אנאקין עמד מול בנו, חרב האור שלו שלופה מולו, מאירה את פניו באורה הכחול הבוהק. ידיו רעדו בזמן שאחז בה, אך לא מפחד.

שבועות חלפו מאז אותו היום בשוק שבו השיגו את חלקי המתכת לחרב האור של לוק. במהלך השבועות האלו, לוק השקיע כל שנייה מזמנו באימונים ובהרכבת חרב האור, מחזק את גופו ואת יכולותיו ב'כוח'. אנאקין המשיך לעבוד בדוכן של נל בשעות היום, ובשעות הדמדומים חזר לביתו ואימן את בנו, מסייע לו בהרכבת חרב האור שלו, מעביר את כל הידע שצבר במהלך היותו פאדוואן במסדר הג'דיי.

היום לוק סוף סוף סיים להרכיב את חרב האור שלו, היום אנאקין יוכל להדגים לו איך קרב חרבות אור מתנהל, היום הוא יוכל להתאמן איתו לראשונה. ביחד, אבא ובן, כמו שתמיד ייחל אך פחד מידי מכדי לעשות.

עכשיו, פחדיו לא שלטו בו, הוא שלט בהם.

בדיוק כמו ג'דיי אמיתי.

לוק שלף את חרב האור שלו מחגורתו ובחן אותה, ממשש אותה בידיו. הנדן שלה בהק באור העששיות שהאיר את הבקתה, המתכת הכסופה חלקה וחדשה, עדיין לא משופשפת וחלודה משימוש. הוא העביר את ידו על הבליטות שהיו מוטבעות בתחתית הנדן, הבליטות צוננות מהלילה שהלך ונהפך ליותר קר.

תחושת גאווה מילאה אותו, העבודה הקשה שלו במשך השבועות השתלמה, הוא עכשיו אחז בחרב האור שחלם עליה. שפתיו התעקלו לחיוך, חיוך של שמחה, חיוך של הצלחה, חיוך שאנאקין שם לב אליו, ולא יכל שלא לחייך גם הוא.

לוק הדליק את חרב האור, להבה הירוק הבוהק נגלה לפניו לראשונה. הוא פער את עיניו הכחולות בפליאה, צמרמורת של התרגשות חולפת בגופו. 

זה בדיוק מה שייחל לו כל חייו, זה התפקיד שלו בגלקסיה הרחבה - להיות ג'דיי, כמו אביו לפניו.

הוא הבין את זה כבר, אבל עכשיו, ההבנה לקחה משמעות חדשה. עכשיו, התפקיד כבר לא נראה כמו חלום מרוחק, הוא נראה כמו מציאות קרובה מתמיד. הוא באמת יוכל להיות ג'דיי, הוא באמת יוכל ללמוד להשתמש ב'כוח'.

לוק נזכר בילד שהיה רק לפני חודשיים תמימים, בילד שהתקשה להאמין שה'כוח' קיים, בילד שפחד מהג'דיי, בילד שלא ידע מי הוא ומה משמעות חייו. הוא כבר לא היה אותו ילד, לא, הוא כבר היה נער, נער בטוח בעצמו, נער שמבין את מורשתו וכוחותיו, נער שמבין שעליו מוטלת אחריות גדולה, אחריות שאין להתחמק ממנה.

המחשבות הציפו אותו בתחושה מלאת ביטחון, על הדרך שעבר, על האדם שנהיה. הוא קיווה שאביו גאה בו, קיווה שאביו מודע לשינוי שחל בו, ושמח עליו.

"מוכן לקרב הראשון שלך?" שאל אנאקין, מעט חשש חודר למילותיו. הוא פחד שמא יפגע בבנו, שמא לוק עדיין לא מוכן לקרבו הראשון.

הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו, מבטיח לעצמו שהכל יהיה בסדר, כמו תמיד, מזכיר לעצמו שבנו השתפר פלאים מאז הפעם ההיא שלא הצליח לחסום את האבנים שהוא שילח בו.

