פרק 12
"מאסטר! מאסטר!" קרא אנאקין, רץ לעבר הדמות בגלימה שעמדה מול החלון שהשקיף לקומות התחתונות של מקדש הג'דיי בקוראסאנט, אור השקיעה הזהוב מסתנן דרך הזכוכית השקופה וחסינת הלייזרים והשמיים נצבעים בגוונים אדומים וכתומים עשירים. צעדיו השמיעו קול קטן וחלש על השטיח החום הבהיר, אך די חזק כדי להסב את תשומת ליבו של אובי ואן.
"מה קרה, אנאקין?" שאל אובי ואן והסתובב כדי לראות את פניו הטרודים של הפאדוואן שלו, חש דרך ה'כוח' שאנאקין רוצה לספר לו דבר מה חשוב.
"זה... חיזיון, מאסטר, חיזיון נורא... אנשים מתו פה, בקוראסאנט, על ידי רובוטים של אחוות המפצלים שחדרו לאחד מהבניינים, לא יכולתי לעשות כלום, פשוט צפיתי..." צעק אנאקין בייאוש, המילים פורצות ממנו כמו נהר שוטף ועוצמתי, מכילות בהן כאב, אבל גם צל קטן של כעס, צל שאפילו אנאקין לא היה מודע לו.
"אנאקין, תרגע," אובי ואן הניח את ידיו על כתפיו מכוסות הגלימה של אנאקין. "מתי אתה מרגיש שהחיזיון שלך הולך להתממש?"
אנאקין עצם את עיניו והתחבר ל'כוח', נושם עמוקות דרך אפו ומרגיע את שריריו, פותח את תודעתו לתשובה שתגיע אילו בעוד כמה שניות.
"בעוד כמה שעות, אנחנו חייבים למהר!" הזדעק אנאקין, החיזיון עומד להתגשם עוד כמה שעות, והוא חייב למהר, הוא חייב להציל את תושבי קוראסאנט מהרובוטים הנוראים האלו. תמונתם של האנשים נצרבה עמוק במוחו, גופותיהם שרועות על המדרכה המרוחה בדם ומבטם חלול ומת, עיניהם פקוחות אך בוהות במקום אקראי בחלל, המקום האחרון שהביטו איליו כאשר היו עדיין בחיים.
"האם אי פעם לקחת בחשבון שהחיזיון שראית לא באמת יקרה? חזיונות הם דברים מעורפלים, והם מראים לנו רק גרסה אחת של העתיד לבוא, לכן אנחנו, הג'דיי, מתייחסים אליהם בזהירות," הסביר אובי ואן, הולך מהחלון הגדול ומתיישב על הכורסה המרופדת שנחה בקיר אשר לשמאלו, מחווה לאנאקין להתיישב בכורסה שמולו, מקווה שזה אולי ירגיע את הפאדוואן הנסער שלו.
"אבל אני בטוח שזה יקרה! זה חייב לקרות! אם נהיה ספקניים לגבי זה, אולי נפספס את הצלת האנשים האלו!" שכנע אנאקין את המאסטר שלו, מסרב להתיישב על הכורסה שאובי ואן הציע לו לנוח עליה. למרות שלא הודה בכך, הוא רצה לשמור על גופו גבוה ומעל המאסטר שלו כדי להציב את עצמו בעמדה מסוימת של כוח עליו, בעמדה שידע שהוא עכשיו זקוק לה נואשות.
אובי ואן הנהן והסכים, והם יצאו במהרה לעבר רחובות העיר העליונה של קוראסאנט, שהיו צפופים באנשים שהתהלכו לתומם ופטפטו נרעשות על שלל עניינים, שטחיים לגמרי או בוערים ביותר. כאשר הגיעו לאזור שהופיע בחזיונו של אנאקין, הם גילו שהוא ריק, ואובי ואן לא יכל לעשות כלום מלבד להתאנח באכזבה על טעות הפאדוואן שלו.
אך כשהרחפת שלהם נחתה במקדש הג'דיי, הם גילו שבזמן שלא היו, התפוצץ המחסן באזור המערבי, ומספר ג'דיי שהיו מספיק חסרי מזל כדי להיות שם ברגע הפיצוץ, מתו על המקום, גופותיהם אפילו לא שרדו את הפיצוץ ונשרפו לאפר דק על ידי האש מכלה הכל.
