12
פרק 12: מתוקים, אני מתפנאגירלת מהכמות של המותק בפרק הזה (תהנו, משהו כיף לפני בית ספר 🙃ובבקשה, תכתבו לי שאלות בתגובות בשביל הרעיון שלי...)
אלון יצא מהדירה שלו במהירות.
הוא התקרב לריאן והחברים שלו, והתנגש באחד מהם.
"אידיוט! אין לך עיניים?!" הבחור נבח.
אלון חייך אליו, מגחך "אוי, אני מצטער, נשרטת?" הוא שאל בטון תינוקי, גורם לשאר החברים של ריאן לצחוק, ולריאן לגלגל עיניים.
"סתום ת'פה, מפגר" הבחור צעק בכעס, דוחף אותו.
אלון ידע שזה רעיון לא טוב, אבל הוא בן של ארס, הוא לא יכול פשוט להתעלם מזה שהוא קיבל מכה כרגע ממשהו.
"סליחה?" קולו הפך למסוכן, הוא תפס את הבחור בחולצה להרים אותו בקלות.
הבחור היה המום, הוא בהחלט לא היה קל, ואלון הרים אותו כאילו הוא מפית "תוריד אותי!" הוא אמר בכעס, בועט בבטן של אלון.
עינייו של ריאן נפערו כשהבטן השמיעה צליל של מתכת עבה כשהבחור בעט בבטן של אלון.
היה נראה שרק הוא שם לב לזה, ואלון כמובן.
אלון חייך אל הבחור חיוך מזויף "תגיד סליחה" הוא התגרה בו.
הבחור צרח, ואלון קלט שהוא מחזיק בחור ששוקל חמישים קילו ביד אחת, ומי יודע מי פה מפלצות.
הוא עשה את עצמו מפיל את הבחור, כאילו שהוא כבד לו מידי.
הבחור קפץ עליו במכות, ואלון לא הספיק להגיב.
"דייי" ריאן צרח בקולו הגבוה, מזיז את הבחור מאלון, בברור לא מרוצה.
הבחור נאנח "מותק, דיברנו על זה, אתה לא יכול להפריע לי בתגרות, זה מעצבן."
אלון הרגיש שהוא הולך להתפוצץ מכעס "מותק?" הוא אמר, מזייף גיחוך.
הבחור ניפח את חזהו בגאווה, ומשך את ריאן הנבוך לחיבוק "כן, הוא החבר שלי, למה יש לך בעיה?" הוא שאל, מתגרה.
אלון התעלם מריאן שנראה כאילו הוא מתאמץ לא להקיא "לא, למה שתיהיה לי?" הוא עשה את עצמו מלגלג, חונק את הכעס והעלבון בפנים.
ריאן הצליח להשתחרר מהחיבוק החונק "אני עצרתי אותך כי הוא חבר שלי, הוא עזר לי" ריאן צווח על הבחור בכעס, חצי משקר.
כן, הוא עזר לו עם הכסף, אבל ממש לא עזר לו בנוגע להגיע לכלא.
הבחור נראה מופתע "או, אה... סליחה" הוא מלמל, לא בטוח איך להגיב.
אלון גלגל עיניים "לא סולח, אלא אם אתה מתכוון לקנות לי פרארי, אז אני מוכן, למרות שזה יהיה לי מאוד קשה" הוא זילזל בבחור, שפתאם נראה לאלון מכוער וקרציה.
הבחור גילגל עיניים בחזרה, והעביר את ידו בשערו השחור הקצוץ, עינייו הכחולות הסתכלו על אלון בבוז "מה שתגיד, בוא" הוא משך את ריאן אחריו, ושאר החברים שלהם באו גם.
אלון חנק את הזעם שהרגיש, והלך מהר לכיוון המגרש ספורט.
הוא צריך להוציא את האנרגיה שנוצרה מהכעס שמילא אותו.
הוא לקח כדור שהיה זרוק שם קבוע, והתחיל לזרוק אותו לסל, מתרחק יותר ויותר כל פעם.
אלון נאנח, ונשם עמוק.
הוא כידרר את הכדור.
לא היה לו מושג שזוג עיניים אפורות הסתכלו עליו מרחוק, לא בטוחות מה הן אמורות לעשות.
אלון המשיך לקלוע סלים בזעם.
עד שסוף סוף הוא מחבב מישהו, הוא תפוס.
יאי!.
"רוצה אחד על אחד?" הוא שמע קול גבוה.
הוא הסתובב, מופתע.
ריאן עמד שם, כאילו זה נורמלי שהוא פה "קדימה, זה השטח שלך, זה שלי" הוא קבע, נעמד בשטח שלו ומסתכל על אלון, מחכה שיעמוד במקום.
אלון הסתכל עליו בשעשוע, שוכח שהוא קצת מאוד כועס עליו והלך למקום.
ריאן התאפק לא לנשום לרווחה בקול, אוקיי, אז הוא לא ממש כועס עליו, עכשיו רק נישאר להפסיד במשחק, כי הוא גרוע בכדורסל, הוא לא מגיע עליו, גם לא בזריקות.
אלון נתן לו להתחיל.
אחרי חצי שעה שבהן אלון ניסה לוותר לריאן בסתר, וריאן ניסה להצליח לזרוק ישר, הם הפסיקו, מתנשמים בכבדות.
הם ישבו על הדשא שליד המגרש, שותים ממים שאלון הביא.
"אז... למה כל כך רצית להגיע לכלא?" אלון שאל לאחר שתיקה ארוכה.
ריאן עיקם את אפו "אני לא עונה לך עד שלא תענה לי איך זה שכשטומי נתן לך בעיטה בבטן היה רעש של מתכת" הוא קבע בקולו הצייצני.
"מי זה טומי?" אלון שאל.
"זה החבר שלי, ותענה לי על השאלה" ריאן אמר בעקשנות.
אלון צחק "יש לי מתחת מכשיר" הוא שיקר.
הבחור הקטן הרים גבה "תראה" הוא קבע, לא מאמין.
אלון גילגל עיניים "עזוב."
ריאן הסתקרן, מה הוא מסתיר שם? אבל הוא לא אמר כלום.
"השם שלך מוזר" ריאן ציין.
אלון חייך חיוך עקום "אני במקור מישראל, שם זה שם נורמלי."
ריאן כיווץ את גבותיו "ישראל...? איפה זה?."
אלון צחק "זה ליד מצרים" הוא הסביר "אחת ממדינות הים התיכון."
"במילים אחרות, מקום לא מוכר?" ריאן הרים גבה.
אלון גיחך "אנחנו שיגרנו חללית לירח, ואנחנו בין המתקדמים בכל תחום, אז כן, אנחנו כן מוכרים, פשוט בעיקר בתור תיירים חצופים שמדברים בזילזול."
ריאן חייך חיוך קטן כנגד רצונו "אז... למה באת לפה? כאילו, למה לא נישארת בישראל?."
אלון קפא למליונית שניה "סתם, סיבה פרטית."
ריאן הסתכל עליו בשקט ובסקרנות, אבל לא לחץ.
"אז... רוצה לראות את הדירה שלי? עד עכשיו רק ראית אותי ברחובות" אלון המשיך בקלילות.
ריאן הנהן, מהוסס "אמ... רק... אני יודע כבר באיזה דירה אתה, וכבר ראיתי אותה."
אלון הסתכל עליו, מופתע.
"פרצתי לך לדירה" ריאן אמר בקלילות.
אלון נחנק מצחוק "ומה עשית שם?" הוא שאל, משועשע.
ריאן התלבט, ולבסוף אמר "גנבתי לך את הממרח שוקולד" הוא הודה.
אלון השתעל, לא מצליח להפסיק לצחוק.
הבחור הקטן הסתכל עליו במבוכה "מה? יש לך ממרח שוקולד טעים!."
בן ארס חייך חיוך עקום "כן, זה שוקולד שמיוצר בישראל."
עינייו של ריאן אורו "אז אתה תקח אותי לישראל" הוא פקד עליו, מתלהב.
אלון הסתכל עליו, משועשע "כן? אני? לא החבר שלך?."
ריאן האדים כשקלט שזה נשמע מוזר "אבל אתה כן מכיר את ישראל, והוא לא, ואתה יודע איפה קונים את הדבר המושלם הזה!" הוא מיהר לתרץ.
אלון גילגל עיניים בחיוך "זה לא כזה טעים, זה בסדר."
עינייו של ריאן הצמצמו בזעם, והוא קפץ עליו במכות "שלא. תעז. להגיד. ששוקולד. זה. לא. טעים!!!" הוא צרח "זה מדהים! ואתה ביזתה עכשיו את אוכל האלים!."
אלון נחנק מצחוק, מופתע מהניסוח של המשפט.
ריאן ישב עליו, כועס "תחזור בך!" הוא ציווה בכעס.
אלון צחק "אני חוזר בי" הוא הנהן, מתאפק להישאר רציני, הבחור הקטן נראה כאילו הוא מתכוון לרצוח אותו.
ריאן עשה פרצוף יהיר וקם מאלון, חוזר לשבת על הדשא.
אלון חייך חיוך רחב "אז... מאיפה אתה?" הוא שינה נושא.
ריאן עשה פרצוף "חשבתי שאמרת שהולכים אלייך" הוא ציין, קם.
בן ארס הסתכל עליו, תמה, אבל לא מתעקש, הוא קם גם הוא, מתחיל ללכת לכיוון הדירה שלו.
----------
צליל בהתה בכוכבים, חושבת.
היא הסתכלה על קבוצות הכוכבים.
למען האמת, היא לא הכירה אותן, אבל אנבת' הראתה לה אותן לפני חודש , במסע חיפושים הקודם, ומאז היא מנסה לזכור אותם.
היא ראתה כוכב נופל, והתפללה לאלים בשקט.
הלוואי שאימה, שאף פעם לא טועה, טעתה עכשיו.
----------
הייייי
בייייי
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top