פרק 19: מה הלך אתמול בלילה? (מוקדש ל TuvalGoldenberg בהצלחה עם הכתיבה שלך!)

צללי התעוררה, כאב ראש נוראי.

היא התלבשה במיהרות והלכה לסלון.

היא הכינה ארוחת בוקר לכולם.

היא הרגישה צורך לחייך, ניקו עזר לה מלא אתמול, שאר הלילה עבר חלק, בלי סיוטים.

היא הכינה חביתות לכולם, זה הפך לשיגרה.

היא גם הצליחה גם להפוך את החביתות לכחולה, בשביל פרסי שהתחנן שלפחות תנסה.

שבע, כל השאר התעוררו.

"בוקר טוב" היא אמרה בחיוך.

כולם חייכו לעברה, חוץ מליאו, שאפילו לא אמר מילה, בניגוד לבדרך כלל.

הוא אפילו לא הסתכל לעברה.

הוא רק לקח פרוסת לחם והתיישב על הספה.

צליל הרימה גבה "יש חביתה, אם אתה רוצה..."

ליאו הניד בראשו "אין לי כוח" הוא אמר, מעט בכעס.

צליל הסתכלה עליו באי הבנה, אבל לא אמרה מילה.

הוא סיים את הפרוסה במהירות, וחזר לחדר, למרות שהוא לא שבע..

הוא יצא למרפסת, מחפש שקט.

הוא שמע דפיקה מאחוריו.

צליל עמדה שם ושמה לידו צלחת עם חביתה וכוס מים.

"זה שאתה מעוצבן ממשהו לא אומר שאנחנו צריכים להסתדר לבד במקרה של מפלצת." היא אמרה בכעס.

ליאו גיחך "את הרי בכל מקרה מסתדרת לבד."

צליל הסתכלה עליו, מופתעת, "אתה באמת חשבת את זה?"

ליאו הסתכל עליה באי אמון "בכל פעם שנלחמנו במפלצת את פשוט פוררת אותה, אין לך באמת צורך בעזרה בקרב."

צליל בהתה בו ופרצה בצחוק.

"אין לך מושג" היא אמרה בחיוך עקום.

היא התיישבה לידו בזהירות.

"אז, למה אתה כועס?"

הוא שתק.

"שמעתי אותך ואת ניקו אתמול בלילה, את לא חושבת שזה מגעיל? יש לו חבר את יודעת" הוא אמר בכעס.

צליל בהתה בו שוב ופרצה בצחוק.

"זה לא מה שאתה חושב" היא אמרה בשעשוע.

"היה לי סיוטים, וידעתי שהוא יכול לעזור לי, אז ביקשתי ממנו עזרה, אתה יכול להיות רגוע, ניקו לא הטיפוס שלי."

ליאו הרגיש פתאם אדיוט.

כאילו, יותר מבדרך כלל.

"יפה מצדיך לדאוג ככה לוויל" היא הקניטה אותו.

ליאו ניהיה נבוך "פשוט... זה..." צליל פרצה בצחוק "אין צורך להתנצל, פשוט מצחיק" היא אמרה בחיוך והלכה משם.

ליאו הסתכל על הנוף, לבסוף גם אכל את החביתה, מודה לצליל שלא התייאשה ממנו והביאה לו אותה.

הוא הלך ופינה את הצלחת והכוס לפח.

כלים חד פעמיים, תרגעו.

הוא ראה את כולם מדברים בסלון.

צליל ראתה אותו וזזה הצידה, להשאיר לו מקום.

הוא התיישב לידה.

לבסוף הוחלט לראות סרט.

היה קטע מעט מלחיץ בסרט, בואו נקרא לזה ככה.

היה שם אדם שמת, ואפשר להגיד שהצורה בה צילמו את הקטע היה מפחיד ברמות.

ליאו ראה צליל מאגרפת את ידה בפנים מעט ירקרקות.

"את בסדר?" הוא לחש באוזנה.

היא הינהנה מבט נגעל מהתמונה "סתם פשוט זה מזכיר לי את אמא שלי" היא אמרה בשקט.

ליאו הינהן בהבנה.

הוא שם את ידו על ידה.

הוא שם לב מזיוות עיניו שהיא מסמיקה ממבוכה ומושכת את ידה.

הוא לא נעלב, זה בסדר, היא פשוט יותר מובכת מדברים כאלה.

הם סיימו את הסרט, וצליל, ליאו, ריינה ואלון קמו בניסיון לא להפריע לזוגות שהתנשקו.

צליל וריינה הלכו לחדר של הבנות.

"צליל?" ריינה היססה.

צליל הסתכלה עליה במבט שואל.

ריינה סגרה את הדלת והתיישבה מול צליל.

"מה את יודעת?" היא שאלה בשקט.

"אל תנסי להתחמק, שנינו יודעות שאנשים שמתנהגים לא נחמד בדרך כלל עברו דברים לא נחמדים, וסליחה אם את לא באמת קשורה לבת היפנוס, לפחות תראי הוכחות."