לוק הנהן במהירות וחייך חיוך של התרגשות טהורה, חיוך כמה לאימון הקרבי הראשון עם אביו. הוא הסיר את מעילו הצהוב, שהכביד על גופו והידק את חגורתו למותניו.

אנאקין הניף את חרבו לעבר בנו, מנסה לא להכות בו בעוצמה רבה מידי, מנסה לא לפגוע בו. לוק חסם את המכה בקלות והתכופף, מתחמק מחרב האור של אביו. אנאקין סובב את חרב האור הכחולה שלו בידיו והכה פגיעה מחושבת בחרב האור של בנו.

לוק הופתע למראה הפגיעה הפתאומית וחסם אותה בשיניים חשוקות ובמצח מקומט ממאמץ, מנסה להחזיק את חרב האור שלו במקום ולא לתת לחרבו של אביו להפיל אותה מידיו. הוא השתמש ב'כוח' כדי לחזק את שריריו הדואבים, נותן לצמרמורת הנעימה של האנרגיה להציף את גופו בכוחות מחודשים.

אנאקין חש בכאב של בנו, והחליט להרחיק את חרב האור שלו מבנו ולנסות לתקוף אותו בשיטה אחרת, פחות מסתמכת על כוח ויותר על פגיעות מחושבות היטב, פגיעות שלוק ייאלץ לדעת להתגונן מפניהן אם ייתקל בסית'.

לוק ניצל את ההזדמנות והנחית מכה על חרב האור של אביו, חרבות האור שלהם מתנגשות בקול פצפוץ, כמו חזיזי חשמל טעונים באנרגיה. אנאקין התרשם מהפגיעה והניף את חרב האור שלו לעבר בנו בתנועה מהירה ומרוכזת.

לוק התרכז וראה את פגיעתו של אביו כאילו הייתה בהילוך איטי, כאילו העולם עצר מלכת, ורק הוא יכל לזוז. הוא הושיט את ידו קדימה והשתמש ב'כוח' כדי לדחוף את אביו אחורה. הוא העביר זרם קל של אנרגיה מאצבעותיו לעבר גופו של אביו, נותן לו להתגלגל בנעימות בתוך גופו.

העולם חזר למהירות רגילה, ואנאקין נהדף אחורה לעבר הקיר, עיניו פעורות לרווחה מהפתעה מוחלטת. לוק מיהר לעברו, רוצה לבדוק האם אביו בסדר, מודאג שמא גרם לו נזק.

"אתה בסדר?" הוא שאל, מניח את ידיו על כתפיו של אביו.

"כן, תודה ששאלת," הודה לו אנאקין והתיישר, מנער את מעילו מהאבק שנדבק אליו מקיר הבקתה.

"מה קרה שם? אני פשוט... דחפתי אותך, אני ממש מצטער, לא התכוונתי שזה יהיה כל כך... חזק," לוק הביט באביו, לא מבין מה קרה בדיוק כמוהו.

"ה'כוח' חזק עמך, לוק, כנראה שפשוט שחררת יותר מידי ממנו בו זמנית, אני מכיר את ההרגשה," הרגיע אותו אנאקין, אך למרות דבריו, דאגה בעבעה בו. הוא ידע מהן ההקרבות שעליך לבצע כאשר נושאים כוח רב, הוא ידע אותן על בשרו. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם לא היה חזק ב'כוח', אם לא היה ג'דיי. הוא היה נשאר בטאטואין עם אמו, עבד, אך חי בשמחה ובנוחות יחסית, בלי מלחמות או מוות.

אבל הוא ידע שהוא לא סתם נולד עם ה'כוח' במקרה, שום דבר לא קרה במקרה. הוא ידע שכנראה ניתנו לו יכולות מסיבה, סיבה שעדיין לא הבין, ושאולי לעולם לא יבין. אבל מה שכן ידע, זה שעליו לקבל את היכולות שניתנו לו, ולהתמודד עם הסכנות וההקרבות שהן דורשות.

