פרק 23: יריבים, או קצת יותר מזה (פרק נוסף, לכבוד שבוע לספר!)

קליפסו באה להגיד שלום.

"אז, אתם פשוט נשארים פה עד שתמצאו את החלקיק?" שאלה קליפסו בפיקפוק.

כולם הינהנו.

ליאו לא אהב את זה שקליפסו פה.

שלא לדבר על זה שנראה שצליל די מסתדרת איתה.

זה עיצבן אותו.

אם זה היה הפוך, ברור שהוא היה לא נחמד לבחור.

וגם היה צוחק עליו שהוא דפוק שהוא אשכרה וויתר עליה, כי בכל זאת, היא ממש נחמדה, וטוב, היא עזרה לו אתמול, אז עד מחר, הוא צריך לפחות לנסות לחשוב עליה נחמד...

קליפסו התנהגה כאילו הם סתם חברים, והם לא היו בכלל זוג.

זה עיצבן אותו.

ועוד יותר עיצבן אותו שהיא דיברה מלא עם אלון.

שדרך אגב די נראה משועמם ממנה, אבל עדיין.

ליאו הרגיש בחילה.

הוא נזכר ביום שבו הם נפרדו.

הוא דחק במהירות את הזיכרון, הוא לא צריך תיזכורת לזה שהוא אפס.

הוא הלך לחדר.

צליל הלכה אחריו.

הוא ישב על מיטתו, ונועץ את מבטו בריצפה.

היא התיישבה לידו.

"יודע מה? כל הסיטואציה הזאת די מצחיקה, תחשוב מה היה קורה אם היית רוצה להחזיר לה על זה?" היא אמרה בניסיון לשחזר את הקול שלו כשהוא מספר בדיחות.

ליאו הרים את מבטו לעברה בחיוך קטן "את לא עושה את זה טוב"

"לא אכפת לי" היא נהמה.

הוא פרץ בצחוק, צליל קימטה את מצחה "זה לא היה אמור להיות מצחיק."

ליאו חייך "זה הכי מצחיק כשאתה לא מתכוון."

צליל קימטה את מצחה "זה מזכיר לי סיוטאציה שקרתה לי, אבל, כן, זה קצת מביך.."

ליאו הסתכל עליה, מסוקרן "נו, מה זה?"

צליל הנענעה על המיטה באי נוחות "לפני הרבה זמן, זה היה בבוקר, לא הספקתי אפילו להתלבש בבגדים רגילים ולסרק את השיער, אמרתי לאמא שלי שהיא נראת ממש יפה היום, היא ענתה לי שהלוואי שהיא הייתה יכולה להגיד אותו דבר עלי, אז עניתי לה שתעשה כמוני, תשקר"

ליאן התגלגל מצחוק.

הוא נפל על הריצפה מהמיטה, לא מצליח להפסיק לצחוק.

צליל רק ישבה שם, נבוכה "למזלי שאמא שלי לא נעלבה, אבל כן, אמרתי את זה לגמרי בלי לחשוב."

ליאו סיים סוף סוף לצחוק, הוא שם את ידו על כתפה "אז תלמדי ממני, תחשבי פחות."

צליל גילגלה עיניים "אני חושבת מספיק בשביל שתינו, אז תודה, אבל אני יוותר."

ליאו חייך "תודה" הוא אמר ונתן לה חיבוק.

היא החזירה לו, נבוכה.

"יודעת מה? בואי נלך לבחוץ, אין צורך שנישאר פה וניסבול" הכריז ליאו.

"אתה היחיד שסובל פה" צליל ציינה.

ליאו התעלם, הוא משך את ידה והלך לכיוון הדלת.

הם נפרדו מהאחרים והלכו לסיבוב.

צליל הוציאה מהפאוץ שלה אוזניות וmp3, היא הציעה לליאו אוזניה אחת.

הוא הכניס לאוזנו.

היא הפעילה שיר, הוא לא זיהה את השיר, אבל היה לו קצב.

"את שומעת מלא שירים באנגלית" הוא ציין.

צליל משכה בכפתיה.

"אתה מעדיף בעברית?" היא שאלה.

ליאו חשב "למה לא" הוא אמר.

היא לחצה על הmp3.

"על מה זה מדבר?" הוא שאל בסקרנות.

היא נאנחה.

"זה כאילו בן אדם שגר בירח, שהוא מרגיש לא קשור, הוא נהנה בירח, אבל בכדור הארץ, הוא בודד, חסר חברים, הוא כאילו מדבר על זה שהירח זה המקום היחיד שבו הוא שלם." אמרה צליל.

"וואו" אמר ליאו בגבות מכווצות "עצוב"

צליל לא ענתה.

אין שום צורך שידע שהיא העלתה את הרעיון למילים.

אבל הוא צדק.

מי שכתב את השיר בהחלט הרגיש לא קשור לכלום.

בכל מקום שהיה הוא היה החייזר.

יותר נכון עב"ם

הוא תמיד היה 'עצם בלתי מזוהה'.

היא ניערה את ראשה, היא לא צריכה להיזכר בדברים האלה.

