שנאתי את ההחלטה שהחלטתי באותו הרגע כי אין סיכוי שאני אשאיר אותו לבד,
אני לא אשאיר את איידן לבד...

רחוב 7 בסימטה של הבר בחצות, שיננתי את המיקום והזמן כדי שלא יברחו מזיכרוני.
קיוותי שהלילה הזה לא יסתיים ברע אך ההרגשה שעלתה בגרוני הייתה אחרת לגמרי.
כשאמרתי לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל אן היא לא שאלה שאלות אך מצפוני לא היה שקט לגביי השקרים שסיפרתי לה עד עכשיו...זה לא מגיע לה.
האוטובוס איחר בגלל פקקים ואני מצאתי את עצמי 10 דקות אחרי חצות רצה לכיוון הסימטה המדוברת...מה אם איחרתי? מה הם מתכננים בכלל?
שפתיי רעדו ורגליי צעדו בצעדים חוששים לכיוון המדובר, הצצתי מסוף הקיר לפני שנכנסתי לסימטה כדי לבחון את השטח ועיניי נפערו בבהלה.
שלושה גברים עצומי ממדים בעלי שרירים בגודל של הר ועור שחום נעמדו מול איידן וחסמו לו את הדרך.

"חבל עלייך, תעשה מה שאבא שלך אומר כמו ילד טוב ואל תפריע לו בסדר?" אחד מהם אני לא יודעת מי, דיבר בטון צרוד וצמרמורת עברה בגבי, מה אני אמורה לעשות!
"אתם יכולים לחלום על זה" לא ראיתי את פניו אבל טון קולו היה מהול בציניות.
היה נראה שהם נאבקו עוד לפני שהגעתי לכאן בגלל שיערם הפרוע אבל למה הם הפסיקו?
אחד מהם הפתיע אותי וקפץ על איידן עם אגרופיו אך הוא התחמק והפיל אותו לריצפה.
השני שבא לבעוט בו מצא את עצמו על האדמה תוך שניות...אז זה למה הם הפסיקו, הוא מנצח.
מרוב כול המחשבות איבדתי את הביריון השלישי, הסימטה הזאת הייתה יחסית גדולה אבל לא הבנתי איך הוא יכל להיעלם בזמן קצר כול כך?
כשהרגשתי משהו קר נוגע בעורפי הבנתי בדיוק לאן הוא נעלם... הוא מאחורי.
"מספיק! לא רציתי לשחק מלוכלך אבל לא השארת לי ברירה" התקדמתי לאט אל תוך הסימטה כשההר אדם הזה דוחף לי תקנה של אקדחו לראש, דורש ממני להתקדם.
"אם לא היית ילד מזמן הייתי יורה לך בראש" בריון מספר 2 קם מהריצפה ושיחק אותה אמיץ כשהוא שלף גם את נישקו. זה לא פייר! איך איידן אמור לנצח ככה!

כשאיידן קלט אותי בידיו של בריון מספר 1 הוא קפא לרגע ואז הכעס התחיל להתפשט על פניו.
"מה לעזעזל את עושה כאן!" הוא ניסה לשמור על איפוקו ללא הצלחה ותאמת שאני דיי התקשתי לדבר כשידעתי שיש אקדח שמכוון לי לראש.
"איידן אני לא חושבת שזה הזמן לזה" ניסיתי לפייס אותו אך זה רק הגביר את כעסו.
"למה את חייבת תמיד להיסתבך בצרות!" הוא בילגן את שיערו בידו, מיואש מהמצב ואני איבדתי את זה לגמרי...אני כאן בגללו!
"זה לא אני שמסתבכת בהן! זה אתה!" צעקתי גם אני, זורקת את האשמה לכיוונו.
"היינו שמחים להמשיך ולשמוע את האיחוד המרגש אבל אנחנו די ממהרים" ביריון מספר 1 חיזק את אחיזתו בידיי שהיו מאחוריי גבי ואני נאנקתי מעוצמת הכאב...הרגשתי את קנה האקדח מתחפר יותר ויותר בשערות ראשי.
"עזוב אותה!" שלושת הבריונים כבר לא ניראו כול כך משועשעים כשעיניו הרצחניות של איידן הופנו אליהם.
"בוא ותכריח אותי" ביריון מספר 1 הצמיד אותי יותר אליו ואני ממש רציתי לסתום את האף בגלל ריחו המצחין.

