות קטנה."

"טוב, אני לא" היא רטנה, מחבקת אותו במבוכה.

"איזה איחוד מרגש" הבחור העליז מחא דמעה דמיונית "אני חושב שאני צריך טישו."

הבחורה בעטה בו קלות בשוק "אני מניחה שאתה ריאן, נעים מאוד, צליל" היא הגישה את ידה ללחיצה.

צליל מיצמצה, מחכה לתשובה.

ריאן המשיך לבהות בה.

"את אחת הזמרות האהובות עלי" הוא אמר, מתלהב אבל נבוך מזה, וממהר ללחוץ את ידה.

צליל גיחכה "מגניב" היא חייכה, משחררת את ידה "זה ליאו, החבר שלי" היא הצביעה על הבחור המחייך.

"נעים מאוד, ליאו ואלדס, חתימות אחר כך" הוא העיף תלתל סורר ממצחו, גורם לצליל לתת לעצמה מכה בראש.

ריאן הנהן "נעים מאוד."

"אז, אתם זוג?" ליאו הניח את מרפקו על כתפו של ריאן, מושך אותו לשיחה כשראה שאלון וצליל רוצים לדבר.

ריאן נחנק "ל-לא, יש לי חבר כבר" הוא מלמל, וליאו הרים גבה.

"וואלה" הוא נראה לא מאמין.

ריאן הנהן בשקט, נבוך.

"ל-למה חשבת שאנחנו זוג?" הוא מילמל.

"טוב, כי אתם הגעתם לפה ביחד, וגם החזקת לו את היד קודם" ליאו אמר בערמויות.

ריאן הסמיק, מנסה לדחוף את ליאו מעליו "הגענו ביחד כי אני רציתי לפגוש את אחותו, והחזקתי לו את היד כי המקום פה דומה מאוד אחד לשני, לא רציתי לאבד" הוא מלמל.

"אה אה" ליאו גיחך, תופח על כתפו בידידותיות, ממשיך להישען עליו.

ריאן עשה פרצוף, מבין שהבחור הזה לא הולך לעזוב אותו בקרוב.

"טוב, כמה אתה טוב בכדורסל?" הבחור הקטן שאל לבסוף באנחה.
-----

אלון מחץ את אחותו הצורחת במשך איזה חמש דקות אחרי שליאו וריאן התרחקו.

כשהוא סוף סוף עזב אותה, היא התנשפה כמו משוגעת, מנסה להסדיר את הנשימה.

"עכשיו, אפשר להבין למה אתם עדיין לא זוג?" היא רטנה.

אלון הסתכל הצידה בלחיים אדומות "ז-זה סתם" הוא מלמל "חוץ מזה, יש לו חבר."

צליל ירקה את התפוח שהיא התחילה לאכול.

"ברצינות?" היא זעקה "לא יכולת לומר קודם?? התפוח שלי" היא יללה, קוברת את פניה בידה.

אלון גיחך "את צריכה לנסות להתגבר על ההובססיה שלך לתפוחים."

היא תקעה בו מבט "never (*לעולם לא)" אלון צחק בשקט, מחבק אותה בעדינות.

צליל חייכה, מחבקת אותו בחזרה.

"אני צריכה לשמוע הכל על הכל, כמו מי זה החבר שלו, ואיך אפשר לרצוח אותו" היא תקעה את אצבעה לחזהו.

אלון חייך, מסמן לה לשבת על האדמה, והתיישב לידה, מתחיל לספר.

היא פערה את עינייה בהתלהבות בחלקים אחדים, בעוד באחרים היה נראה שהיא רוצה לתת בעיטה לעץ

כשאלון סיים, צליל נראת מהורהרת.

"אני אומרת, פשוט תנשק אותו ושילך לעזאזל אם הוא לא יזרום" היא אמרה בקלילות.

הוא הירהר בשקט "אולי..." הוא מילמל.

היא חייכה, רואה את החיוך הקטן שעלה על פניו "אתה ממש מאוהב בו" היא קבעה, והוא חייך במבוכה "כן כן, מה שתגידי" הוא מילמל.

היא תפסה את ידו ומשכה אותו בין העצים התמירים.

מצחיק אותי, אני כותבת פה בשיעור לשון...

בכל מקרה! חזרה לסיפור...

אלון נגרר אחריה באנחה, לא מבין לאיפה הוא נגרר.

