הערת הכותבת:

התקדמתי מאוד בכתיבה בינתיים. סליחה על זה. והיה לי מחסום כתיבה רציני לספר הזה שלי (עדיין יש לי אבל המצב קצת יותר טוב עכשיו) אז כן

הפרק:

בחיים לא הייתי מודה בזה בפני מישהו, אבל הייתה לי סחרחורת עכשיו והרגליים שלי רעדו כשחזרנו למחנה של האנושיים עם תומס אחרי שג'ון זימן אותו אלינו בחלום נוסף כשנחנו מכל האירועים. הסחרחורת שלי הייתה מהתרגשות, כי החזקתי ב - ספר. הדברים של ליהי מנהיגת הפיות ומה שהקנטאורים אמרו לנו עליו הסתחררו לי בראש כל הזמן שהלכנו למדריך שלנו, והוא חייך אלינו בהתחלה כשהגענו אליו, כשאנחנו עדיין המומים לגמרי מהחצי ערפדים - וחצי אנושיים ההם שניסו להרוג אותנו תמורת הספר. "טומי!" אמרתי כי לא יכולתי להתאפק ושמטתי בידיו ההמומות ממני את הספר. הוא קפא כשהבחין בו סוף סוף ומיהר לתת אותו למדריך הראשי ביותר של כל המחנות.

אלמה הזיקית מיהרה אלינו עכשיו במבט לחוץ. מדהים, אבל היא אפילו נראתה שמחה לראות גם אותי. ומדהים עוד יותר, גיליתי שהתגעגעתי לילדה הזאת. צחקתי צחוק מטורף של אושר והקלה וחיבקתי אותה. אלמה קפאה בחיבוק שלי ומיהרנו להתנתק. החברים שלי עמדו נבוכים מאחוריי ולונה ורוני התחמקו מלהסתכל אחת על השנייה כל הזמן. רשמתי לעצמי לרכל איתן עליהן אחר כך באוהל שלנו. אלמה בינתיים חזרה לחייך ולקפוץ במקום שלה בהתרגשות, כששתי הצמות שלה עולות למעלה ולמטה בהתאם לקפיצות שלה כל הזמן. הסטייל של הבגדים הצבעוניים של אלמה נשאר אותו הדבר גם הוא וככה גם הנמשים על הפנים שלה. חייכתי. "חזרתם! אלוהים אדירים!

"כל כך דאגתי לכם כל הזמן! המחנה שלי כבר התחיל להיות מודאג גם ולחשוב שלעולם לא נמצא את הספר - " אלמה הצביעה לרגע עכשיו על מחנה הילדים שלה, שם אחד מהילדים - זה היה נער צעיר שנראה מודאג למדי - הסתכל עליה בלי הפסקה והחברים שלהם דיברו אחד עם השני במרץ ובלחישות רועמות. התנשפתי בניסיון להירגע, הרטבתי את השפתיים שלי אחר כך שהתייבשו מההתרגשות של החזרה לכולם ונשמתי בסוף נשימה רועדת. "כן," קרקרתי וקטעתי את שטף הדיבורים הנוסף של אלמה המבוהלת שלא הפסיקה ללחוץ לי על הכתף כל כך חזק בינתיים גם ביד השנייה שלה והכאיבה לי תוך כדי. הזעפתי פנים והסרתי לה את היד שלה בעדינות ממני. "אנחנו בסדר," הבטחתי לאלמה, שמיהרה להקשיב לי במבט מודאג. החברים שלי הנהנו בהסכמה איתי וג'ון בא אליי. הלב שלי רקד ריקוד ניצחון קטן כשהוא עשה את זה והנהן שוב לידי. כן, בהתחלה לא הייתי מאוהבת בג'ון, אבל לאט לאט גיליתי שמתחת לכל המראה שלו של ' אני קול מדי כדי להיות איתכם ' ג'ון פרקר הוא נער רגיש ומתחשב. "אבל נשמח לשינה טובה ולארוחה טובה גם באוהל שלנו. כל אחד בשלו. ומה קרה איתכם בינתיים?" שאלתי כשהבחנתי שהם התקדמו עוד בדרך. תומס ידע איפה הם עכשיו, אבל אני לא. אלמה בחנה אותי בפעם האחרונה לפני שדיברה שוב. "הטרולים חזרו שוב, וכמה וכמה פעמים," היא אמרה לבסוף בקול רציני. "הבסנו אותם ביחד בכוחות שלנו. גם מחנה הילדים שלי הצטרף ואני הנהגתי אותם." "ידעתי שהיה כדאי לחנך אותך," אמרתי והיא צחקה צחוק מתוח.