כשנשענתי על הלוקרים לידו בזמן שהוא חיטט בלוקר שלו, הוא נשם נשימה עמוקה ואז נשף באטיות.
״לאן זרקת את הציור שלי?״ הוא שואל עם קצת כעס בקול, נועץ בי מבט פתאומי שגורם לי להיות מופתע.

העיניים שלו מדהימות..
יש לאישונים החומים שלו סוג של עיגול מסביבן בצבע כחול והן פשוט ממיסות את הלב שלי.

״ תליתי אותו בחדר שלי״ אני עונה בכנות.
יש רגע של שקט.
ואז הוא צוחק.
זה קטן ומאופק אבל הוא צוחק לרגע באמת ממשהו שאמרתי וזה מרטיט את הלב שלי.
״זאת הפעם הראשונה שאתה מספר בדיחה טובה, אני מודה״ הוא עדיין עם רמז של חיוך שגורם לי לפתח תקווה.
״אני לא..״ אני בא להגיד שאני לא צוחק, שאני רציני ושאני מצטער על ההתנהגות שלי.. שזה לא אני ושאני אנסה להיות אדם טוב יותר בשבילו.
אבל היד המקוללת הזאת נכרכת סביב הכתפיים של פיטר שלי.
ומייקל מביט בי בגבות מורמות.
״אתה לא חושב שעשית מספיק?״ הוא מביט בי בזלזול כמעט.
״אתה לא חושב על לסתום את הפה לפעמים?״ אני רוצה לתת לו אגרוף רק בגלל הפרצוף שלו, אז שלא נדבר על הקול המפגר שלו.
״פיטר ילד גדול, זה ביני לבינו״ אני מביט בפיט ששולח לי מבט מוזר.
״קוראים לו פיט.
לא פיטר.
והוא החבר הכי טוב שלי.
אז אני אגן עליו ואני אדחוף את האף אם תמשיך להתמהג כמו זין״ הוא לא מוריד את היד ממנו תוך כדי הדיבור.
אבל מיד אחרי שהוא מסיים את המשפט, הבחורה שלו מחזיקה את הזרוע השניה שלו ולוחשת לו מה שהוא לאוזן.
רק אז הוא מרפה מפיט וכורך את שתי זרועותיו סביבה.
זה גורם לי לבחון את פיט ישירות.
וכשאני רואה איך הוא מתכווץ באי נוחות ומסתכל עליהם בהבעה כואבת- אני רוצה להכאיב למייקל.
״לך להזדיין״ אני יורק למייקל ותופס בזרוע של פיטר,
מושך אותו איתי תוך כדי ריצה ומוביל את שנינו לחצר האחורית, עד לשער הנטוש מאחור.

שנינו מתנשפים כשאנחנו מגיעים.
הוא מתיישב על האדמה ואני מתיישב מולו.
״מה נסגר איתך? בשביל מה זה היה?״פיטר מבולבל.
״ניצחתי אותו לפחות הפעם״ אני ממלמל לעצמי.
פיט נאנח.
״אל תחטוף אותי מהחבורה שלי רק בשביל הניצחונות שלך. זה אדיוטי.
תשאיר את התחרות בינכם אצלכם.
אני לא קשור״ הוא נשמע מתוסכל ומשעשע באותו הזמן.
״ הכול קשור אליך״ אני צוחק.
״הסיבה היחידה שאכלת ממני חרא עד עכשיו הייתה בגלל האדיוט הזה״ אני יורק בשנאה.

״איך זה עובד בדיוק?״ הוא מגחך בזלזול,
אבל עד שאני מוצא את המילים,
יוצאת מורה מאיזה שהוא מקום ומבקשת שניכנס.
אז פיט פשוט קם ובורח כמעט,
בורח ממני.

זה כואב.

אני קם אחריו בתבוסה ומתיישב מאחוריו בשיעור.
השיעור מלא בתלמידים, האולם באמת מלא.
אז אני מרשה לעצמי לבהות בו במהלך השיעור,
הוא יושב וכותב דברים, מסכם ומסכם ומקשיב בזהירות לכול מילה של המרצה.

ואני יודע שזה בגלל שהוא בא מרקע כלכלי גרוע.
שמעתי אותו מדבר עם אמא שלו בפלאפון בטעות יום אחד בחצר.
ישבתי עם הגב צמוד לעץ גדול שהיה די בודד, עישנתי בשקט,
ואז הוא בא והתיישב-
וכשהוא התחיל לדבר, הבנתי שמאוחר מידי להודיע לו שאני נוכח.
אז הקשבתי.
הקשבתי להבטחות שלו לאמא שלו להיות מוצלח, הבנתי שאבא שלו לא קרוב אליו ממש בגלל שיצא מהארון, הבנתי שהוא גם מעדיף לא ללכת חזרה לבית שלו בגלל זה.

זאת אחת הסיבות שאהבתי אותו,
זאת אחת הסיבות שלא יכלתי לראות את עצמי בלעדיו.
הוא היה כל כך מלא בתקווה,מלא באהבה שלא הייתה לו למי לתת.
הוא רק רצה להיות ילד נורמלי ולעשות הכל נכון, הוא היה ילד כל כך טוב..
ובכל זאת, כמעט כל מי שהוא הביט בו בהערצה לא יכל לקבל אותו- אבא שלו, מייקל, וככה גם החברים שלו שלא נתנו אפילו טיפה של יחס לפיט.
הם תמיד התייחסו אליו כנספח באופן מרתיח.

הוא היה כל כך.. הוא..אותנטי.
ואף אחד לא ראה את היופי שלו חוץ ממני.
זה ריגש אותי והעציב אותי באותו זמן.

רציתי שיפסיקו להתייחס אליו כ״חבר של מייקל״ או כ״הבחור החכם״ רציתי שידעו את השם שלו ויתקרבו אליו.
הוא היה קר, כן.
הוא היה מכאיב לי, הרבה.
אבל זה היה רק כי לא שמו לב אליו.

אם רק היו יודעים מה מסתתר מאחורי העיניים המקסימות שלו..