פרק שלישי- "ילדים זה שמחה..."
אני נותר נטוע במקומי, בוחן בחוסר אמון משווע את העגל שקיפץ לו בעליזות נטולת דאגות מטופשת בין פחים ומכוניות חונות.
'מה מטייל פה עגל? זו לא שמורת טבע פה...'
אני ממשיך לעקוב במבטי אחר העגל שפרוותו המתולתלת כנראה ולא העיבה על שימחתו המוזרה בכלל, 'ראבאק, מאה מעלות בחוץ... מה אתה שמח? עגל מוזר...'
המשכתי להסתכל עליו עד שזה נעלם לו בפנייה הבאה.
אוקיי...
זה היה הזוי.
אני מניח יד על מצחי, הוא היה לוהט.
או שהשמש גורמת לי לדמיונות או שיש איזה איכר עצוב מאוד במרחק כמה בתים מכאן.
"שמעון!"
אני מסתובב.
ולא, לא בגלל שקוראים לי שמעון, למי ששכח, עומרי הוא השם.
נעעע, סתם צוחק.
תודו שלרגע נבהלתם, השם הוא ליאור כמובן, לא צריך לחזור לתקציר.
אז למה הסתובבתי? טוב, אני מניח שסתם הייתי מופתע שיש עוד מישהו חוץ ממני שמהלך בחום ההורג הזה.
ומה שראיתי היה, שרץ אליי, מהמשך הרחוב, ילד כחוש וסמוק פנים מתנשם ומתנשף כנראה מריצה ממושכת ללא עצירות, עיניו של הילד קלטו אותי, ולפי הבעת פניו הנחושה הבנתי שאני התחנה הבאה שלו.
האינסטינקט הראשוני שלי היה- להמשיך ללכת, ברור.
ובקצב מהיר יותר כדי להבטיח שזה יהיה מעבר לכוחותיו של הילד ההוא להשיג אותי.
לא פחדתי שיזהה אותי או משהו, בגיל שלו אני די בטוח שהוא מעדיף לשרוף מוח בפרקים של בן-טן ולא בפרקים הארוכים עד ייאוש מורט עצבים של עורבניקס.
העניין הוא, ש..טוב, אתם מבינים, הוא ילד.
ואני, מה לעשות, לא מסתדר מי יודע מה עם הזן ההזוי הזה שלא מסוגל לשבת בשקט יותר מדקותיים ומתמחה בכל מניפולציה רגשית שקיימת.
ילדים הם יצורים בלתי צפויים, טעות אחת ואתה מחוק אצלם, אתה מציע סוכרייה ואתה נהיה חברם הטוב ביותר, הם מעצבנים ברמות ובעלי יכולת על להוציא אנשים מדעתם הפיכחת תוך פחות משבע דקות, יש אפילו כמה שמחזיקים בשיא של חמש. הפעם האחרונה שפגשתי ילדים הייתה רק בגן של שפירית, וגם זה היה לפני עשר שנים כשהייתי ילד בעצמי, ואיכשהוא למדתי להדחיק.
נשארתי במקומי, הוא נראה עיקש בדעתו להגיע אליי ובחום הזה ממש לא היה לי כוח או חשק להיות נרדף אחרי ילד שלא אכפת לו לרוץ הרבה.
"ראית..." הוא נעצר מולי מניח את ידיו על ברכיו החשופות, עיניו עצומות בעודו מנסה להסדיר את נשימתו, "גדי...?"
אני בוחן אותו, הייתה לו כיפה בוכרית רקומה וצבעונית שהייתה כל כך גדולה עד שכמעט בלעה לגמרי את כל שיערותיו החומות, הדבוקות זו לזו בזיעה, "לא. רק עגל." אני משיב לבסוף קצרות.
"מה?" הוא מרים גבה בהבעה מתאמצת משחרר עוד נשימה כבדה מפיו, "למה...שיהיה פה...עגל?"
"לא יודע." אני מושך בכתפיי, "למה שיהיה פה גדי?" אני משיב לו בשאלה לשאלה.
"כי...הוא..." וואי וואי הילד הזה בטח רץ הרבה, "שמעון..."
אני מכווץ גבות בחוסר הבנה, אוקיי... השיחה הזו הופכת לי למוזרה מרגע לרגע, הייתי צריך לדעת שלדבר עם ילד זו מלאכה קשה מדי עבורי, אני מושך בכתפיי, "לא ראיתי שום גדי, ילד." אני פונה ללכת, 'חנות המכשירים עוד רחוקה?' אני חושב בעצבנות, חיים לא טרח לעדכן אותי באורך של הדרך והחום באמת כבר התחיל לשגע אותי.
