האדמתי כולי. נראה שהגיע הזמן לספר על הכוח שלי. בלעתי את הקיא שעלה לי וסיפרתי להם בחצי אנחה. מיה, לא להפתעתי כי חשדתי בה כבר שיש לה את הכוח הזה גם מבין כוחותיה הרבים לפי איך שהתנהגה, הנהנה בפליאה בסוף הגילויי. "גם אני יכולה...להפנט," אמרה בהיסוס. חייכתי בעגמומיות והחלפנו כיפים מהוססים. זה גרם לה ולי לחייך חיוך קלוש. הרגשתי נורא- מעולם לא סיפרתי את זה למישהו. אפילו בחדר הקודם לא. נעמה נראתה מבולבלת, והסתכלתי עליה בתהייה. הסיפור שלה עדיין הדהים אותי, ובכללי הגביש שלה. המפה שהחזקתי בידיי שוב רעדה, כי אני עצמי רעדתי מהגילויי עדיין. "מגניב," אמר דין וקולו נשמע לי מרוחק. חזרתי באי רצון למציאות והסתכלתי עליו מטושטש. הבנתי עכשיו איך האחרים הרגישו בחדר הקודם. את העובדה שאני ביישן הנחתי שכולם יודעים, אז לא כל כך פחדתי לספר-ולשמחתי החדר קיבל את זה כסוד כי באמת לא אמרתי את זה מתישהו למישהו. -"זה יותר שימושי מהכוח שלי- לרוץ ממש מהר, כמו ברי הזה, מהפלאש." הוסיף דין והחמיץ פנים ושילב ידיים. השפלתי מבט חזרה כשהבנתי שלשמחתי אני יכול להתאבל על הגילויי בשקט ואני לא צריך לדבר. "כל אחד חושב שהכוח של האחר יותר טוב," אדם לידו אמר. "מסקנה- אל תקנאו ותסתפקו בשלכם." אמר בחיוך ודין גלגל עיניים. נוגה חייכה בהיסוס ונעמדה סוף סוף, עדיין רועדת. "אז איפה אנחנו?" שאלה. "בעין החתול, אמרתם?" הוסיפה. נראה שהביטחון מתחיל לחזור אליה ונאנחתי בקנאה. תוך כדי התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה בידיים שלי, כאילו שמישהו מלטף אותן, אבל התרגלתי כל כך לכך שרוחות רפאים נוגעים בי לפעמים שהתעלמתי מזה. תמר הנהנה במצח מקומט. "כן...לפחות, נראה לי שכן. שם נכנסנו ואז התחילו החדרים המוזרים ועכשיו אנחנו תקועים כאן- שקד!" היא קראה לפתע והסתכלה למעלה בבהלה ותדהמה, כי משהו משך אותי למעלה כמו החבלים בסרטים שמרימים אנשים ברגליים, רק שאותי זה משך בידיים. כולם זזו מאוד מהר פתאום למטה והתנגשו אחד בשני, פלטו אחרי זה "סליחה" וניסו לתפוס אותי. אבל כבר הייתי גבוה מידי וצעקתי בפחד הולך וגובר בעודי מנסה להשתחרר בפאניקה מוחלטת. גבוה גבוה עד ששוב הייתי על רצפה- ולגמרי לבדי, במקום חשוך.

רעדתי כולי מאימה והרגשתי סחרחורת ושמחתי שאני לא יכול לראות בחושך את החדר או המקום מסתובב כי זה רק היה מערער אותי יותר. בלעתי רוק בכוח ושתיתי מים מהתיק שלהפתעתי עדיין היה לי על הגב. אחרי זה נעמדתי רועד כולי בזהירות, למקרה שאני עומד במקום צר. מצמצתי בחשכה כמה פעמים אבל עדיין לא יכולתי לראות בחושך. מוזר. הסתכלתי בחשש מסביב- אפילו יצורים ורוחות לא הרגשתי כאן. הרגשתי שאני עדיין נמצא במקום מתכתי. מה קורה פה? החנקתי יבבה. כל המסע ניסיתי להסתיר את הפחד שלי מהבאות בכך שהתרכזתי במפה ובמידע שאני כן יכול להשיג, ועכשיו הוא בא בבת אחת. איך יכולתי להיות טיפש כל כך ולא להסתכל על הידיים? השפלתי מבט אומלל, ואז מהר הרמתי אותו וצווחתי שוב בפחד (אבל הפעם בקול צרוד כבר) כי לפתע ראיתי אור כתום מקדימה- נראה שאני נמצא במנהרה, שחוץ מהאור הייתה שחורה לגמרי- זה כנראה עבד קצת כמו חור שחור, שבולע כל אור. בהיתי בלב דופק מפחד וקפוא במקום במנהרה. מה מקור האור הזה? ואז שמעתי קול נשי כבן ארבעים: "כל חששותיכם יפוגו, אם מאחוריכים את עברכם תשאירו. שלום תשיגו, אם קדימה תבואו" אמר הקול הנשי הנעים. נשענתי קדימה כדי לא לראות את הסחרחורת על הידיים ועצמתי עיניים בכוח. 'למה הוא דיבר ברבים? זה אומר שגם האחרים כאן? ומה זאת אומרת סודות?' חשבתי באימה. התחלתי להתגעגע לחברים שלי ולהצטער שבמקום להיות שקוע בפאניקה שלי לא ניסיתי לגרום אכשהו למישהו לבוא איתי. ביחד תמיד עברנו הכל בשלום עד עכשיו. בלעתי רוק אבל הלכתי (רועד כולי עדיין) קדימה, כפי שאמר הקול. מוזר, אבל בטחתי בו. האור התקדם בקצב שאני התקדמתי, כמו האורות על הבמה רק בכל המקום ולא רק במקום שאני עומד. והוא המשיך לדבר ככל שהלכתי יותר: "את מבוך הפחד השארת מאחוריך, וכך גם את חבריך, אלא אם תחשוף את חרישותיך" זימר הקול הנשי באותו קול נעים. נעצרתי בבילבול. לחשוף את החרישות שלי? מה זה אומר? וחשוב מזה, איך היא יודעת שאני קורא בלב למבוך ההסתבכויות 'מבוך הפחד?' 