צליל נראתה מופתעת.

היא הסתכלה על ריינה בכעס "כולכם פה חושדים בי, מי אמר שעצם אחד מכם הוא לא קשור לזה? יש לכם הרבה סיבות לעשות את זה."

ריינה המשיכה להסתכל עליה במבט אדיש.

"פשוט תגידי, ותשבעי בסטיקס שאין לך שום קשר לבת היפנוס, ואת לא היא" אמרה ריינה, מנסה להסתיר את הבושה בקולה, שהיא מתנהגת ככה למישהי שלא עשתה לה שום דבר רע.

צליל הביטה בה באי אמון "אין לי בעיה להישבע, אבל ברצינות? את רוצה שאני אסמוך עלייך בזמן שאת לא סומכת עלי?" שאלה צליל בקול שרקני.

היא יצאה מהמלון במהירות.

היא שנאה שמאשימים אותה.

היא מאשימה את עצמה מספיק.

דמעות ירדו לה.

היא מצאה ספסל שקט.

צליל התיישבה עליו, חושבת בשקט.

ליאו הגיע בריצה.

הוא התנשף "ריינה אמרה לי להגיד לך שהיא מצטערת ושכדי לי לרוץ כי אם לא יכול להיות שהמסע חיפושים הזה לשווא."

צליל לא הסתכלה לכיוונו.

הוא התיישב לידה.

"אז למה את עכשיו כועסת?" ליאו הרים גבה.

צליל חשקה שיניים "כולכם חושדים בי, ואז מצפים שאוהב אותכם בכל לבי, אז לא בא לי, אוקיי?"

ליאו שתק.

"את צריכה להבין גם שאנחנו מכירים אחד את השני ממזמן, אותך פחות, זה הגיוני שאנחנו לא מסתדרים מדהים" אמר בפשטות ליאו.

צליל עדיין בהתה קדימה.

"תגידי" הוא החליט לשנות נושא "את יכולה לספר לי מה קורה בסיפור השני בספר?"

צליל הסתובבה אליו מהר "בנתיים אתה לא צריך לדעת" היא אמרה בלחץ.

ליאו הרים את ידיו בכניעה.

"תספרי משהו על עצמך, כל דבר, רק לא לשתוק" התחנן ליאו.

צליל העלתה חיוך קטן ומשועשע על פניה "אהה.... " היא המהמה במבוכה "אין לי"

ליאו הרים גבה "חוגים? דברים שאהבת לעשות? משהו שעשית שאחרים לא? הרגל מצחיק?"

היא נראתה מהוססת.

"יודעת מה? התאהבת פעם?" הוא זרק, כאילו במקרה.

צליל נראתה נבוכה מהשאלה "עד לא מזמן, לא" היא אמרה בשקט.

היא מיהרה לקום ולהתחיל לחזור למלון.

ליאו הצטרף אליה "נו?" הוא דחק בה בחיוך "מי בר המזל? פרסי?"

צליל הביטה בו כאילו היא רוצה להקיא "לא" היא פלטה "ממש לא"

"גייסון?" ליאו הציע צליל רק נאנחה "אני לא רוצה לדבר על זה"

ליאו השתתק, הייתה לו תחושה שהוא יודע על מי מדובר, אבל הוא לא רצה לשאול, בגלל המבוכה.

----------

צליל ישבה על המיטה.

התיק שלה לידה.

היא הוציאה ממנו דברים.

תמונות בעיקר.

היא העמידה אותם בשורה על השולחן.

היא ריפרפה בעינייה על התמונות.

כל אחד מהמשפחות נקרעה ממנה.

מה עם זה יקרה אותו דבר עם חבריה החדשים?.

אסור, אסור שהיא תקשר עליהם.

יש לה תפקיד אחד, והיא צריכה לעמוד בו.

היא הכניסה את התמונות במהירות.

היא שכבה על מיטתה ותהתה, מה היה קורה, אם התעלול לא היה קורה.

ככל הנראה היא לא הייתה, זה קצת מצער, כי היו לה גם לא מעט זיכרונות טובים.

אבל, הזיכרנות הרעים עקפו בקלות אותם.

היא שמה מוזיקה, הדבר היחיד שתמיד הרגיע אותה.

דמעה ירדה לה לאיטה.

אם כל זה שכמו כל הקוראים, ידעה שצריך להיזהר עם המשאלות, היא לא התאפקה.

הלוואי.

הלוואי סוף סוף היה לי שלווה.

כי החיים האלה רצחו את רגשותיה עד הטיפה האחרונה.

היא חנקה יבבה.

מה עושים כשהדבר היחיד שאתה רוצה זה למות?

ולא, התאבדות לא תעזור לה, כי הצרות ירדפו אותה גם אחרי המוות.

--------

היי ♥️♥️♥️

מטרה: 320 כוכבים/ הצבעות.

ביי ♥️♥️♥️