לוק ישב על חומת האבנים שהקיפה את מוצב האימפריה ששכן בצפון העיר אשר באלרואה, משקפת בידיו ומכשיר קשר קטן ושחור מוצמד לדש מעילו שהתנפנף ברוח השורקת, אור אדום יחיד מצביע על הימצאו שכן הוא השתלב בצורה מושלמת עם בגדיו של הנער השפוף שתצפת על חיילי פלוגות הסער הלבנים והבולטים יוצאים מהבניין הראשי אל החצר.

פנסים לבנים מוכתמים מטיפות גשם האירו את אזור המוצב והסתובבו באופן תמידי כדי לחפש לפולשים כגון לוק וחבורת המורדים שעבד איתה כעת, לוק נשכב על בטנו כל פעם שהם חולפים לצידו, מתפלל בשקט בליבו שהערפל הכבד ששרר גם בגובה כזה יסתיר אותו מעיניהם הצופות תמיד של תצפיתני פלוגות הסער.

עם עמידה זקופה כמו אחד מהבניינים המרובעים בזנדרי ועיניים חדות כנץ, תצפיתני פלוגות הסער יצרו לעצמם תדמית מאיימת, תדמית שלוק, בכל מסעותיו ברחבי הגלקסיה, היה מודע לה.

הוא סידר את ברדסו על ראשו וקם משכיבתו, נע בישיבה לעבר קיר שהטיל צל גדול לכיוונו, יודע כי שם יוכל להתמזג באופן טוב יותר כך שיהיה יותר קשה למצואו. לוק נצמד לקיר עם גבו וייצב את גופו בעזרתו, שולח יד ארוכה לעבר פינתו ואצבעותיו מתקשות לקבל אחיזה נוחה בגלל הבטון החלקלק מגשם שהוא עשוי ממנו.

לוק מצא את עצמו עוצם את עיניו ומתרכז, מנסה לזמן את ה'כוח' אל קצות אצבעותיו, אבל כאשר נהיה מודע למעשה שנייה לאחר שביצע אותו, הוא פקח את עיניו במהירות, הצמרמורת הנעימה שחיכתה לו מבעד למחסום שבנה בינו לבין ה'כוח' מתפוגגת לאין, מחזירה את גופו במין חבטה פתאומית בחזרה לעולם הגשמי, האמיתי, בו הג'דיי היו נרדפים ויכולות יוצאות מגדר הרגיל היו יכולות להביא עלייך את מותך.

במאמץ רב, הוא הצליח למצוא עמק קטן בבטון המוחלק, ציפורניו חופרות בו ועוזרות לגופו להגיע לתנוחה טובה יותר, לתנוחה שגרמה לליבו של הנער להאט את קצב פעימותיו ולגופו להירגע מעט.

לוק סידר את משקפתו ומיקד את התמונה שמול עיניו על דלת היציאה הפתוחה מהבניין הראשי, שם טיילו חיילי פלוגות סער על השביל שנשמר יבש על ידי שדה הכוח הלבן והעגול שהבהב מסביב למוצב, משרת כשכבת הגנה בנוסף לחומה שעליה לוק ישב. טיפות המטר הרבות שירדו נשרפו כאשר באו במגע עם שדה הכוח, ויצרו אדוות זוהרות על הכיפה כמו כוכבים נופלים בלילות השקטים שלוק זכר מג'ין לין.

"לוק."

הנער הסיט את מבטו מהמשקפת אל עבר הקול שדיבר אילו, מבוהל מעט שמישהו בכלל ידע מהו שמו בכוכב הלכת הזה, בו התאמץ כל כך לשמור על זהותו חבויה.

"הייעוד הוא ההתגלמות הטהורה ביותר של ה'כוח'. לא משנה לאן אתה תלך, באיזה שביל של חייך תבחר, ייעודך ילך ביחד איתך, ירדוף אותך עד שלבסוף, ברגע הנכון, יתפוס אותך."

המילים העבירו בלוק צמרמורת, הוא לעולם לא חשב שישמע את המילים האלו באלרואה, במקום שאילו הלך כדי להתרחק מאחריותו ותפקידו בתור הג'דיי האחרון, כדי להתחמק מייעודו...

"הייעוד הוא בלתי נמנע, כל הדרכים מובילות אילו."

הקול אמר את זה כאילו יכל לשמוע את מחשבותיו של לוק, כאילו התקיים במרחב מעבר למחסומים המוגדרים בין חפץ לחפץ, בין תודעתו של אדם אחד לאחר. הוא שמע את הקול דרך ה'כוח', עמוק, צלול ומלא בתבונה שהזכירה לו אדם מסוים שכבר הכיר, אך לא היה אמור לפגוש, לא עכשיו.