לפתע העגל ממקודם שוב מופיע ממשיך לדלג בקלילות מבלי לשים לב לאף אחד סביבו, שקוע בעולם שלו, "אה-הא!" אני קורא בניצחון ומסתובב אל הילד המופתע, "רואה? ע-גל!" אני די מרוצה מעצמי, הכנסתי לו לילד הזה.
"שמעון!" קורא הילד בהתרגשות ורץ אליו תופס אותו בקולר האדום שסביב צווארו, "נו אדיוט אחד!" הוא מטיח בו כשהעגל ניסה נואשות להשתחרר מאחיזתו, "למה אתה בורח?"
"זה שמעון שלך?" אני ניגש אליו, ידיי על מותניי בוחן את העגל בחשדנות, "לא אמרת שאתה מחפש גדי?" אני שואל לבסוף בוחן את ליטופיו של הילד את פרוותו המתולתלת של העגל.
הוא מרים אליי מבט לא מבין, "מה יש לך, אתה?" גבותיו של הילד מכווצות ועיניו מצומצמות בגלל השמש שלמעלה, "שמעון הוא גדי!"
"זה עגל." אני מתעקש.
הילד נעמד, "שמעון-הוא-גדי!" הוא צועק בהתרגשות, כאילו עצם המחשבה עליו בתור עגל היא טעות בלתי נסלחת, "פשוט אתה מטומטם מכדי לראות את זה..."
"היי, תרגיע." אני מושך את הכיפה שלו על עיניו, "אל תרים עליי את הקול שלך, שומע?"
הילד משך את הכיפה בחזרה על ראשו ונעץ בי מבט רושף, "מי אתה? אנ'לא מכיר אותך..."
"לא עניינך." אני מטיח בו ועומד להסתלק.
"שמעון!"
אני מרים מבט,
נראה ששמעון שלנו נעלב מחוסר היחס והחליט שזה רעיון טוב לרדת לכביש בדיוק בזמן שהמכונית הכחולה שכמעט דרסה אותי ממקודם, קורעת את הכביש משאירה שובל עשן שחור מאחוריה.
"היי!" אני תופס בזרועו של הילד שעובר על פניי בדיוק בזמן לפני שירוץ בעקבות העגל שלו לכביש.
"עזוב!" הוא שאג וניסה לבעוט בי כדי להשתחרר, "הוא יידרס!"
"תפסיק לזוז!" אני צועק עליו, "ומה כדאי, שתידרס גם?"
אבל לילד הזה לא היו שום אוזניים לשמוע, הוא המשיך לבעוט במרץ.
המכונית הכחולה עברה על פנינו במהירות האור הבלתי אפשרית שלה, מבלי לבזבז זמן שלפתי את האייפון שלי וצילמתי את הלוחית רישוי, היא מנסה לדרוס הרבה היום, המכונית הזו.
אני פונה בחשש להסתכל על הכביש,
הריק.
שמעון ניסה לנגוס בפרפר לבן מהעבר השני.
לטמבל הזה יש יותר מזל משכל.
הנחתי לילד, והוא רץ בחזרה אל העגל שלו, מבריח ממנו את הפרפר.
שמעון פעה בעצבות בזמן שהילד גרר אותו אל שפת הכביש הסתכל לצדדים מוודא שאין מכוניות בדרך לפני שחצה אותו בחזרה אליי.
"תשע נשמות יש לעגל שלך." אני שורק בהתפעלות והילד מרים אליי פרצוף כועס, "גדי!"
"שיהיה," אני מגלגל עיניים בחוסר עניין, "איפה החנות מכשירים שפה?"
"מי? של דני?" הילד מטה את ראשו, כמעט מאבד את שיווי משקלו בעודו מנסה למנוע מהעגל שלו לברוח שוב.
"כנראה...מאיפה לי, פשוט תראה לי איך אני מגיע למקום שאני אוכל להשיג בו אוזניות."
"אממ..." הילד ליקק את שפתיו במחשבה, "שמה," הוא מצביע על כביש קטן מלפנינו, "צריך להמשיך ישר אחרי ואז שמאל-אה, ימין." הוא הראה בידו על הכיוון השמאלי.
"רואה? כשאתה רוצה, אתה מועיל." אני מחזיר את הכיפה לעל פרצופו והולך אל הכביש הקצר שמקדימה, "ביי שימי!" אני קורא אל העגל.
"זה שמעון!" שואג הילד מאחורי שמחזיר בשנית את הכיפה למקומה.
אני לא יכול להתאפק וצועק אליו בחזרה, "שמעון הוא עגל!"
"גדי!"