הוא בא לומר משהו נוסף אבל איידן פרק את בריון מספר 2 שהיה קרוב אליו, מנישקו בכזאת מהירות כאילו היה מיומן בזה.
ברגע שבריון מספר 3 הצטרף לחגיגה איידן העיף גם לו את הנשק לפח הקרוב בקלילות יתרה
אם יורשה לי לומר.
ירייה לאוויר נשמע ליד אוזני וצרחה נפלטה מפי, מגלה שזה מעשה ידיו של הבריון מאחוריי.
שנייה של חוסר תשומת לב מצידו של איידן והוא חטף אגרוף אחד לפנים ושני לבטן.
"איידן!" צעקתי כשראיתי את שפתו התחתונה מדממת.
בריון מספר 1 אחז לי בשיער ומשך בו, גורם לי להרגיש כאב חד ולהפסיק להתפתל בידיו.
"את די לוחמנית אני רואה" הוא חייך חיוך מבחיל ואני הסתכלתי עליו בגועל.
"תעזבו אותו" חשבתי שאשמע מאיימת יותר אך זה נשמע יותר כמו התחננות.
"אל תיגע בה!" איידן צעק לעברנו לפני ששני הבריונים האלה ניצלו את המצב ונתנו בו עוד כמה אגרופים...לא הבנתי שאני בוכה עד שראייתי התחילה להיטשטש מרוב הדמעות.

הייתי חייבת לעשות משהו כי אם המצב הזה ימשך הם באמת יהרגו אותו.
תוך כדי שהשניים המשיכו לתקוע את אגרופיהם בו, אחד מהם שלף סכין...
"איידן!" אך צרחתי מאוחר מידי והסכין כבר ניתקעה בביטנו.
כשראיתי את כמות הדם ואת איידן נופל על ברכיו בכאב, איבדתי את זה לגמריי.
נשכתי בחוזקה את ידו של הבריון שהיה מאחוריי גורמת לו לפלוט זעקת כאב.
ברגע שהוא שיחרר טיפה מאחיזתו בי העפתי את ידו וחטפתי לו את הנשק מהיד ,יורה באוויר.
שלושת הגברים קפאו במקומם והתחילו להתרחק כי לאף אחד מהם לא היה נשק עכשיו.
נעמדתי בגבי אל איידן, מנסה לגונן עליו כמה שאני רק יכולה.
"עופו מפה...עכשיו!" ידיי רעדו ללא הפסקה בעודי מחזיקה את האקדח והדמעות לא עזרו למצבי אבל לא הייתה לי ברירה, אם אני אצטרך לירות בהם אני ירה.
"חבל לך להתערב בעיניינים האלה קטנטונת" המנהיג שלהם שאחז בי עד עכשיו זרק כשהלחץ נראה בברור בעיניו...ראיתי שהם לא מאמינים שאני מסוגלת לירות בהם אז הוכחתי להם אחרת.
יריתי שוב אבל הפעם כיוונתי אל רגליהם, למזלם פגעתי בריצפה אך שידרתי כאילו לשם כיוונתי מלכתחילה.

