הרחתי את האוויר שנשאר עומד בינינו וניסיתי להבין מה קורה כאן, הריח הזה...הריח המוכר הזה הוא היה של לוקה?

התבוננתי בזאב השחור והענק שעמד מולי, ניסיתי להבין איך יכול להיות שהריח של לוקה מגיע ממנו.
הכרתי אותו במשך המון שנים וצבע הפרווה שלו בהחלט לא היה שחור אלא אפור כהה...והעיניים שלו היו צהובות לא אדומות!
סביבו היו זאבים מהלהקה שלי, אלפות ובטות כאחד.
כולם לא זזו ממקומם, כנראה מחכים לפקודה שלו.
מנהיג הפראיים שינה את צורתו לזאב השחור עם העיניים הכסופות שלו והתכונן לתקוף את לוקה,
בכך הוא גרם לכול הפראיים שהיו בצד האחר של קרחת היער להתאגד סביבו.
המקום היה פשוט זירת קרב כשבכול צד נמצאת להקה אחרת ואני עדיין הייתי מאחוריי מנהיג הפראיים בצורתי האנושית.
כמו חלום הכול נעצר פתאום, הירח האדום האיר את אורו הבהיר על כולם ואני נשארתי בהלם, לא מבינה איך הכול נעצר.
אישה יפת תואר בעלת שיער לבן ועיניים לבנות הופיעה משום מקום והתקדמה לכיווני כשאור לבן עוטף את כולה בניגוד לאור הירח האדום.
עורה היה בהיר...כמעט לבן ואני לא יכולתי להתיק את עיניי מיופיה הלא אנושי.

"מי את?" שאלתי כשמצאתי את קולי שוב לאחר שהאישה היפה נעצרה מולי.
"את באמת לא מזהה אותי לונה? או שאני צריכה לקרוא לך לואר?" האישה אמרה לפתע וההבנה נחתה עליי, שום ייצור חיי לא מסוגל לעצור ככה את הזמן...מה שאומר שהאישה שנמצאת מולי היא... אלה, אלת הלבנה!!!
"אלת הלבנה" כופפתי את ראשי מטה במהירות, מראה לה את הכבוד המגיע לה אך היא הרימה את ראשי עם ידה וניענה בראשה שאין צורך לכך.
"איך עשית את זה?" החוותי בראשי לכיוון שתי הלהקות שבקרחת היער, עדיין בשוק שכול הזמן נעצר חוץ משתינו.
"זאת באמת השאלה שאת הכי רוצה לישאול?" היא חייכה לכיווני ברוגע, גורמת לשלווה בלתי רצונית להתפשט בגופי, אין ספק שהיא אלה...האחת שיצרה את כולנו, את הזאבים.
והיא צדקה...זאת לא הייתה השאלה שהכי רציתי לשאול, אפילו לא קרוב.
"איך זה הגיוני שיש שני זאבים שחורים?" הבטתי לתוך עיניה הלבנות שמישום מה נראו עצובות, מנסה למצוא הסבר לכול הדברים המוזרים שקורים כאן.

