הנערה החדשה, רוני, שרק אני ידעתי את השם שלה כרגע (לצערי, כי זה היה מצב מביך נורא), קרסה לישיבה כשהיא המומה לגמרי ועם פה ועיניים פעורים לרווחה כשמישל ואמה סיפרו לה יחד הכל על העולם שלנו. בחנתי את הנערה בינתיים כדי להעביר את הזמן. היה לרוני שיער ג'ינג'י מתולתל דק וארוך ופזור, עור לבן עם נמשים חמודים בפניה כרוב הג'ינג'ים ועיניים חומות כהות כשל גזע עץ והיא לבשה ג'ינס וחולצת טריקו תכולה קצרה והיה לה שעון ביד ימין בצבע תכול גם הוא ואנלוגי. "איך קוראים לך?" מישל שאל אותה לבסוף והתחיל שיחה ושילב ידיים ואני חייכתי אליה בעידוד. כובע המצחייה הירוק של מישל נשמט מעט והוא סידר אותו בידו. "רוני," הנערה הג'ינג'ית מלמלה לנו בביישנות למישל ושפשפה את עיניה כאילו שהיא מצפה שהכל יעלם לה ככה. לצערי, זה לא קרה. "רוני בלום." היא הוסיפה את מה שהנחתי שהיה שם המשפחה שלה. "ומאיזו מדינה את?" מישל המשיך לשאול בעדינות. "אנחנו מכל מיני מדינות בעולם." "אני מישראל," רוני מלמלה והסמיקה מסיבה שלא הבנתי. אבל אמה קפאה בבת אחת עכשיו באמצע שתיית מים מבקבוק של שני ליטר והבטן שלי התהפכה בעצבנות, כי בבת אחת הבנתי גם אני למה היה אסור לי להגיד את השם של רוני בגלל מה שזה לא יהיה שאמר לי את זה מראש. "מגניב," מישל היה היחיד שהתלהב. נראה שהוא לא הבחין כלל בתגובות של אמה ושלי. "תמיד רציתי לפגוש ישראלי." הוסיף וצחק בהנאה. רוני בהתה בו במבוכה. "ואני לא," אמה רטנה כעת והלכה ברקיעת רגליים רחוק מאיתנו והשאירה אותנו נבוכים. חייכתי חיוך נבוך אל רוני, שנראתה המומה מההתנהגות של אמה. "מה יש לה?" מישל התפלא בכעס וקמץ את ידיו לאגרופים. הנדתי מובך בראשי. אפילו זה לא התאים לאמה. לא שאני יודע מה מתאים לה, כמובן. "אני אדבר איתה," אוולין אמרה בשקט וקפצתי בבהלה והאדמתי כולי כי לא הבחנתי שהמרפאת הגיעה אלינו והעירה אותי ממחשבותיי על אמה. אוולין חייכה בהתנצלות אליי והלכה עכשיו אל אמה אחרי חיוך נבוך אליי ודיברה איתה כשהן מטיילות במעגלים. אמה הזעיפה פנים המון פעמים במהלך השיחה שלהן (שבכלל לא עקבתי אחריה, אני רק הסתקרנתי וזה הכל) ולבסוף נראה שאמה משלימה עם משהו אם לשפוט לפי הבעת פניה, שנראו שלווים יותר עכשיו. לא שהיה אכפת לי מכך, כמובן. בהיתי בהן כאשר הן חזרו ואמה קרסה לישיבה מול רוני כשאוולין מניחה לאמה יד על הכתף. הלב שלי דפק בעוצמה מפחד. תהיתי מה יקרה עכשיו. "היי. אני מצטערת על איך שהתחלנו. אני אמה. אני... גרמנייה, ו...לא יודעת, לא חשבתי שתשמחי לפגוש אותי. אני לא אנטישמית," אמה אמרה את כל זה מהר מאוד ובסוף המשפט הייתה אדומה כולה כמו אחת העגבניות שחיכו לי בתיק שלי. רוני בלעה רוק ונראתה ירקרקה מעט והנהנה והושיטה יד רועדת ללחיצה. הן לחצו ידיים ואמה מצמצה בעיניה במבוכה כמה פעמים בצורה לא אופיינית. נשמתי בהקלה וחייכתי חיוך רחב. "יופי," מישל אמר בקול מוטרד מוזר והתיישב גם הוא. הבנתי את הרמז והתיישבתי גם וחייכתי חיוך נבוך. "טוב, רוני. יש לך שאלות?" מישל שבר את השקט. "טונות," רוני לחשה וצחקנו צחוק משחרר.