לוק חייך למשמע דבריו של אביו, עיניו הכחולות מנצנצות מפליאה, הוא אהב את ההרגשה של להיות עוצמתי, של לדעת שטמון בתוכך כוח אדיר שרק מחכה להתגלות.

"היה אימון טוב," אמר לוק ותלה את חרב האור שלו על חגורתו, מתכונן לשינה וליום שלמחרת.

~~~

אנאקין ולוק נכנסו לעבר השוק, תרים אחר דוכן שיספק להם ארוחת צהריים חמה וטרייה. ריחות של אוכל עשיר הסתלסלו לעבר אפו של לוק, והוא הריח אותם, נותן להם להציף את חושיו. השמש הייתה במעלה בשמיים, אך עננים אפורים כיסו אותה בחלקה, מרשים רק לכמה קרניים בודדות לחדור אותם ולהאיר את השוק באור זהוב.

זה היה עוד יום רגיל בשוק של ג'ין-לין, עוד יום חסר ייחוד שבו אנאקין ובנו הלכו לאכול ארוחת צהריים ביחד.

כאב חד פילח בפתאומיות את גופו של אנאקין, הוא נבהל, והניח את ידו על החזה, בודק את דופק ליבו, מנסה להקל עליו את הכאב. ליבו פעם במהירות, כאילו רק עכשיו סיים ריצה ארוכה, כאילו רק עכשיו סיים לטפס על הר תלול במיוחד. אך שנייה אחר כך, הכאב נפוג, נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.

לוק גם חש בכאב, אבל לא בגופו, במחשבותיו. הוא שמע צרחות במוחו, אנקות של כאב, של ייסורים. הוא אטם את אוזניו באינסטינקטיביות, הקולות מציפים את שמיעתו, את ראשו.

שניהם ידעו שמשהו לא כשורה קורה בשוק, אבל הם לא ידעו מה.

לוק רץ במהירות לעבר מרכז השוק, מפלס את דרכו בין המוני האנשים שהתקהלו בשוליו, יוצרים מין מעגל שסבב אזור ריק שאליו אף אחד לא העז להתקרב. אנאקין עקב אחר צעדיו בזריזות, משתדל להשאיר את בנו בשדה ראייתו, משתמש ב'כוח' כדי לאתר אותו בקהל הגדול.

לוק הגיע לקדמת הקהל, וצפה בחלחלה במחזה שהתרחש מולו, מתקשה להאמין למראה עיניו.

חיילים מפלוגות הסער עמדו בעמידה ישרה כמו סרגל ואחזו אזרח ג'ין-ליני לבוש בחלוק פשוט בזרועותיו, פניו חבוטים וחבולים, דם אדום כארגמן נוטף מכמה חתכים פתוחים על כפות ידיו. עוד חייל עמד מולו, והביט בו מלמעלה מבעד לקסדתו, לוק לא היה צריך לראות את פניו כדי לדעת שהמבט שהיה חבוי מתחת לקסדה היה מבט מזלזל.

"האם אתה מודה בפשעיך נגד האימפריה בהשתייכותך למסדר הג'דיי?" שאל החייל בתקיפות.

"אני... לא... ג'דיי..." האדם הצליח להוציא מפיו, משהק ומקיא דם משפתיו הנפוחות.

"שקרן!" החייל נבח, שני החיילים האחרים חובטים באדם החבול ומפילים אותו לרצפה, רק כדי להרים אותו שוב פעם לעוד מכה.

אנאקין עמד לצד לוק והביט באדם החלש והכאוב, עיניו מתחילות להתמלא בדמעות של רחמים, של כעס על האימפריה. הוא לא יכול לעמוד מהצד ולתת לאדם החף מפשע למות לעיני כל, לחוות עינויים על דבר שבכלל לא ביצע. זה לא מה שאובי ואן היה עושה, זה לא מה שג'דיי היה עושה.