"כמו שכבר בטח הבנת לונה את גילגול הנשמות של לואר, החלומות שאת חלמת היו בעצם זיכרונות מחייך הקודמים" היא התחילה להסביר בעודה מסתובבת סביבי.
"כשהיית בין חיים למוות הירה וראיו ביקשו את עזרתי ואחרי מה שראיתי לא יכולתי לסרב, הסכמתי לגילגול הנשמות אך כמו שכבר הזהרתי אותם לכול דבר יש מחיר, הטבע מאזן את עצמו ולוקח משהו בתמורה...במקרה של ראיו זה היה צבע עיניו.
הירח לקח את עיניו האדומות עד לפעם הבאה שתיפגשו ואני נתתי לו את צבע השמש אבל בגלל הצער ממותך פרוותו התבהרה בכול יום שעבר" הכאב נראה שוב בעיניה אך היא המשיכה בדבריה.
"וכפי שהירח הבטיח, כול 100 שנים הוא נהפך לאדום כדי לקרוא לנשמותיכם האבודות בתקווה
שתתאחדו שוב.
ואחריי אלף שנה היום הזה סוף סוף הגיע אך ראיו לא היה היחיד שרצה להיתאחד איתך שוב. טאורן פנה לכוחות אפלים שהשחירו את ליבו ופרוותו והכסיפו את עיניו, הם נתנו לו חיי נצח אבל התוצאה הייתה שהוא איבד את ליבו בדרך וכשהוא הרגיש שנשמתו של ראיו ירדה שוב לעולם הזה הוא נשבע שלא יפסיק עד שיהרוג אותו"
עכשיו הבנתי למה עיניה היו עצובות כול כך, הסיכסוך בינינו..הילדים שלה, גרם לה לסבל רב.
אבל למה היא התכוונה כשהיא אמרה שראיו קיבל את צבע השמש יכול להיות ש...

"רגע אז מי מהם הוא גילגול הנשמות של ראיו?"
שאלתי אותה למרות שכבר ידעתי...ידעתי מה תיהיה התשובה, הריי בכול יום הסתכלתי בעיניו הזהובות שהרטיטו את ליבי.
"אני חושבת שהלב שלך כבר הבין לבד" חיוך עדין התפרס על פניה וליבי דפק בחוזקה עד ששמעתי אותו באוזניי. האחד שכול הזמן חיפשתי, זה שהציל אותי בילדותי, זה שתמיד הציק לי...
היה לידי כול הזמן הזה.
חייכתי אליה בחזרה, מודה לה במבטי על כך שסידרה את הבלגן במוחי.
"רגע אז זה אומר שהזאב השחור עם העיניים הכסופות זה טאורן!" פתאום ההבנה של מה שהיא אמרה כמה רגעים לפניי כן הגיעה למוחי, זה היה התיאור המדוייק של מנהיג הפראיים.
היא הנהנה בציחקוק מתגובתי והמשיכה בדבריה,
"הוא השיג חיי נצח לא רק כי הוא רצה להילחם בראיו שגרש אותו אלא כדי להיפגש איתך שוב"
קולו היה רך ואני מצאתי את עצמי אבודה... אם מה שהיא אומרת נכון אז כול הסיכסוך הזה הוא בעצם באשמתי ולא ידעתי איך אני אמורה לפתור אותו אם אני בעצמי רציתי במותו של טאורן, שהוא הריי האחד שלקח ממני את הוריי.
"אז ממה שהבנתי את רוצה שאני אמנע מהם להילחם אחד בשני כשטאורן הוא בעצם האחד שגרם לרצח של הוריי!" כעסתי אבל לא על בקשתה של האלה שמולי, אלא על טאורן.

