שש שנים לפני תחילת הספר הראשון

לוק בן השמונה פקח את עיניו בבהלה, צמרמורת מתפשטת מליבו לעבר כל חלקי גופו, זיעה קרה מסכה את רקותיו.

מבלי לחשוב הרבה, הוא רץ לחדר של אביו, החושך האפל והמפחיד ששרר בדירה שלו ושל אביו מפחיד אותו ומסמר את שיערות ידיו הבהירות.

הוא התקדם במסדרון בריצה, צעדיו מהדהדים בדממת האלחוט המטרידה של ביתו. לוק הסתכל לימינו ושמאלו, מלפניו ומאחוריו, ופתח לרווחה את דלת החדר של אביו.

הוא קפץ על מיטתו הגדולה של אביו וניער את גופו, מנסה להעיר אותו משנתו, מנסה שירגיע אותו ושיסביר לו את הסיוט הכל כך מוחשי שהתעורר ממנו לפני רק דקה בודדה.

"אבא! קום!" הוא צעק, קולו הגבוה רועד מהפחד שחלקים מהחלום יגיחו אל עולמו האמיתי מתוך הצללים שארבו בפינות החדר.

"מה קרה, לוק?" אנאקין שאל בישנוניות והתרומם כדי לראות את פניו של בנו המבוהל.

"חלמתי חלום מפחיד. היו שם אנשים עם מקלות זוהרים שירו עליהם לוחמים במסכות ואז הם מתו. והיה גם... בן אדם שלבש רק שחור והתקרב אליי עם מקל אדום ובא להרוג גם אותי..." לוק בכה, מחפש חיבוק מאביו ושיגיד לו שהכל בסדר, שהכל היה רק חלום רע ושהוא עכשיו בטוח ומוגן.

אנאקין נבהל, לא רוצה להאמין למה שבנו הצעיר והתמים אמר לו.

בתוך תוכו, הוא קיווה שאולי לוק לא ירש את יכולותיו ואת הקשר שלו ל'כוח', קיווה שאולי יוכל להיות ילד רגיל לגמרי ושלא יצטרך להתמודד עם העול של לדעת שהוא שונה, אך לא לדעת למה.

אבל הוא תמיד ידע איכשהו שזה לא נכון, תמיד ידע שה'כוח' חזק בבנו, ורק חיכה לרגע להתפרץ.

אבל הידיעה אף פעם לא מנעה ממנו להחזיק את התקווה הקלושה הזאת עמוק בליבו. אך עכשיו, התקווה התנפצה לו בפנים, ולא נותר עוד שום סיכוי שלוק יהיה ילד נורמלי כמו כולם. מעכשיו, הסימנים רק ילכו ויגברו, יגדלו עד שלא יהיה עוד ניתן להתעלם מהם, עד שלאנאקין לא תהיה עוד ברירה אלא לספר לו, להפר את ההבטחה שהבטיח לעצמו לפני כל השנים האלו בדרך לזנדרי.

הוא ייאלץ לשקר לו, לשמר את התמונה של הנורמליות שהחזיק מאז שהגיעו לזנדרי.

הוא לא יספר לו שהחלום שחלם בעצם היה חיזיון, חיזיון של העבר, של איך השמידו את מסדר הג'דיי שהיה פעם כל עולמו של אנאקין.

"זה היה רק חלום, רק חלום לא טוב," הוא אמר וחיבק את בנו, מלטף את שיערו הבלונדיני הרך ומרגיע אותו.

"תודה, אפשר לישון פה היום? אני מפחד לחזור לחדר שלי," שאל לוק, רגוע מעט יותר משהיה לפני כן.

"כן," הנהן אנאקין והוציא עוד כרית מהארון שליד מיטתו, מציב אותה ליד הכרית שלו ולוק מניח את ראשו עליה, נופל מיידית לשינה עמוקה.

כאשר לוק נרדם, אנאקין הושיט את ידו קדימה לעברו והתרכז, שולח אל בנו חלומות טובים דרך ה'כוח', הפעולה דורשת ממנו מאמץ רב, שכן הקשר שלו עם ה'כוח' נפגם, ולכן האנרגיה לא הייתה בקצות אצבעותיו, אלא בתוכו במקום שבו ייאלץ להתאמץ כדי להוציא אותה.

אחרי שסיים לעשות זאת, הוא הלך לישון, מחשבותיו מלאות בדאגה, גופו מלא במין דריכות משונה ומוחו יוצר מחשבה אחת:

הלוואי שזה באמת היה רק חלום.