נסענו בשתיקה מלאת פליאה בעולם הרגשניים על הדשא. לא נראה שהכרכרה שלנו מסתבכת עם העובדה שעברנו לנסוע על דשא מכביש לפחות לשמחתנו והסוסים המשיכו לדהור בהתלהבות. תהיתי איך הם לא מתעייפים אף פעם, ואז נזכרתי שהם מתים. המחשבה צמררה אותי ומיהרתי להתרכז שוב בדרך. "למה עצרנו?" קים שאלה לבסוף כשהגענו למין יער משונה וחשוך ומפחיד. הצטמררתי שוב וליאן חיבקה אותי. "כנראה קרה משהו שאנחנו צריכים לראות. בואו. נלך." היא אמרה והנהנו והלכנו כשאנחנו מחזיקות ידיים וליאן מסתכלת מוטרדת כל הזמן על אדל, שהיה שקט כהרגלו ונראה מיואש. "היי" אמרתי. "הוא גם...זאת אומרת..." גמגמתי. ליאן הנהנה. "נצטרך לדבר איתו מתישהו." היא אמרה והנהנתי בהסכמה. "נמצא זמן" היא הוסיפה. הנהנתי שוב. חזרנו ללכת בשתיקה נבוכה. "אז למה אנחנו כאן?" שאלתי לדממה לבסוף. ליאן הצביעה על איזבל והחוותה בראשה לאדל,שהסתכל עליה בשאלה. "מה אמרתפ קודם על מקום חשוך ובית?" "את חושבת שהבית קרא לנו?" איזבל שאלה לאט וליאן הנהנה. הבחנתי בחשיכה שהעיניים של איזבל וורודות. ואוו, חשבתי בפליאה. "תחשבי. משהו קרה לפני חצי שנה, כי בדיוק אז כולנו התחלנו להפוך לחיות שאנחנו הופכים אליהם -" "חמישה אנשים, ואף אחד לא הופך לנחש," יוגב מלמל. -"ואני חושבת שזה קשור לבית הזה." ליאן סיימה את המשפט, מתעלמת מיוגב בגבורה. חייכתי. "כי זה קסם?" איזבל שאלה. "והתיליונים..." ליאן הנהנה בשמחה. "רגע" אדל אמר ומשום מה פתח את התיק שלו. "לקחתי איתי יומן של מישהו מאטלנטיס. הוא פרסם אותו מאוד מזמן בשבילנו. לפני מאה שנה, בערך כשנולדתי." הוא אמר והוציא אותו במאמץ מהתיק שלו. קימטתי את המצח.

"קראו לו שגיא" אדל סיפר לכולם והעביר בינינו את היומן, שחידשו אותו והפכו אותו לספר חדש. "והוא וחברה שלו טיילו בעולם עד שהם..." "עד שהם מה?" יוגב שאל בעוד היומן של שגיא מגיע לאור ואדל עוקב אחריו, מוטרד. ופתאום הרגשתי טיפשה וכאילו שמישהו סטר לי ואמר 'את ערה או הולכת מתוך שינה, תגידי לי?'. דההה. כמו שאומרים. זכרתי איך אדל כל המסע ציית בלי שאלות לאור, בעוד אנחנו לא חששנו מלשאול אותו דברים. הוא אפילו עלה לכרכרה בלי היסוס אחרי שאור עלה כשהוא רק זימן אותה בפעם הראשונה..."עד שהם הגיעו לבית מסויים ועתיק" אדל המשיך בהתנשפות מרוב התלהבות. היומן עבר לאיזבל, והיא העבירה אותו אליי. הוא היה בצרפתית, כמובן, אבל היו לו ציורים מאוד יפים, והיה ברור מהדיוק שלהם שהכותב ראה את הדברים שצייר בעצמו. היו שם את הפרפרים שראינו, אבל גם קנטאורים עם חץ וקשת, דרקונים, מפלצות שונות. העברתי את היומן לליאן והיא בחנה אותו כמוני. "היה שם משהו על משני צורה?" איזבל שאלה ואדל הניד בראשו. "לא. אבל הבית שם קסום. ואני חושב שהוא כאן, ביער הזה, כי הכרכרה עצרה פה, והיער מאוד דומה לתמונה. אז כדאי שנמשיך ללכת.-" אור נאנק. "אין סיכויי. אני עדיין חלש. אני אקח אותכם בשיגור." הוא אמר והנהנו, אדל במבוכה ובהשפלת המבט. הבטן שלי התהפכה. "אבל אני צריך שתחשוב טוב טוב על הבית הזה" אור אמר בזמן שכולנו החזקנו ידיים במעגל. "בסדר "אדל השיב ואור הנהן ועצם עיניים. תוך רגע היינו ליד ארמון.