'לילד הזה לא נגמרת אף פעם האנרגיה מלצעוק?' אני מגחך לעצמי משועשע וממשיך ללכת, שמח שהעגל לא נמצא מרוסק על הכביש כמו כל החתולים שכבר יצא לי לראות מרוחים על הכבישים ברחובות של תל אביב,
'כל מי שיש לו מכונית כחולה כזו, חייב להיות שמוק.' אני מחליט ופותח באייפון את התמונה שצילמתי, המספרים שעל לוחית הרישוי נראו חדים בבהירות.
לא ידעתי מה אני עומד לעשות עם הצילום הזה, אבל הייתי יותר רגוע מכך שאני לפחות יודע מה לוחית הרישוי תהיה, למקרה שאמצא את עצמי בתאונת 'פגע וברח' על הכביש בזמן שהותי כאן.
לפתע השמש נעלמה, בעצם, הכל נעלם.
שקית זבל שחורה הונחתה על ראשי וחסמה את שדה ראייתי ואת מערכת הנשימה שלי בבת אחת.
"היי! מה-" אני מנסה להוריד את השקית ולהתקדם אבל מישהו תופס את ידיי מאחורה ולא מאפשר לי לזוז.
'מה לעזאזל קורה?!' אני חושב בבעתה ממשיך לבעוט בתופס הלא ידוע ולנער את זרועותיי במטרה להשתחרר, בינתיים זוג זרועות אחר החל להוביל אותי לשד יודע לאן, הלב שלי פעם כל כך בחוזקה עד שהוא כמעט יצא, פחד שטף את כל איברי,
חוטפים אותי.
"שחרר! היי!" אני מקלל כשראשי נתקע בתמרור רחוב.
"תירגע, לא יקרה לך כלום." מסביר לי קול בעל מבטא כבד של זה שתופס אותי מאחורה, אמנם מרוב לחץ לא הצלחתי לזהות את המבטא אבל זה הגביר את פעימות ליבי פי כמה, 'ערבי?' כל הדם בגופי קופא והמלחמה שלי מתחדשת ביתר שאת, אני ממש לא מוכן להפוך לחטוף של החמאס.
אני שומע דלת כבדה נפתחת וממשיך לבעוט ביתר שאת, זיעה קרה שטפה את פניי, מחשבות על אמא שלי החלו להינעץ אצלי בלב מגבירות את החרדה הרבה שחשתי,
'היא אפילו לא יודעת שאני פה... היא תחזור לארץ, ואז חיים יספר לה ו... לא...לא!" אני בועט חזק בדיוק היכן ששיערתי נמצאת ברך של מישהו, קריאת כאב חנוקה הבהירה לי שקלעתי בול, "דאמט!" הוא שאג, אבל האחיזה לא התרפתה אפילו קצת.
"היי, רגע, רגע, אח שלו, הכל טוב." קול, ישראלי לחלוטין מעט צרוד אשר נשמע כאילו נשף מהליום נשמע לפתע, אני מפסיק להיאבק.
'אז לא חוטפים אותי החמאס?'
אני נותן להם בשקט להושיב אותי על כיסא, עדיין שומרים על ידיי מוחזקות מאחורה, ניסיתי להפנים את השתלשלות העניינים האחרונה,
חטפו אותי, באמצע אור יום, למה? מי אלה שני האנשים האלה? אין לי מושג מי הם-
או...שכן יש לי? השקל נופל במכונת המשקאות שאצלי במוח כי אני לא אוהב אסימונים, 'אז זה אומר ש...זה חייב להיות הוא!'
כעס ביעבע בתוכי, הייתי צריך לחשוב על זה קודם, אז המכונית כן הייתה שלו!
"אביאל?" אני צועק את השם לתוך השקית השחורה, כמעט נחנק ומשתעל, "אביאל אם זה אתה אני נשבע לך ש-"
השקית מוסרת מפרצופי בשליפה ופניי המזיעות יכולות להרגיש סוף סוף מעט אוויר מצנן, אני סורק את סביבתי ונושם נואשות את החמצן לפי, רושם לעצמי שהאגרטלים של אמא שלי לא היו מזיקים במקום כמו זה.
"אז אתה ליאור בנאי." אומר קול ההליום ומישהו התיישב על כיסא הפוך מולי, נשען על המשענת ובוהה בי בעיניו הפעורות כמעט בשיגעון, "וואו..."
¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶∆¶
הופ הופ טרללה גדלתי בשנה!
מזל טוב!
אז פרולוגי שלנו הפך לשלישי, תכף הוא יצטרך לומר ביי ביי למוצץ שלו ולעשות חלאק'ה!
סליחה שהעליתי רק לפני שבת, פשוט היו לי דברים אחד אחרי השני במהלך השבוע הזה, אשתדל שלא יקרה יותר🤞🤞.
מקווה שתאהבו! שבת שלום!💐
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top