הוא שמע את הקול דרך ה'כוח', וזה גרם לליבו לזנק מחרדה גדולה, להלום בחזהו ולגרום לבטנו לבעבע ולשרוף בכאב וברצון הפשוט לעצום עיניים ולעצור את הזמן לרגע, להתקיים ולקחת הפסקה מכל הג'דיי והמרד, מדארת' ווידר ומאלרואה, מכל הדברים שהכבידו על לוק.

עיניו התרחבו מעצמן, כאילו רוצות לדחוף אותו עוד יותר אל המציאות, והנער הבין שהקול באמת צדק, שכל מילה שאמר הייתה נכונה.

הוא נמצא פה באלרואה כדי לברוח מייעודו, אבל מה אם כל שעשה היה לשווא, מה אם ככל שניסה לדחות את הבלתי נמנע, הוא רק קירב אותו אילו?

ה'כוח' פעל בדרכים מסתוריות, דרכים שאף ג'דיי לא באמת הצליח לקלוט באופן מלא, ולוק עכשיו הבין מדוע אובי ואן כל הזמן אמר לו את זה בשיעוריו בטאטואין.

לא ניתן לברוח מזהותך האמיתית, לא ניתן לנתק את הקשר שלך עם דבר שכבר הכרת שנים רבות, לא ניתן להפוך להיות אדם אחר ולשכוח את חייך הקודמים.

לא ניתן לברוח מייעודך. אם תנסה לברוח, הוא יתפוס אותך.