אובי ואן נעצב והרכין את ראשו באבל כאשר קיבל את המידע, אבל אנאקין, היה מפורק מבפנים. הוא ידע שחזיונות הם דבר מתעתע ולא ברור, התעלם מאזהרותיו של אובי ואן על כך, והיה כל כך יהיר ובטוח בעצמו שבזמן שהלך, בזמן שניסה להציל אנשים שבכלל לא היו זקוקים להצלה, מתו אנשים אחרים, אנשים שיכל להציל ולמנוע את מותם אם רק היה לוקח רגע כדי להירגע דרך ה'כוח' ולבחון את כל האפשרויות עם המאסטר שלו.
הוא לא יכל לסמוך עוד על הדברים ששמע וראה, על החזיונות של ה'כוח' ועל שיקול הדעת שלו.
לא כמו שפעם סמך.
~~~
דלת המסעדה הזעירה נפתחה בקול צלצול פעמון, כל חברי המרד מפנים את מבטם אל לוק בשנייה שבה הכניס את רגלו אל הרצפה מרוצפת האריחים שלה, כולל סקרלט שנראתה מאוד עסוקה בניקיון המטבח והשידות לפתיחה הקרבה ובאה.
"לקח לך זמן," ציינה ג'יינה, מרימה את עיניה מהמפה הקבועה שתמיד נשאה איתה ומניחה את העט שאיתו כתבה על השולחן.
"אני מצטער," אמר לוק בשקט, ידיו בכיסים וגופו מכונס לתוך עצמו, שיערו החום הבהיר מסתיר מעט את עיניו הכחולות.
"מה ראית בתצפית שלך?" שאלה אותו ג'יינה בסקרנות, מצפה שיביא לה מידע חשוב מכיוון ששהה שעות ארוכות בהתבוננות במשקפת על מוצב האימפריה. אם הוא נעדר לזמן רב, עדיף שייתן פרטים הכרחיים וטובים שיסייעו להם בהמשך.
פיו של לוק קפא במקומו, לשונו לא מצליחה לנוע כדי לספר לה את הדברים ששמע, שחשב ששמע כאשר הרכיב את המגביר האלקטרוני על אוזנו. הוא עדיין לא היה לגמרי בטוח, כי אם יספר, זה יכול להוביל את המורדים לעשות פעולה מסוכנת ופזיזה כנגד האימפריה, כדי לנסות לנטרל את הסוכן ולמנוע ממנו לעשות נזק לתושבים האומללים ולמרד השברירי שלהם.
ג'דיי אמיתי לעולם לא נותן לפחדיו לשלוט בו ולהשפיע על שיקול דעתו, הוא האדון של פחדיו, פחדיו מצייתים לו, לוק הזכיר לעצמו, כמעט יכול לשמוע את קולו החכם ומלא הניסיון של אובי ואן מהדהד בראשו.
לוק נשם עמוקות, נשימתו רועדת מעט מלחץ, "לא ראיתי שום דבר מיוחד, אבל כן שמעתי דרך מגביר השמיעה שברשותי שני חיילים מפלוגות הסער מדברים על סוכן מיוחד וחדש של האימפריה שיבוא לפה כדי לאכוף את הסדר," הוא אמר בשקט, כמעט כאילו לא רוצה שישמעו אותו.
"אתה בטוח ששמעת?" שאלה ג'יינה.
לוק הנהן, מבין כי חייב לדבוק בדברים שאמר.
"טוב, נהיה זהירים, נכון סקרלט ומיילס?"
"לגמרי, נפתח את העיניים והאוזניים שלנו לכל דבר!" הצהיר מיילס, וסקרלט הרימה את אגודליה לאישור.
לוק הוציא אנחה כמעט בלתי נראית לרווחה, מוקל על כך שלא הגיבו בצורה מוגזמת ומיהרו לעשות פעולה כנגד האימפריה. גם הוא ידע שמבצע שאפתני מידי נגד האימפריה, גורלו להיכשל.
אלא אם אתה משתמש ב'כוח', אלא אם אתה ג'דיי.