רוני הסמיקה מאיתנו והפסקתי לצחוק. "מה עם החברות שלי? מתי אני אחזור הבייתה? מה הדבר הזה שהביא אותי לכאן?" היא אמרה בקול רועד ובהתה בפחד בתומס, שצהל במחאה. "אמרתי לך שגם פגסוס זה רעיון גרוע בשביל מתחילים," אמה רטנה כשנרגעה מהצחוק ואוולין הסמיקה. רוני בהתה באמה במבט מלא אימה. "אבל אין דבר כזה פגסוסים." רוני אמרה בעקשנות. "אויי, אל תגידי את זה לתומס שלנו כאן," מישל אמר עכשיו בקול נעלב וטפח בחיבה על הפגסוס שלנו, שצהל בחיבה בחזרה. הסוס ישב מאחורינו בשקט וכמו הקשיב לשיחה. "סביר להניח שאת חייבת לו גם את החיים שלך. "מישל הוסיף והוריד את ידו לאדמה בחזרה ושיחק בחופן של חול מהשביל. הנהנתי בהסכמה. רוני בהתה בנו כאילו שנפלנו מהירח. "מתי אני אחזור הבייתה?" היא שאלה שוב. "האמת שיש לך משימה כאן," מישל אמר במהירות בלי לענות לה על השאלה. "לכולנו יש, בעצם. אנחנו צריכים למצוא כמה דברים. ואנחנו צריכים גם אותך. אז לכן – " "חשבתם שפגסוס יהיה התחלה טובה ל ' צבעונית ' מתחילה," אמה רטנה וחזרה לעצמה ונרגעתי. "לא הייתי מנסח את זה ככה, אבל כן." מישל רטן גם הוא. רוני נהייתה ירקרקה שוב. "מה זה ' צבעונית ' ?" היא שאלה בקול מוטרד וקימטה את מצחה כמו במחשבה. "אדם עם כוחות על טבעיים," מישל אמר. הנהנתי לאישור ורוני הסתכלה עליי בהיסוס. "למשל, תומס יכול לעוף." אמרתי לדוגמא והחוויתי אליו בידיי. "כי יש לו כנפיים כי הוא יצור על טבעי." " אבל זה לא אמיתי," רוני אמרה שוב, אבל בקול חלוש יותר הפעם. "גם לך קורה משהו כזה, נכון?" אמה אמרה בקול חוקר עכשיו ובחנה את רוני מלמעלה למטה במבט סוקר וסקרן. "גם לך יש איזה משהו מיוחד." רוני מלמלה משהו על אנשים בלתי נראים שמדברים איתה ומישל פרץ בצחוק והבטן שלי התהפכה בעצבנות. "אלו לא אנשים," הוא אמר אחר כך בחיוך ואז קימט את המצח. "טוב, האמת שכן. אבל גם לא. נו, שיהיה. את קוראת מחשבות. אלו הקולות של המחשבות של האנשים, מה שאת שומעת." מישל אמר בעדינות יותר עכשיו לשמחתי כשהבחין בהבעת הפנים שלי. רוני בהתה בו אבל לא נראתה מופתעת. "זה מסביר הרבה," אמרה בקול צרוד ואמה הנהנה בעדינות והתיישבה לידה ושמה לה יד על הכתף. "אני מצטערת שככה את מגלה את זה, אבל כן." אמרה. "את יכולה להגיד לי מה את שומעת ממני עכשיו?" שאלתי בסקרנות עם קצת חשש. באמת שלא רציתי שידעו עליי הכל מהסתכלות אחת. רוני הסתכלה עליי בהיסוס והלב שלי דפק בעוצמה. אמה הייתה ישר מולי ושיחקה בחופן חצץ בידיה. "תחשוב על משהו קבוע," אמרה רוני. עצמתי את העיניים בהקלה והתרכזתי. צבע אדום, חשבתי את המילים וראיתי את הצבע עצמו בראשי כמחברת בית ספר שהייתה לי בבית. צבע אדום. צבע אדום. צבע אדוםםם. רוני, את שומעת אותי? בגלל שאני חושב על צבעעעע – "צבע אדום," רוני מלמלה והסמקתי והנהנתי. מישל לידי מחא כפיים ואמה חייכה חיוך מוטרד. "בואי לא נחזור על מה שחשבתי," ביקשתי ורוני הצליחה לצחוק וחייכתי. "ברצינות," אמרתי אבל צחקתי גם. "הבנתי את העניין," רוני אמרה אחר כך כשנרגענו וחייכתי אליה. "אני צבעונית. אני קוראת מחשבות בגלל זה ואלו האנשים הבלתי נראים, בעצם." הנהנו באישור כולנו. רוני נשמה נשימה נרעדת, אבל נראתה יותר טוב עכשיו והלב שלי נרגע קצת וככה גם הבטן  שלי. נשכבתי על הגב ובהיתי בשמיים בענן שחלף מעלינו. "ומה אנחנו צריכים לעשות?" שאלה ה ' צבעונית ' החדשה בפחד קל.