ודארת' ווידר עמד לתפוס את לוק.

~~~

לוק המשיך לצפות בחיילי פלוגות הסער במשקפתו, מתופף באצבעותיו על מכנסיו משעמום ועפעפיו נסגרים אט אט מישיבה ממושכת על החומה ללא כל ריגושים או דברים מעניינים.

הוא חשב שלעזור למורדים באלרואה יהיה דבר מספק שיערב בתוכו לחימה ועזרה פעילה לתושבים, דברים שלוק התמחה בהם וכבר היה מנוסה בביצועם מכל שנותיו בתור הג'דיי הנודד שהפך לאגדה ברחבי הגלקסיה.

ידו נשלחה לתיק ופתחה את רוכסנו, מוציאה מתוכו מגביר שמיעה שבלולי שקיבל מהמורדים ב'ציקלון 1', מצמידה אותו לאוזנו כדי שיוכל להאזין לכל המתרחש מבעד לשדה הכוח בצורת הכיפה שהקיף את מוצב האימפריה.

שמיעתו הוצפה באופן מיידי בקולות שיחה והליכה מכל אזור הרחוב, שאומנם לא היה מלא כל כך מכיוון שהאזרחים העדיפו להתרחק מהאימפריה ככל האפשר, אך עדיין היה מלא מספיק כדי לגרום לראשו של לוק לפעום בכאב עז מכל הצלילים החדשים והרועמים שחדרו אילו עכשיו.

לוק פתאום חש תחושה עצובה של געגוע, של געגוע לשימוש ב'כוח' שהרגיש הרבה יותר טבעי ובטוח בגופו, לא כמו המגביר האלקטרוני שלא סינן את הצלילים והגביר אותם כך שישמעו צורמים וגבוהים יתר על המידה. דרך ה'כוח', הוא יכל לבחור על מה להתמקד, לאיזה שיחה מבין הרבות שהתרחשו במקביל במוצב היה בוחר להאזין, אבל הוא לא יכל, לא עוד.

לכן הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז על קולות שיחתם העמוקים של שני חיילי פלוגות הסער שהתיישבו על שולחן אבן שנח ליד שביל היציאה מהמבנה הראשי, מתעלם מכל הרעשים האחרים שחדרו אל אוזניו.

"...מתי אתה שמעת שהוא מגיע?" שאל אחד מהחיילים בקול סקרני.

"בקרוב מאוד, אומרים שהוא אחד מהסוכנים המיוחדים החזקים ביותר שיש לנו," ענה החייל השני בביטחון.

"נהדר, כבר נמאס לי להילחם בכל הפרחחים פורעי החוק ששורצים בכוכב הלכת הזה, אני לא יכול לחכות שיציבו אותי במקום אחר, בו באמת מצייתים לאימפריה," אמר החייל בנימה מתלוננת ונאנח, מעוצבן שלא יכל לקבל משמרת רגועה אחת בגלל האנשים הקוראים לעצמם "מורדים" שמחבלים להם במעצרים ומגנים על כל הפושעים שמסרבים לשלם את המיסים.

"תקבל את מה שאתה רוצה, הולך להיות פה שקט מאוד עם הסוכן החדש, אולי אפילו שקט מידי ואז נשתעמם פה! אתה מדמיין את זה קורה?" צחק החייל וטפח על שכמו של חברו, צחוקו כבד ומלאכותי, כאילו לא רגיל להפיק את הצליל.

לוק כבר לא הצליח לשמור על ריכוזו מנקודה זאת, ראייתו מתערבלת ופיו נפער לרווחה בפחד טהור שהכה בו כמו ברק חד ומהיר, ששיתק אותו כליל ושגרם לכל גפיו לרעוד ללא שליטתו, ידיו מתאמצות להמשיך לאחוז במשקפת כדי לא להפיל אותה לעברה השני של החומה ובכך ליידע את כל האימפריה שמישהו לא רצוי נמצא בקרבת המוצב.

הולכים לשלוח סוכן אימפריה חדש ועוצמתי מאוד כדי לאכוף באלרואה את הסדר, סוכן שידע להתמודד עם חבורת המורדים שלוק כעת השתייך לה ושיענה ויהרוג כל אדם שמתנגד למשטר הרודני של האימפריה באכזריות עוד יותר גדולה משל חיילי פלוגות הסער האיומים.

הסוכן הזה יכול להיות דארת' ווידר...

אבל ללוק הייתה תחושה שזהו לא ווידר, שזהו לא האדם שהיה פעם אביו ויכול בעתיד לשוב להיות. לא, זה היה אדם אחר, אולי אפילו לא אדם, אולי רובוט שמצויד בנשקים קטלניים וברפלקסים מהירים ועל אנושיים.

לוק לא ידע האם לספר למיילס ולחברותיו על המידע ששמע, על העובדה שעומד להגיע איום נורא יותר מכל דבר שהתמודדו איתו לפני, על העובדה שהמרד הקטן שלהם אולי יגיע לסופו המר בקרוב. הוא לא ידע האם מה ששמע אמין לגמרי, ואם יטעה, אם יגלה שחושיו היתלו בו, הוא לא יוכל לשאת את האשמה שתיווצר בתוכו.

האם מיילס, ג'יינה וסקרלט יתאכזבו ממנו? האם הם יאשימו אותו ויגנו אותו ויצטערו על כל דבר קטן שעשו למענו? האם יעזבו אותו ויטיחו בו האשמות עד שישבר ויפרוץ בבכי ויספר להם על כל הדברים שאיבד ועל הפחד שלו לאבד עוד?

כי ללוק היה ניסיון, והוא ידע שאנשים יכולים לעזוב, שאנשים יכולים לאהוב אותך שנייה אחת ואז לשכוח ממך ולשנוא אותך שנייה אחרי. זה קרה לו כשהיה בן 14 בחדר הכס בחללית האימפריה, ומאז, כבר לא הצליח לשמור על התמימות שגרמה לו לבטוח בכל אדם ולהאמין בטוב שבגלקסיה.

אך למרות הניסיון, לוק לעולם לא הפסיק לאהוב אנשים ולנסות לרצות אותם בכל מחיר אפשרי, רק שלא יעזבו אותו, רק שלא יישאר לבד ובודד, רק שכולם פשוט יחיו בשלום אחד עם השני ויהיו שמחים ומאושרים.

לספר? לא לספר? לחיות עם הכאב של לדעת מראש שדבר נורא עומד לקרות ולא לספר בגלל החשש, או להסתיר, להישאר עם המידע ולהשאיר את הדברים כמו שהם, מבלי סכנה שמה שסיפרת לא נכון ושעלולים להתאכזב ממך?

לספר.

ג'דיי אמיתי עושה הכל למען האחר, למען השלום, ההרמוניה והאחווה של הצד המואר, כך אמר לו תמיד אובי ואן במין מנטרה שחזרה על עצמה בכל אחד משיעוריהם. ג'דיי אמיתי לעולם לא נותן לפחדיו לשלוט בו ולהשפיע על שיקול דעתו, הוא האדון של פחדיו, פחדיו מצייתים לו.

לוק לקח נשימה עמוקה וניתר מהחומה לעבר הבניין שלצידה, מילותיו של אובי ואן מחדירות בו כוח וצל כמעט בלתי נראה של צמרמורת נעימה חולף בו.

אז זה היה פרק 11 של לבד מול האפלה!

לוק מגלה פרט שיהיה חשוב להמשך הסיפור (#בלי_יותר_מידי_ספויילרים) ושומע קולות כמו כל דמות ראשית טובה וקלאסית!

האם אתם.ן אוהבים.ות את ציטוטי החוכמה של אובי ואן? תכתבו לי בתגובות!

אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר לי! פרק הבא עומד להראות את התגובה של מיילס, ג'יינה וסקרלט לחדשות המרעישות, ובהחלט לא תרצו לפספס את זה...