אבל לוק כבר לא יכל להיות ג'דיי, לא יכל לסייע למורדים שפחד פחד מוות שיינטשו אותו ולא יסמכו עליו לאחר טעות קטנה. הוא היה חייב להיות רגיל, נורמלי.
אך הבעיה היא, שהוא לא היה באמת נורמלי מאז גיל 14, שבו לא ידע דבר על הגלקסיה הרחבה, על סיפורם האמיתי של הג'דיי, על העובדה שהוא ואביו הם האחרונים מהם. קשה מאוד להיות נורמלי כאשר במשך תקופה אומרים לך שאתה לא, שמתייחסים לך כשונה. ככה הוא הרגיש בחללית המורדים, ורגשות, חוויות, קשה מאוד למחוק, בלתי אפשרי לשכוח, גם אם הן קרו למשך תקופה יחסית קצרה של זמן.
העבודה עמדה להסתיים במסעדה הקטנה, סקרלט ניגבה במטלית יבשה את הדלפק שהיה רטוב מסבון וממים, מיילס בדיוק ערם את הכיסא האחרון על השולחנות המתנדנדים וג'יינה קיפלה את המפה והחזירה אותה לתיק הצד שהשתלשל ממותניה. כולם התכוננו לעזוב, וגם לוק, שלא הרגיש בנוח להישאר במסעדה אחרי הסגירה, להבדיל את עצמו משאר חברי הקבוצה.
כאשר כולם סיימו להתארגן, החבורה הקטנה הלכה כמקשה אחת לדלת, סקרלט מכבה את האור במסעדה במתג קטן שגרם לאור הזהוב להבליח ולכבות במהרה. לוק משך את ברדס מעילו אל פניו ויצא מהמסעדה אחרי ג'יינה, הגשם העוצמתי ניתך על תיקו ומספיג אותו במים, לוק מצטער שהוא לא נוגד מים ושכל חפציו יירטבו, כולל חרב האור שטמן עמוק בתוכו, באחד מהכיסים החבויים.
הקבוצה התהלכה מעט בסמטאות החשוכות, לוק מחליט שמוטב שיישאר איתם לזמן מה כדי לא להיכנס למצבים לא נעימים עם המקומיים או לאבד את דרכו בבליל הרחובות האפלים שנראו אותו דבר לעיניו של אדם לא מקומי.
"אני לא מוכן לשלם לכם! זאת כל המשכורת שלי!"
לוק נבהל למשמע הקול, מבין מיידית כי הוא לא בוקע מפיהם של אחד מחבריו המורדים. רגליו מייד פעלו ונשאו אותו לעבר פינת קיר מכוסה בלבנים, ראשו מציץ כדי לראות מה נמצא ברחוב שמולו.
זה היה חייזר קטן, גופו נמוך מעט מהממוצע המקובל לבני אנוש ושיערו קצוץ כך שהיה ניתן לראות את קרקפתו הכחולה והמבריקה. הוא היה לבוש במעיל רפוי וארוך, שהגיע עד לכפות רגליו ושהיה מוכתם מבוץ ונוזלים. לוק ראה על פניו שהוא מתאמץ להרוויח כל פרוטה, ראה בעיניו את עבודתו המפרכת שעוסק בה ימים אינסופיים, וליבו נצבט מכאב. איך זה שהוא עדיין לא עזר לו? איך זה שלא ידע עליו?
כי לא היית ג'דיי. כי הבטחת למורדים לעזור בתנאי שלא תשתמש ב'כוח', ובגלל זה לא הצלחת לגלות על כל האנשים הסובלים באלרואה. ידיו של הג'דיי קטועות ללא ה'כוח', ואתה קטעת לעצמך את הידיים.
לוק עצר את נשמתו מהמחשבה המצמררת שחלפה בראשו. מה עם הנדר שלו למורדים והבטחתו שכוחותיו יישארו בסוד בסוף פגעו אנושות בכל כך הרבה אנשים שהיו נואשים לעזרתו, ולא קיבלו אותה? כמה עוד איכרים אומללים יש, כמה עוד אנשים רעבים יש, כמה עוד מתים יש שמותם יכל להימנע על ידיו קיימים?
