הערת הכותבת:

אז יש לי מחסום כתיבה קטן. #בכי#. נקווה שהשירות לאומי יעזור במשהו בקרוב.

הפרק:

"פולשים!" היצור קרא מיד בקול פצפון וקפאתי במקומי באימה. "לא!" מישל מיהר להגיד באותה העוצמה, רק שהקול שלו נשמע חזק הרבה יותר, אז היצור הקטן והמעופף החדש (מבחינתי) קפא במקום באוויר בפחד כמעט כמוני, אם לא יותר ממני, כי הוא היה גם קטן הרבה יותר, כמו כשאני עליתי על תומס. המחשבה עכשיו על הבית שלי הפשירה אותי קצת והגנבתי מבט למישל, שנראה לחוץ. ג'ון סקר בעיניו בלבד את הכפר ואמה נראתה מוטרדת מסיבה שלא הבנתי. דווקא אוולין נראתה רגועה עכשיו והיא בהתה באחת הבקתות כשהיא שקועה בעצמה ומזמזמת מנגינה שלא הכרתי. נצמדתי למישל כי הוא נראה הכי חזק כאן כרגע וכמו אחד שיודע מה הוא עושה. "אנחנו בסדר. באנו רק לבקש עזרה. ואחר כך נמשיך בדרכנו." מישל המשיך בדבריו ואמה הסתכלה עליו עכשיו במבט רב משמעות. "אחרי זה נמשיך בדרכנו כאן," מישל כמו מיהר עכשיו לתקן את עצמו. "כי זה מה שאנחנו צריכים לעשות כרגע. אנחנו..." אבל היצור המעופף הקטן שנראה כמו טינקרבל התקרב אליו יותר עכשיו במבט חשדני הפעם יותר מאשר מאיים. "אורחים." הפיה אמר. אמר? הקול היה של בן, מה שהפתיע אותי וגרם לי להרתע לאחור. הנהנו באישור. "אורחים," אישר ג'ון והסתכל אל הפיה במבט חם מזמין. "לא פולשים." "אורחים שישמחו לארוחת ארבע," אמרה אוולין והבטן שלה קרקרה במחאה ובהסכמה. אמה גלגלה עיניים מהממות אבל גם חייכה תוך כדי. נה. שיניתי את דעתי מיד. היופי של אמה לא יגרום לי לסלוח לעם שלה.

התביישתי בעצמי על זה שחשבתי את זה בכלל ומיהרתי להתרכז שוב בפיון. "אורחים," היצור המעופף החדש אמר שוב והנהנו הנהון קצר הפעם באישור שוב. היצור הסתכל על כול אחד מאיתנו במצח מקומט. "אורחים רעבים. לא סתם. בוא איתי. אנחנו אחרי הארוחה כבר, אבל נשמח לקבל אותכם יפה. אני רק צריך לקרוא למנהיגה שלנו ליהי. היא צריכה לדעת שהגעתם. תחכו כאן." הנהנו בהסכמה והיצור עופף מאיתנו בחזרה בדרך שהוא בא ממנה. "מה זה?" שאלתי מיד. "פיה," ג'ון אמר לי. "פיון, ליתר דיוק. יש להם כוחות משלהם, וממלכה ומנהגים משלהם, לפיות. הן אולי קטנות, אבל תסמכי עלינו כשאנחנו אומרים לך שלא כדאי להתעסק איתן." "דברים קטנים באים בכמויות גדולות," אמרתי וג'ון חייך. "בדיוק." "אממ," אוולין אמרה בקול רועד וחלוש והצביעה ביד רועדת קדימה. השתתקנו והסתכלנו אחרי האצבע שלה. פיה מעט גדולה יותר ריחפה ליד הפיון הראשון שקיבל אותנו, והיא נראתה נחמדה הרבה יותר. נרגעתי והרפיתי את הגוף. היא הסתכלה עלינו בסקרנות וכנפיה הזהובות רפרפו בלי הפסקה ופיזרו ריח מתוק של סוכר וקינמון באוויר. שאפתי וחייכתי בחולמנות וראיתי שגם החברים שלי עושים את זה בדיוק בזמן שאני עשיתי את זה. הפיה נקשה באצבעותיה. "עורו. הכוחות שלנו חזקים. אני מצטערת. הייתי צריכה לוודא שאתם לא אוייבים כמו שאתם טוענים וכפי שחברי כאן ג'וני אמר לי קודם." "תהנו לכם," ג'וני, מסתבר, אמר עכשיו ועף משם גבוה באוויר כשהוא נראה מלא הקלה. הפיה נראתה קצרת רוח עכשיו. היה לה שיער שחור חלק, היא יכלה להישכב על היד שלי בנוחות, מה שאמר משהו כי הייתי בין הכי נמוכים בכיתה, והיא לבשה חולצת טריקו קטנטנה בצבע לבן וג'ינס כחול פצפון. תהיתי עכשיו אחרי שסיימתי להסתכל עליה עקב כך אם הפיות מכשפות להם בגדים אנושיים. "אני ליהי. ואתם?" הפיה שאלה אותנו בקול שלא ניתן למחות עליו. מישל הציג אותנו כשהצביע עלינו בכל פעם שאמר שם כלשהו ואני חייכתי במתח כשהוא אמר את השם שלי. "נעים מאוד," מישל מיהר להגיד. "אנחנו במשימה כאן. כלומר... יש לנו מסע לעשות. משהו כזה. ואנחנו... אה..." ניחשתי שמישל חושש לפלוט משהו על הספר שאנחנו מחפשים. "אנחנו נשמח למקום לנוח בו," אמה אמרה במהירות. נראה שהיא חשבה כמוני... האומנם? הראש שלי הסתחרר ובחילה הגיעה אליי. מה אם כל מה שאני חושבת הוא בעצם מחשבות של אחרים בגלל הכוח שלי? נדמה שהרגליים שלי כמו הפכו לג'ילי עכשיו. טוב, לפחות את זה בטוח הם לא חושבים. אף אחד כאן לא קורא מחשבות כמוני.