"אני לא אחזור על מה שאמרתי שוב...עופו מכאן!" קולי נשמע רצחני וחיוכים לחוצים התפרסו על פניהם...סוף סוף מה שאמרתי חילחל להם למוח.
"חבל שעירבת אותה, ברוס לא ישמח כשישמע על זה" השרירי מבניהם זרק אל מאחוריי ואני רציתי לירות לו בראש באותו הרגע.
אחרי כמה דקות שעברו כמו נצח הם הלכו, משאירים אותי ואת איידן בסימטה החשוכה אך אני לא זזתי מעמדתי.
המשכתי לכוון את האקדח לנקודה שהם עמדו מקודם...רועדת כולי.
קפצתי מעט כשראיתי את ידו אוחזת באקדח שהחזקתי בידיים רועדות, הוא זרק אותו לריצפה ואני הסתובבתי להביט בו בעיניים מלאות דמעות.
"לא היית צריכה להיות פה" קולו היה חלש וראיתי את הטישטוש בעיניו.
חולצתו הלבנה הוכתמה באדום מזמן והוא איבד את שיווי משקלו, נופל עליי בכבדות.
"איידן!!!" השכבתי אותו על הריצפה בעדינות ונפלתי על בירכיי, בודקת במהירות מהיכן הוא התחיל לדמם ומוצאת את החתך העמוק שהסכין השאירה במותן שלו...הסכין המקוללת שהונחה לידו כולה מגועלת בדם.

חבלות היו בכול רחביי גופו ואני רעדתי מפחד.
"אני בסדר רק מסוחרר קצת" הוא מילמל כשראשו הונח על בירכיי, מנסה ליגרום לי להפסיק לבכות.
"אתה מאבד דם חייבים ללכת לבית החולים" יבבתי ללא יכולת להפסיק...הכול באשמתי.
"לא" תשובתו בילבלה אותי, פניו שידרו רצינות למרות החווירון שהיה עליהן.
"תתקשרי לליאו" הוא נתן לי את הטלפון שלו ואני חייגתי אליו במהירות, לא מתווכחת ועושה כדבריו...
"ליאו תגיע עכשיו אל רחוב 7 בסימטת הבר, איידן פצוע!" בלי לשאול שאלות הוא ענה לי 'אני מגיע' וניתק לי...מה שהשאיר אותי בתיהייה אם הוא ציפה שזה מה שיקרה בסופו של דבר.
"איידן אתה חייב להשאיר את העיניים שלך פתוחות, אסור לך להירדם" הנחתי את ידי על לחיו כשכולי שבר כלי...מנסה לעצור את הדם הזורם מביטנו עם ידי השנייה.
"אז תגרמי לי להישאר ער" הוא מילמל באפיסת כוחות מנסה לפתוח את עיניו העצומות בכאב.

שפתו התחתונה הייתה פצועה אז לחצתי עליה בתקווה שזה יעיר אותו.
"כאילו לא כואב לי מספיק את מנסה להכאיב לי יותר?" הוא פקח סוף סוף את עיניו הירוקות והקלה שטפה אותי.
"סליחה" ציירתי עיגולים מדומיינים עם ידי על לחיו בדיוק כמו שהוא היה עושה לי.
הוא חייך חיוך כאוב והחזיק את ידי הלוחצת על הפצע המדמם בנחמה.
"שמעתי את אבא שלך מדבר במסדרון ולא ידעתי מה לעשות, המשטרה לא הייתה מאמינה לי בחיים ולא יכולתי להשאיר אותך לבד" דמעות המשיכו להחליק על לחיי והוא הרים את ידו הפנויה כדי למחות אותם.
"עם כמה שלא בא לי להודות בזה, אם לא היית כאן מזמן הייתי גמור" עיניו התאמצו להישאר פקוחות ואני לא יכולתי לסבול ליראות אותו במצב הזה.
"מה עשית שעיצבן את אבא שלך כול כך?" שאלתי גם מסקרנות וגם מדאגה, כאילו
שאפשר לקרוא לאיש הזה אבא בכלל.
הוא חשב מעט לפני שענה לי...
"איימתי לחשוף אותו ואת כול העבר המחורבן שלו למשטרה" הוא ענה לי בקושי ונאנק בכאב כשלחצתי חזק מידי על הפציעה שלו.
"סליחה" פלטתי במהירות ובדיוק אז רכב נכנס אל הסימטה, מיתוכו יצא ליאו בריצה.