לוק נתקף בדחף בלתי רצוני לרוץ לעזור לו, הוא היה חייב לעזור לו, הוא לא יכל פיזית לצפות באדם נחבט עד מוות. הדחף לעזור לו התגבר, והוא הרגיש את שריריו מתחילים לזוז, את רגליו מתחילות לפעום בעוצמה.

לא, הוא לא יכול לסכן את אביו בכך שירוץ לעזור לו, הוא צריך למצוא דרך אחרת למנוע ממנו לקבל עוד מכה, הוא חייב למצוא דרך אחרת.

כאילו בתיאום מושלם, אנאקין ולוק עצמו את עיניהם והושיטו את שתי ידיהם קדימה, נותנים ל'כוח' לשטוף את גופם, למלא אותו באנרגיה. הם השתמשו בכל כוחם ודחפו את חיילי האימפריה בעוצמה, לתת לאדם החף מפשע להתחמק מאחיזתם.

האדם זחל בכל כוחו הרחק מחיילי האימפריה, מנצל את נפילתם המשונה כדי לברוח רחוק ככל יכולתו.

"זה הם! הם הג'דיי!" צווחה אישה ג'ין-לינית אחת והצביעה לעבר אנאקין ולוק.

"כן! הם דחפו אותם!" עוד קול הצטרף לאמירתה של האישה.

עד מהרה, השוק נמלא בצעקות והאשמות, כל אחת יותר נוראית מקודמתה, כל אחת פוערת חור בליבו של אנאקין, כל אחת גורמת ללוק להצטנף אל תוך עצמו, מנסה להילחם בדמעות שזרמו מעיניו.

"בוגדים!"

"תחזרו לקבר!"

"רוצחים!"

המוני ידיים דחפו את אנאקין ולוק אל מרכז השוק, אל חיילי פלוגות הסער שכבר הספיקו לקום מנפילתם. 

"הביאו לנו את כלי הנשק שלכם, אנאקין ולוק סקייווקר," החייל הגבוה ביותר פקד עליהם, קולו חלול וקר.

אנאקין ולוק הוציאו את חרבות האור שלהם מחגורותיהם והביאו אותם לחייל, מבינים שאין ביכולותיהם להתנגד, מלאי בושה מכדי לעשות דבר מה.

חללית אפורה ומבריקה נחתה במרכז השוק ליד החיילים, הרמפה המתכתית שלה נפתחת לרווחה מול אנאקין ולוק.

חייל ניגש אליהם ואזק את ידיהם באזיקים ודחק בהם לעלות לחללית, קריאות הגנאי עדיין נשמעות מהשוק, חזקות יותר מתמיד.

אנאקין הביט לעבר נל, בעלת הדוכן שעבד אצלה שבועות ארוכים, והיא החזירה לו מבט של גועל, של זלזול, של בגידה. מבטה גרם לו לכאב בלתי ישוער, האדם שסמך עליו ביותר במהלך זמנו בג'ין-לין, מסתכל עליו כאילו היה חתיכה של רפש דוחה, כאילו היה רוצח סדרתי.

הוא השפיל את פניו והסתכל לעבר לוק, שפניו היו גם מושפלים.

הוא עלה במעלה הרמפה בבושה, ומוחו הצליח ליצור מילה כואבת יחידה:

נכשלת.

אז זה היה פרק 15 של לא נורמלי!

פרק קשה ועצוב במיוחד, אבל הסיפור שלנו מתחיל להגיע לסופו...

מה דעתכם.ן על הסיפור עד כה? האם יש לכם.ן תיאוריות למה יקרה בסיום הגדול של הספר? תרשמו לי בתגובות!

וכמובן שאם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד!