"ליאוריקו!" טפיחה על השכם כמעט ומפילה אותי בחזרה אל הכביש שממנו הרגע עליתי, לחיים יש בעיית פרופורציות רצינית, "מה שלום הכוכ-" הוא קטע את עצמו וכחכח בגרונו במבוכה,

'-הכוכביקו שלנו?' אני משלים בליבי את הכינוי שפעם בגיל שש עוד גרם לי לעלות על כל שולחן אירועים ולפצוח בזמר מלווה בריקוד מאולתר, כעת הוא רק גורם לי להתכווץ קלות ולהלקות את עצמי על כל החלומות שה'כוכביקו' הזה הסכים לי לדמיין.

'כן, אתה צודק חיים,' אני מדבר אליו בליבי, בעודו רק מחייך אליי את החיוך הריק שלו, ידו עוברת בשיערו לרגע בעודו מנסה לתור אחר דרך לחפות על החוסר נעימות, עיניו נתקלו במזוודה, בעיניו נדלק ניצוץ של הקלה והוא הסתער עליה,'אני לא כוכב.' הוא נוטל אותה ממני ומסמן בראשו לבוא אחריו, 'אם כבר, כוכב נופל.'

"נו, איך הייתה הנסיעה?" הוא שואל בעליזות.

אני מסתפק בזקיפת גבות לעברו והנהון מתמשך, עייף מדי מכדי לדבר, "נוסעת." אני מפהק לעברו לבסוף, מתחיל לצעוד בעקבותיו.

"אה..." הוא הבזיק אליי במבט ירוק, בוחן אותי לשבריר שנייה, "מה, לא התייחסו אליך יפה?"

'אני גרמתי לנהג לאבד את שמחת החיים שלו.'

"שכחתי את האוזניות בבית." אני עונה לו ומושך בכתפיי.

"אה..." הוא מהנהן בהבנה ומחזיר את עיניו לפנים, "אז נסיעה שקטה, שקטה."

"בית קברות." אני מסכים איתו, 'בית קברות לשמחת חיי- טוב די, אני חייב להפסיק עם זה, מה יש לי היום?'

השיחה גוועה ומתה.

שתיקה...

טוב, שתיקה די הגיונית סך הכל.

למרות שהוא אחיה היחיד של אמא שלי, היחסים ביניהם רחוקים מלהיות להיט. למרות שאני לא חושב שמערכת יחסים כזו בכלל קיימת, עד כל הידוע לי אחים מעולם לא נהגו להסתדר ביניהם. לא שיש לי ניסיון, אני בן יחיד מבטן ומלידה.

אבל לחברים שלי, כלומר לאלה שחשבתי אותם לכאלה, לא היה חסר כלל אמירות והתמרמרויות על האחים שלהם, בין אם גדולים ובין אם קטנים.

וחוץ מזה, קין והבל למשל, אומר לכם משהו? יוסף והאחים שלו? יעקב ועשו? ממ... סקאר ומופאסה? אנה ואלזה? אה לא, אלו הסתדרו בסוף...

מה שאני מנסה לומר הוא, שאני מרגיש מעט מנוסה בתחום.

קיצור, אז אמא שלי דאגה להרחיק אותי ממנו כאילו היה מקסימום מיסיונר.

היא בטח הייתה תופסת את המטוס הראשון לפה אילו ידעה שאני מתכוון לשהות אצלו במשך כל השנה הזו.

טוב, בואו לא נפנטז, היא הייתה מסתפקת בלאיים עליי בטלפון לבטל לי את כרטיס האשראי, היא הרי לא תטריח את עצמה לבוא, ההופעות שלה יותר חשובות מלהציל את הבן שלה לבל ידבק בלוזריות של אחיה הבוגר.

ככה שמעולם לא הייתה בינינו אינטראקציה מרובה, חוץ מכינויי 'כוכביקו', חיוכים, פחית סודה אחת ומקום לגור בו עכשיו, חיים סיפק לחיי בדיוק- כלום.

"אז פה...אה...תישן," חיים ממהר לצעוד אל תוך החדר כדי להרים שקית ביסלי פתוחה שהייתה זרוקה על הרצפה ולסגור כמה מגרות שהיו פתוחות, נכנסתי אחריו בוחן את החדר בדקדוק.

מיטה עם סדין בצבע כחול משופשף נצבה לה ליד קיר לבן, חלחלה מלווה בגועל עברה בגבי כאשר הבחנתי במקק עושה את בריחתו הנועזת אל מתחת לכוננית ספרים, צמצמתי את עיניי, אני לא מתכוון לחלוק את החורבה הזו עם ג'וק.

"אז אה..." חיים ממשיך לדבר ואני מפנה אליו בחזרה את תשומת לבי, "תרגיש בבית, אה?" הוא טופח אל כתפי.

אני מהנהן מצליח במזל להיאחז בשולחן הכתיבה לפני שאני נפגש עם הרצפה, "אוקיי."

"אוקיי..." הוא חוזר על תשובתי ומהנהן לעצמו, חושב מה עוד להגיד, אנ אישית הייתי מעדיף שיאמר 'ביי' ויסגור את הדלת, ובשקט.

"אם תצטרך משהו, תגיד אה?"

"כן."

"ממ?" הוא זוקף את גבותיו בחוסר הבנה, "מה?"

אני נאנח, ומרים את קולי, "כן, אני אגיד לך אם אצטרך משהו." אני מוציא משפט שלם במאמץ עילאי ונשכב על המיטה מתחיל להחליק את אצבעותיי על מסך האייפון, בואו נגיד את זה ככה הרמז היה ברור.

ואפילו חיים שהוא לא הבנאדם הכי מבריק, בעצם הוא לא 'בנאדם הכי' בשום דבר, הבין שאני לא רוצה אותו בסביבה והואיל בטובו לעשות את דרכו החוצה ולסגור אחריו את הדלת בטריקה, בעיית הפרופורציות המפורסמת של חיים.

"אוך, שהחיינו..." מלמלתי לעצמי ופתחתי לי פלייליסט רנדומלי, או רק אז נזכרתי שאין לי אוזניות.

צקצקתי בלשוני, יכול לראות בעיני רוחי את המקק ההוא ממקודם מסתתר לו מתחת לכוננית, נוקש במחושיו וצוחק לעצמו בשקט, "לי אין ביסלי ולך אין אוזניות! חה, חה, חה!" באופן מטריד היה לו קול של הילד המעצבן ההוא מחברים בחווה, צמרמורת לא נעימה עברה בי "לעזאזל," התרוממתי לישיבה, "אני חייב להשיג אוזניות!"

חייב. לפני שאני אתחיל לדמיין את הג'וק הזה עם רעמת שיער כתומה.

הרחוב היה שומם. היחידים שנותרו לשמש להתעלל בהם היו שערים חורקים, גגות מיובשים וכמה חתולים רזרוזים שהמליכו את פח האשפה המלא ביותר למקדש ונותרו ישובים סביבו, מכים בזבותיהם בהתרגשות, הנחתי שהם מחכים שהחתול שהצליח להשתחל פנימה יצא ובפיו שלל טעים,

כדי שיוכלו לחטוף לו אותו.

'אל תראה שהצלחת. תישאר בפנים, יש לך שמה יופי של מחסה מהשמש!' דיברתי אליו בליבי, תמיד תהיתי אם לחיות יש יכולת לשמוע מחשבות, 'החתולים האלה ישאירו אותו רעב ויקחו לו את הדבר הטוב ביותר שיצליח להשיג, התרבות 'לקחת' לא פוסחת על בעלי החיים...'

הפניתי אליהם את הגב, מקווה שהחתול מספיק חכם בשביל להישאר בפנים, והמשכתי בדרכי אל חנות המכשירים שחיים נתן לי הנחיות איך להגיע אליה לפני שיצאתי.