'מה שבעבר נשאר בעבר' היא נזפה בעצמה.

"את בסדר?" ליאו העיר אותה מחשבותיה.

צליל הינהנה, לא שמה לב לדמעות שירדו לה.

ליאו מחה את דמעותיה.

"את רוצה לדבר על זה?" הוא אמר בשקט.

צליל ניענענה את ראשה.

בלי לחשוב היא חיבקה אותו וחומותיה נפרצו.

היא בכתה.

דמעותיה ירדו כמו נחלים.

ליאו החזיר לה חיבוק.

הוא לחש לה באוזן מילות הרגעה, כשהוא מלטף את ראשה.

היא קברה את ראשה בחזהו.

"תודה" היא אמרה בקול חנוק.

ליאו חייך חיוך חמוד "בכיף, אני תמיד פה"

צליל חייכה "לפחות תגידי משהו שאתה ממציא, לא יפה להעתיק משפטים."

ליאו צחק.

הוא חיבק את מותנה.

היא קצת הסמיקה.

אבל היא לא אמרה כלום.

סוף סוף היא מרגישה פתוחה עם מישהו.

עם כל האנשים שהכירה, היא לא הרגישה כל כך בנוח כמו איתו.

כשרק התחילו לדבר, היא הרגישה צורך לספר לו הכל.

אבל היא ידעה שאסור לה.

אבל היא הרגישה צורך נואש להניח את ראשה על כתפו.

היא רצתה להישאר בין זרועותיו לנצח.

היא הרגישה בטוחה, כמו שלא הרגישה כבר חמש שנים, כמעט שש.

היא הציצה בפניו.

השיער המתולתל שלו קיפצץ כשהלך.

העיניים החומות החמות שלו הציצו בה מידי פעם.

עם כל זה שהוא נמוך, היא גם הייתה נמוכה, אז בשבילה הוא היה די גבוה.

עם כל זה שהוא לא אמר, היא ידעה שהוא די מרוצה מזה.

היא הסתירה חיוך למראה האוזניים החדות שלו, שגרמו לו למראה שדוני.

הוא קלט שהיא מסתכלת עליו, והוא שלח לעברה חיוך.

היא ישרה את מבטה לדרך.

האוזניות המשיכו לנגן את השיר, אבל הוא כבר לא נשמע לה עצוב.

ואז היא נזכרה.

אסור.

אסור בשום אופן שהיא תקשר לאנשים.

היא הסתכלה על הריצפה.

מתפללת שיעזוב אותה.

אסור, בשום אופן.

עדיף שלא יאהב אותה, מאשר שיאהב ויתאכזב ויברח.

כי אף אחד לא היה נשאר אילו ידע מה היא.

היא מפלצת.

כל כך הרבה דברים רעים קרו לאנשים בגללה.

היא הרגישה שדמעות עומדות להציף את עינייה, היא מיהרה לספוג אותם.

חוסר רגשות זה הדרך היחידה.

לא משנה מה הבטיחה.

אסור, פשוט אסור שתחזיר את רגשותיה.

כי היא תקרוס כשתיפול עליה האמת.

"את בסדר?" שאל ליאו, שהרגיש את נפילת מצב הרוח שלה.

היא הינהנה "בוא נחזור." היא מילמלה.

"למען האמת, רציתי להראות לך משהו" הוא אמר בשקט.

היא הייתה מופתעת אבל נתנה לו להוביל.

הוא משך אותה לכיוון גילדריה שעמדה שם.

"מצאתי אותה אתמול" הוא אמר בגאוה, כמו ילד קטן שמספר לגננת שלו על משהו טוב שעשה כדי לקבל מדבקה.

צליל צחקה.

"במילים אחרות, אתה רוצה גלידה" היא אמרה, משועשעת "באמת ואלדס, אם זה לא היה אתה הייתי חושבת שזה דייט, אבל אתה יותר מידי חושב על אוכל מכדי לחשוב על זה."

ליאו חייך חיוך מסתורי "מי אמר?" הוא אמר בקול משתומם "אולי זה באמת דייט"

היא גילגלה עיניים, הוא פשוט קרציה, היא לא מצליחה להישאר קשוחה לידו, וזה מעצבן.

היא קנתה לשתיהם גלידה, כי לליאו אין כסף, ולמרות שהיתעקש הוא רוצה לקנות, אבל מסתבר שאי אפשר לקנות גלידה עם אבנים.

היא אכלה גלידת תות, הוא גלידה שוקולד.

הם דיברו וצחקו.

ליאו קיווה להיות איתה יותר, הוא נהנה איתה, היא ממש קלה להצחקה, ולא לדבר שהעקיצות שלה לא באמת עוקצות.

צליל רק התפללה שהוא ישכח הכל, ולא ינסה יותר להיות נחמד אליה.

כי היא דאגה לו, שהלב שלו לא ישבר עוד פעם.

-----------
היי♥️❤️❤️❤️

מטרה: 380 כוכבים/ הצבעות

היי ♥️♥️♥️♥️