"הנה" היא חייכה, רואה את ליאו וריאן משחקים פולו.

זה סוג של מסירות / כדור עף, אסור להחזיק את הכדור בכלל, אלא ישר למסור אותו, ואסור למסור לאלה שלידך.

"אליהם הבאתי אותי?" אלון לחש "יכולתי ללכת לבד כבר."

צליל נחרה, מושכת את אלון אחריה "ריאן!" היא צעקה אליו, והבחור הסתובב במבט שואל על פניו.

"מה אתם עושים?" היא שאלה בחיוך.

"משחקים פולו ומתעללים בריאן" ליאו אמר בחיוך.

הבחור הקטן נאנח בשקט, מהנהן.

צליל חייכה "אתה תתרגל לליאו, עם הזמן לומדים להתעלם מהשטויות שלו" "אני לגמרי פה" הוא אמר בקול נעלב, מה שמזכה אותו בנשיקה על הלחי.

"בואו נשחק כןלנו" היא הציעה "אבל אני מזהירה, אני גרועה בפולו."

"כן, ולא נורא, לא צריך להיות מדהימים בכל" ריאן גיחך.

"אז יאללה" אלון הנהן, והם הסתדרו במעגל.

ריאן עמד בין אלון לצליל, אבל הם קבעו שמותר למסור גם לצדדים, כי הם ממש קצת.

ריאן מסר ראשון לצליל, שמיד ניפסלה, כי לא הייתה מוכנה.

ליאו מסר לאלון, שתפס וזרק לו בחזרה חזק מידי, וגרם לבומבה גדולה לצמוח במצח של ליאו.

"תודה אחי" בן הפייסטוס נאנק, משפשף את מצחו, וגורם לאלון לחייך במבוכה.

"אוקיי!" צליל גיכחה "ריאן נגד אלון."

הם התמסרו בקלילות במשך עשר דקות, ולא נראה שאף אחד מהם מתקשה.

לבסוף צליל פשוט תקעה לאלון רגל והוא נפל, היא וריאן החליפו כיף, צוחקים.

"אחות נחמדה" אלון רטן, קם, אבל לא נעלב, הוא היה עושה לה את זה שנים.

"לא קיבלת מכה, כן?" ריאן שאל, ואלון הניד בראשו, מתאפק לא לחייך.

הוא עוד מעט בן 19, הוא יכול להתמודד לבד גם עם שיפשוף בברך.

כאילו, נראה לו.

"טוב, אז, איפה אתם ישנים?" צליל שאלה בחיוך, ואלון אמר את השם של המלון.

"ואתם?" ריאן שאל בסקרנות "סתם, מחנה קיץ שאני וליאו נמצאים בו" צליל חייכה "זה מחנה סגור של קבוצת חברים עם מדריכים, והם מאוד זהירים ולחוצים, השם של המחנה זה צחוים, אין לי מושג מה עבר להם בראש כשבחרו את השם" היא גיכחה.

ריאן הנהן, לא מבין למה ליאו ואלון נראו משועשעים מאוד מהשם המוזר.

כנראה כי לשניהם היה מספיק שכל כדי להחליף את הסדר של האותיות 'צחוים', ל'חצוים.'

"נלווה אותכם למלון" ליאו קפץ.

"אוקיי" אלון הנהן בחיוך רחב "למרות שאנחנו נוכל להסתדר גם בלי, אלון הגדול יכול להגן טוב מאוד על הנסיכה ריאנה."

ריאן ירק בבת אחת את כל המים שהיו לו בפה, מנסה לנשום אוויר, בזמן שצליל וליאו שאגו מצחוק מהתגובה שלו, ואלון רק צחק בשקט, תוהה אם הוא הגזים.

"הנסיכה ריאנה, את בסדר? צריכה מטפחת אף כדי להתנקות?" אלוו ציחקק, וריאן תקע בו מבט עצבני ונבוך "לא, תודה."

צליל חייכה, ותפסה את ידו של ריאן, מתחילה להתקדם לכיוון המלון שלהם, משאירה את אלון וליאו מאחור.

"אז, ספר על עבר שלך" היא דחקה בו בהתענינות.

ריאן הרים את מבטו אליה "מודחק."

-----
הייי
אם זה לא היה ברור, ריאן התכוון שהוא לא רוצה לדבר על העבר שלו, שהוא מתנהג כאילו הוא לא קרה....
ביייי