יש לי חוש כיוון די טוב, ככה שלא דאגתי במיוחד ובליבי פעמה רק מטרה אחת-

לקנות אוזניות, והיום.

הייתי נחוש בדעתי, שום דבר לא משתווה למוזיקה בווליום הכי גבוה בשתי האוזניים, רק ככה אני מצליח לא לחשוב, המחשבות משגעות אותי.

האצתי את צעדיי וחציתי את הכביש מתעלם מצפירת המכונית שלפני רגע כמעט התנגשה בי, מה לעשות לא היה לי כוח לחכות שתעצור.

העפתי מבט אל המכונית שצפרה, היא הייתה צבועה בכחול כהה, כמעט ועצרתי, היא נראתה לי מוכרת.

'מה הוא עושה פה-' אבל השאלה שלי נקטעה כשהצלחתי לזהות את מי שישב מאחורי ההגה, 'אה, זה לא, זה לא הוא...'

"תפסיק להיות פרנואיד. למה שהוא יהיה פה?" מלמלתי לעצמי, מנגב בידי את מצחי המזיע, ממשיך ללכת.

זהו, עכשיו שום דבר לא יעצור אותי.

'אדיוט אדיוט אדיוט,' מחשבות מתחילות לתקוף אותי מכל מקום, דוחקות אותי לפינה, 'למה הפתרון הראשון היה אלימות? למה? מה, לא יכולת להיות עדין יותר? בשם זוהר ארגוב המנוח למה עשיתי את זה? יכולת...יכולתי...'

עכשיו כבר כמעט רצתי, אני צריך אוזניות שום דבר לא יגרום לי לעצור לא עכשיו.

"אוזניות, אוזניות, אוזניות..." חזרתי על המילה הזו, נאחז בה נואשות, מנסה לגרום לכך שהמחשבות יפסיקו. אני לא אפסיק. אני אמשיך ללכת.

ביצעתי עוד פנייה, לא עוצר.

"חסרות לי אוזניות, אז אני רץ, רץ לקנות." התחלתי לבצע לעצמי קטע ראפ, גם ככה אף אחד לא נמצא פה עכשיו, וזה מעסיק את המוח שלי יופי, "כמעט מת לי מהחום ומרגיש על שפת תהום," אני מתחיל להקליק עם אצבעותיי במקצב, "אין דבר שיגרום לי לעצור, כי אוזניות הן לנפש ומי שיגיד שלא...שיכור?"

'לא, זה לא טוב.' אני חושב, 'שיכורים יגידו כל מה שתסביר להם להגיד.'

"שום דבר לא יגרום לי לעצור, כי אוזניות הן לנשמה ומי שיגיד שלא, מוזמן לאכול אלפחור..."

'מה זה אלפחור בכלל?' תהיתי לגבי המילה המשונה שמשום מה נמצאת לי בתת ההכרה.

בלעתי את רוקי והחלטתי להתחיל שוב, "אין דבר שיגרום לי לעצור-"
נעצרתי.

יצור לבנבן ופועה בגודל של כלב ממוצע דילג לו בהמשך המדרכה מולי.

נו תודו, גם אתם הייתם נעצרים אם הייתם נתקלים בעגל מקפץ מולכם באמצע החיים.

¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶

היי, שוב יצא לי פרק ארוך מדי, סליחה!🤦

אז...

הפרולוגי שלנו ממשיך וממשיך לגדול!

רק לפני יומיים הוא היה ראשון ועכשיו הוא כבר שני!

וואו לא יודעת מה איתכם, אבל אני מרוגשת😌 (פרולוגי מבקש שאפסיק להגזים😬)

בכל אופן, אמרתי עוד פרק השבוע והצלחתי לקיים🙃

פרק נוסף יעלה שבוע הבא, בלי נדר🙌

שבת שלום לכולם!💐