"איידן!" מבט דואג עיטר את פניו ואיידן רק החניק גיחוך.
"תירגע אני לא מת" הוא התלוצץ מה שלא היה מצחיק בכלל והמבט שאני וליאו תקענו בו
הסתים אותו.
"חייבים לקחת אותו לדירה שלי, יש לי שמה כול מה שצריך" ליאו אמר לי בלחץ ואני עזרתי לו להרים את איידן כול אחד מכתף אחרת.
כשהגענו לדירה של ליאו, הוא לקח אותנו לחדר צדדי קטן שנראה כמו מרפאה קטנה...מה לעזעזל! לא רציתי לחשוב כמה אנשים היום כאן או יותר נכון כמה פעמים איידן היה כאן.
"אני צריך שתחזיקי אותו אם הוא מתנגד" ליאו הורה לי כשהשכבנו את איידן על המיטה הקטנה.
"אני לא אתנגד" הוא מילמל בעייפות בעודו פושט את החולצה הלבנה והמוכתמת.
"שמענו עלייך" ליאו גילגל את עיניו, מכין את המחט והחוט לתפור את עורו ולמזלי לא פחדתי מהדם.
החזקתי את ידו בחשש...התהליך היה ארוך ואיידן לא הפסיק לפלוט קללות בעוד שליאו תפר אותו והאשים אותו בכול תפירה ותפירה, הם פשוט שני אידיוטים.

ברגע שליאו סיים עם עירוי הדם, איידן נרדם בהדרגה.
"ליאו אני יכולה לישאול שאלה?" ישבנו שנינו בסלון אחד מול השני כשכוסות תה בידינו, המקום היה לא גדול ולא קטן אבל חמים.
הוא הינהן והניח את כוסו על השולחן שמולינו.
"כמה פעמים איידן הגיע לכאן כדי שתטפל בפציעות שלו?" אני בטוחה שעיניי עדיין היו נפוחות ואדומות מהבכי.
הוא השתהה מעט, מתלבט אם לספר לי או לא...
"הרבה פעמים, אבל לפניי שתתעצבני תביני שלא הייתה לו ברירה" הוא הסביר ואני נתתי לגימה מהתה שלי לפניי שסימנתי לו להמשיך.
"כמו שכבר הבנת אבא שלו, ברוס לא באמת אכפת לו מהמשפחה שלו...כול מה שמעניין אותו זה הכסף" ראיתי את הכעס בעיניו של ליאו אך הוא החזיק בעצמו, באמת אכפת לו מאיידן.
"אני שמח שאתם מתחברים אבל אני אמשיך מכאן" קולו של איידן הגיע לאוזניי ואני קמתי במהירות ממקומי, עוזרת לו לשבת בספה לידי.
"אל תדאג אני לא אגנוב לך את החברה, אח קטן" חיוך ממזרי התפשט על פניו של ליאו בעודו קם מהספה שמימולי...
"למי אתה קורא אח קטן!" זעף עיטר את פניו של איידן ואני מצאתי את היחסים בין השניים משעשעים ביותר.