ליבו שרף, בער, כאב בחזהו, אבל הוא היה חייב להמשיך לצפות בשיחה, להקשיב לשיחה שמעבר לקיר הרטוב שהוא מסתתר מאחוריו. הוא עכשיו צריך לעזור, ולהיות מרוכז במציאות כדי לדעת בדיוק כיצד.
"אתה חייב! זאת פקודה! הכוכב הזה נשלט על ידי האימפריה לכן תעשה כל שאנחנו מבקשים!" זעם חייל פלוגות הסער, מזדקף ומטיל צל על החייזר המפוחד.
"אתה צריך להבין, זה כל מה שיש לי! איך אוכל לחיות?" הוא שאל בבכי.
"לא תוכל," החייל אמר ביובש והכה את האזרח באלימות, גופו מתחיל להקיז דם ירוק בוהק לעבר המדרכה, להכתים את החליפה המבריקה והלבנה של חייל פלוגות הסער, שהייתה מעוטרת בסממנים כסופים על זרועותיה. הדם היה על כולו, וזה לא הפריע לו במעט.
"בן, אני יודע שאתה רוצה, אל תיגש. בבקשה. זה חייל מהפלוגה המיוחדת! הוא יהרוג אותך מבלי להסס!" לחש מיילס, לוחץ את שכמו של לוק ומנסה למנוע ממנו לקפוץ כדי לחלץ את החייזר המדמם.
"אני חייב," אמר לוק בפשטות ורץ לעבר החייל, מביא ברך למפשעתו הממוגנת היטב על ידי החליפה ודוחף אותו בידיו.
החייל מייד הגיב ביעילות וכיוון את אגרופו לעבר פניו של לוק, לוק מתכופף מתחת לידו הנעה במהירות ובועט בבטנו, החייל לא מראה שום סימן של כאב ואוחז בגופו של לוק בשתי ידיים חזקות, מקרב אותו אילו ומשחרר את ידיו כדי למקם אותן על ידיו של לוק ולפרוק אותן בתנועה חלקה אחת.
לוק צרח בכאב וערסל את שתי ידיו קרוב אל גופו, משתמש ברגליו כדי לקפוץ גבוה ולבעוט בחייל שנית, עוצמת בעיטתו הודפת את החייל אל המדרכה הרטובה, בה מי גשם ודם מתערבבים לנוזל אחד, אחיד.
החייל הוציא סכין מהחגורה שהייתה צמודה לחליפתו וקפץ מהמדרכה, מנתר לעבר לוק ומקרב את הסכין אל פניו, מספיק לעשות חתך קטן במצחו לפני שהנער דחף אותו בראשו בקושי רב.
דמותו של החייל עמדה מול לוק, מוכנה לכל מה שיכה בה, לא נפגעת משום מכה של לוק, מגיבה כמו מכונה משומנת היטב לכל מהלכיו, כאילו כבר ראתה אותם אלפי פעמים לפני. לוק היה בטוח שסופו קרוב, שייעשה לו נזק בלתי הפיך, עד שנשמעה ירייה בודדה מכיוון הקיר שהסתתר מאחוריו לפני כמה דקות.
הוא נפל למדרכה בקול התזת מים מספק, פניו של לוק מייד פונים לעבר כיוון הירייה כדי לראות את ג'יינה אוחזת ביד בטוחה ויציבה רובה קטן ומלבני.
"היית צריך את זה," אמרה ג'יינה בנימה שלוק לא יכל לזהות, לוק מודה לה בהנהון וחיוך קלוש ונעלם עם צללי הלילה לפונדק שבו התארח, מוחו עמוס וגופו מלא באדרנלין פועם של אחרי הקרב.
אז זה היה פרק 12 של לבד מול האפלה!
פלשבק לעבר של אנאקין שלא קשור לעלילה בתחילת הפרק, אבל כן משקף את החששות של לוק, קצת מספיילר לנו על מה הפרק הולך להיות, וגם נותן קצת סיפור מקור לאנאקין וזה תמיד כיף!
אתם.ן בינתיים אוהבים.ות את הספר? תרצו שדברים יתקדמו? דברים קצת יישארו? האם יש עלילות שתרצו לראות קורות בהמשך? תכתבו בתגובות!
אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר!
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top