היא נעצרה לרגע ואז ניענעה את ראשה בשלילה.
"ההורים שלך בחיים...טאורן הוא לא מי שאת חושבת שהוא" תחילה לא האמנתי לדבריה אך אז הבנתי שאין לה שום מניע לשקר לי, חיוך של הקלה ודמעות של שימחה ירדו מעיניי, ההורים שלי בחיים.
אלת הלבנה ראתה את מצבי ואז היא שלחה את ידה למצחי, מניחה את אצבעה בעדינות על עורי הקר וגורמת להבזק זיכרונות להתפרס במוחי.
זכרונותיי מחיי הקודמים...זיכרונות שלי ושל טאורן ביחד עם הירה בתוך אגם, משחקים כגורים במים.
זיכרונות שלי ושלו משחקים עם פרפר שמצאנו בשדות ונופלים אחד על השני כתוצאה.
חיים שלמים חלפו מולי ואני מצאתי את עצמי בוכה מולה, איך יכולתי לשכוח את הידידות שהייתה בינינו!
היא התרחקה ממני ושלחה לי מבט מבין. היא החזירה את זיכרונותיי, הזיכרונות שלי מחיי הקודמים ולא האמנתי שהטאורן העדין שהכרתי אז הפך למפלצת שהוא היום. חמלה עטפה את כולי ודמעותיי לא הפסיקו לרדת מעיניי.
אם רק הייתי יודעת באותו הזמן את הרגשות שלו כלפיי שום דבר מיזה לא היה קורה.
הוא לא היה פונה לדרך האפלה ומאבד את ליבו אם רק הייתי שמה לב. במקום זה הלכתי ונהנתי לי עם ראיו בעוד שהוא קינא עד כדי כך שהפתרון היחידי שהוא מצא היה לנסות להרוג אותו.
מחיתי את הדמעות שירדו על לחיי מהצער של כמה איבדתי בגלל טיפשותי ומחוסר הידיעה מה לעשות.
טאורן הידיד שלי...ידיד הנפש שלי, הפך למפלצת חסרת רגשות, הירה ודיאה כבר מזמן לא כאן וראיו...היה לוקה- לא ידעתי אם זיכרונותיו חזרו או לא אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה של הכאב שהוא עבר אחרי מותי...

מחשבה נוספת קפצה למחשבותיי והטרידה אותי,
"למה יצרת את המעמדות?" הרמתי את ראשי אליה בעודי ממשיכה למחות את דמעותיי מלחיי והיא הפסיקה את תנועותיה מסביבי.
"אחרי שראיתי מה שקרה החלטתי לבנות מערכת של חוקים ומעמדות שתעסיק את הזאבים ותמנע מלחמות נוספות בהמשך...מערכת כזאת שתיצור שלום ושלווה אבל בעקבות טאורן השלום לא יוכל לקרות עד שלא תיפתר הבעיה"
היא הפעם הסתכלה עליי, כאילו אומרת לי מה עליי לעשות ואני כבר הבנתי מה עיניה ניסו לומר לי.
"אז את רוצה שאני אטפל בזה" מילמלתי בהבנה והיא הינהנה.
"אחרי שאני אלך הירח יחזור לצבעו הלבן והמקורי, אני משאירה את העיניין הזה בידייך" הינהנתי לעברה ברצינות והיא ליטפה את לחיי בעדינות.
"הכול יסתדר, את תראי" ואז כאילו כלום לא קרה היא נעלמה והכול חזר לקדמותו, לוקה עמד מצד אחד וטאורן מהצד האחר, שניהם בצורה הזאבית שלהם.
הם רצו אחד אל השני בכוונה להתחיל להילחם אבל אני קפצתי בניהם ושניתי את צורתי לזאבה הלבנה שלי ללא אזהרה מוקדמת.

"מספיק!" קראתי, הירח חזר לקדמותו כמו שאלת הלבנה אמרה, ועכשיו הכול נשאר בידיי...להפסיק שניי אלפות גאוותים מלרצוח אחד את השני ובכך למנוע מלחמה בין שני הלהקות.
הסתכלתי לכיוון זאבו השחור של לוקה עדיין לא מאמינה שהוא ראיו...ראיו שלי.
הסתכלתי על עיניו האדומות והמוכרות שזכרתי, מנסה במבטי לגרום לו להבין שעלינו לעצור את הריב הזה אך הוא המשיך לגרגר באיום לכיוונו של טאורן.

"לונה זוזי! איבדתי אותך כבר פעם אחת...אני לא מוכן לאבד אותך שוב"

........
טוב אז כמו שכבר הבנתם לוקה הוא הזאב השחור עם העיניים האדומות שהציל את לונה בילדותה ועכשיו הכול על הידיים של לונה המסכנה אז נראה כבר מה היא תעשה כדי לפתור את הסיכסוך הזה...
סורי שאיחרתי בהעלת הפרק פשוט עזרתי לאחי הקטן בשיעורים ואני בעצמי בקושי הבנתי מה אני קוראת...
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות ;) :) :)