פספסתי את שאר השיחה בגלל התקף הפאניקה הקטן שתקף אותי, אבל התחלתי ללכת עם כולם כשהם התחילו לצעוד בשביל ומישל מיהר אליי בחיוך ידידותי. "היי. ראיתי שממש החוורת קודם. קרה משהו?" הוא שאל אותי בדאגה. לא ידעתי מה לומר. אני מתכוונת, איך אמורים להסביר דבר מסובך כזה? "תעזוב אותה," ג'ון הגיע אלינו אמר והסתכל עליי במבט חשדני. "הצקנו לה מספיק היום, אני חושב." חייכתי אליו חיוך מתוח בתודה וג'ון הנהן. מישל משך בכתפיו. "שיהיה," אמר השולט בזמן וג'ון חזר ללכת עם כול האחרים. "לאן הולכים?" שאלתי כשנזכרתי איפה אנחנו. מישל עצר אותי בידו כשהגענו אל סוף השולחן הארוך שהיה מולנו בגודל אנושי. "עכשיו אנחנו הולכים לאכול. תהיה אסיפת פיות איתנו. הם רוצים להכיר אותנו. ליהי היא המנהיגה של ממלכת הפיות בחלק הזה של הממלכה שלהם. אז היא תדבר רוב הזמן." מישל אמר בהיסח הדעת וסימן לי להתיישב לידו. התיישבתי כשאני אסירת תודה בגלל שאמה התיישבה אוטומטית על יד ג'ון, שתמך בה בגבו, ואוולין בחרה לשבת לבדה ולבהות בספסל העץ שעליו ישבנו בעיניים פעורות במבט שלא מצא חן בעיניי. כמעט התפתיתי לקרוא את המחשבות של המרפאת מרצון חופשי שלי, כי המבט הטרוד הזה של אוולין הפחיד אותי. אבל אז עצרתי את עצמי בכוח כשחשבתי שלא הייתי רוצה שיעשו את זה לי. "ובכן!" היצור הקטן המעופף – היצורה – הפיה – מה שהיא לא תהיה – אמרה לכול שאר הפיות שריחפו עכשיו כל אחד ואחת אל שולחן בגובה שלו וכולם השתתקו מיד כשהיא דיברה והתיישבו בשקט. הפיה חייכה. "למי שלא מכיר אותי," היא אמרה והיה ברור שהיא מדברת אלינו, "לי קוראים ליהי. אני המנהיגה של ממלכת הפיות בצד הזה, הדרומי של הממלכה. והיום יש לנו אורחים אנושיים – " אמה כחכחה בגרונה – "סליחה, התכוונתי להגיד, אורחים אנושיים שהם גם ' צבעוניים ' בדמם." דמם. התכווצתי במקום למילה הזאת. זה כאילו אמר לי שאין דרך לבטל את הכוחות שלנו. אבל צריכה להיות דרך כלשהי לעשות את זה בעולם הקסום הזה, לא? אם אפשר לקבל אותם, למה לא להפך? מה שהוביל אותי למחשבה הבאה: אם הייתי יכולה לבחור את היכולת הקסומה שלי, מה הייתי בוחרת? שליטה באש? ואולי יכולת לעוף כמו הילד ההוא שגילה את הטרולים של אלמה הזיקי – אני מתכוונת, של אלמה ההיא? והמחשבה המלהיבה מכול, מה אם אפשר להיות בלי יכולת בכלל? חזרתי לשיחה באי רצון. "נתחיל בדיבורים אחרי האוכל. בתיאבון!" ליהי הפיה אמרה וכיסא ושולחן קטנים בגודל שלה הופיעו עכשיו בריחוף מולה, מה שגרם ללב שלי לעצור מפחד. כולם התחילו לאכול.