לפתע הוא תפס את צידו כשעיניו מכווצות בכאב.
"למה קמת מהמיטה? אתה צריך לנוח" טון קולי היה נוזף ומבטי נדד לשפתו הפצועה...שגרמה להתכווצות בחזי.
"אני בסדר" שתי מילים שלא היו נכונות, הוא פצוע למען השם! הוא ראה את הכעס בעיניי ושתק.
"אני אתן לשניכם לדבר קצת, הלכתי לעשות קניות" ליאו ניפנף בידו לשלום, לקח את המפתחות לרכב ויצא מהדירה...משאיר אותי ואת איידן לגמריי לבד.
"טוב תשאלי את מה שאת רוצה לישאול לפני שתחוררי בי חורים עם העיניים שלך" הוא נשען על אחת מהכריות ומיותר לציין שהוא עדיין היה בלי חולצה עם תחבושת על מותנו הימנית.
"מתי גילית מה אבא שלך עושה?" שאלתי בעדינות, מפחדת שברגע הוא יסגר מולי שוב.
"כשהייתי בן 8 בערך, גיליתי שהוא בגד באמא שלי עם המזכירה שלו, בגיל 9 ידעתי שהוא מעורב בדברים לא חוקיים ושהוא רצח כמה אנשים אבל לא ידעתי מספר מדוייק" עיניו האפילו בעודו נזכר בזיכרונות הרעים מעברו ואני תפסתי את ידו בנחמה.
"רק לפני שנתיים הוא רצה שאצטרף אליו... כשסירבתי הוא התעצבן אבל לא אמר כלום, רק שלח את האנשים שלו שינסו לשכנע אותי שוב" לא אהבתי ליראות את הבעת פניו הכאובה אך שתקתי...
"אחריי כמה זמן הוא התחיל להגזים וידעתי שהמעשים שלו יפגעו במשפחה אז איימתי לחשוף אותו" הוא חשף בפניי את כול הסודות שלו ואני ניסיתי לישמור על הבעת פנים רגועה ללא הצלחה.

"ולמה התחלת להתחרות במרוצי האופנועים?" המשכתי לישאול את השאלות שהתרוצצו במוחי.
"כי זה הרגיע אותי, הדבר היחיד שאבא שלי לא יכל לשלוט בו בחיים שלי...בבית הנוכחות שלו רדפה אותי וזה לא עזר שמנור ואמא שלי לא ידעו כלום" הזעם בעיניו היה מכאיב לצפייה.
הוא אמר ידעו...בעבר.
"הן יודעות עכשיו מה הוא עושה?" שאלתי בעדינות והוא הינהנן בקשיחות, מסתיר מפני את רגשותיו האמיתיים ולא אהבתי את זה...לחצתי את ידי על ידו במחווה שמראה שאני איתו.
"לא משנה מה אתה מתכנן לעשות, אני רוצה להיות חלק מזה" התבוננתי בעיניי הזית שלו והוא התקרב אל פניי.
"אין שום סיכוי בעולם" הוא לחש לאוזני ואני התעצבנתי ודחפתי אותו ממני, גורמת לאנקת כאב להיפלט מפיו בעקבות הפגיעה בביטנו.
"סליחה...מה זאת אומרת?!" שילבתי את ידיי בהפגנתיות וזה רק שיעשע אותו.

"אחרי מה שקרה היום את באמת חושבת שאני אתן לך להיות חלק מזה?" הלם נשמע בקולו ואני גילגלתי את עיניי.
"להזכירך בלעדיי היית מת היום" התכוונתי לקום בכעס אך הוא אחז בידי עוד לפני שהספקתי והשיב אותי קרוב אליו.
"ליאה, בחיים שלי לא פחדתי כמו ברגע שכיוונו עלייך את האקדח" התכוונתי לענות אך קולי לא יצא, עיניו הדואגות השתיקו אותי לגמריי.
שפתינו היו קרובות כול כך...יכולתי להרגיש את נשימותיו מלטפות את לחי.
ליאו קטע את שיחתנו ברגע שהתפרץ לדירה כששקיות בידיו.
"מצטער להפריע אבל קפוא בחוץ" הוא מילמל וזרק את השקיות לשולחן הריק...הולך למטבח ובודק מצרכים כדי להכין שקשוקה לפי דבריו.

השעה הייתה 4 לפנות בוקר ואני הייתי גמורה מעייפות, התבוננתי שוב באיידן שתשומת ליבו הייתה מופנת אל ליאו במטבח.
השיחה שלנו הייתה רחוקה מלהיסתיים ולא התכוונתי לסיים את זה ככה.
אני עוד אגלה מה הוא מתכנן לעשות...

...............
טוב אז זה הפרק להיות ואני מעריכה שנשארו עוד שני פרקים בערך לסוף אז תהנו מזה כול עוד אתם יכולים ;)
מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ולתגובות :) :) ;)