בלב דופק הסתכלתי מסביב שוב לראות מי מדברת, אבל עדיין לא ראיתי אף אחד חוץ ממני. לפתע לראשונה במבוך ההסתבכויות התחלתי להרגיש נוכחות- זה הרגיש כמו רוח אדם חזקה, אבל כזאת שלטובתי ולא רוצה להזיק לי בשום צורה. מעודד מעט מהמחשבה הזאת, המשכתי ללכת ואפילו כבר פחות רעדתי. עצרתי רק כדי לשתות עוד מים ולקחת ביס סנדוויץ' וחטיף צ'יטוס ואז חזרתי ללכת אחרי עוד שתיית מים. היא הפסיקה לדבר, אבל הרגשתי שהיא עדיין מסתכלת עליי ושומרת עליי שלא יקרה לי משהו חוץ ממה שהיא מתכננת. כיוון שהיא הייתה טובה, לא פחדתי שזה יהיה דבר רע. חייכתי בהיסוס. המשכתי ללכת עד שפתאום ראיתי דלת שחורה מולי עם ידית עגולה מכסף, שנראתה חלוד מרוב שימוש. אבל איך שהגעתי ממש לדלת ולא רק ראיתי אותה מרחוק, החלודה נעלמה מיד וחשפה ידית ונראתה כמו חדשה. בהיתי בה המום. פתחתי את הדלת בסיבוב הידית ימינה בהיסוס. עשיתי צעד, ומיד נפלתי וצעקתי בפחד בתהום. "אמא!" צעקתי ושמחתי עכשיו שאני לבד, אבל מיד חזרתי לצרוח. ניסיתי להחזיק במשהו, ולהפתעתי מצאתי חבל ומיד תפסתי אותו. זה הרגיש כמו בד נעים. אלא שהוא מיד נקרע ושוב צעקתי בבהלה. בתוך כל האימה הזאת נזכרתי שתמיד בסרטים בקטעים כאלה הייתי נשפך מצחוק. בלב דופק נשבעתי לעצמי בעודי נופל שיותר בחיים לא אצחק על הדמויות הנופלות אחרי שחשבו שהן בטוחות. אם אשרוד כדי לקיים את ההבטחה הזאת.

לבסוף נפלתי על מה שהרגיש והריח כמו אדמת יער. המשכתי לצרוח עוד כמה שניות ולבסוף כשנגמר לי הקול רעדתי ונשמתי עמוק בניסיון להחזיר את הנשימה. כנראה הייתי מוקף עצים, לפי מה הרוח הרגילה ששמעתי והרגשתי וזה שיכולתי להישען אחורה על עץ. נשענתי עליו וניסיתי בכוח לא להקיא. לא היה בבטן שלי דבר מלבד סנדוויצ'ים וצ'יטוס. אחרי נשימות עמוקות ועוד שתיית מים ארוכה ושקיעה ברחמים עצמאיים, ניסיתי לשמור על ראש צלול ולהיזכר באחד מהשיעורים בפנימייה, שהתחילה להראות לי כמו זיכרון רחוק. חשבתי עליה בלב כבד מגעגועים. 'מה שמעון לימד אותנו באימון החושי?' תהיתי לעצמי בחשכה. התאמצתי להיזכר למרות הפחד הגדול. 'להרגיש כל דבר,' נזכרתי באימון של חוש המישוש. 'למשש את מקומך בזהירות. לחקור את הסביבה שלך, למצוא כל מידע שיעזור לך ולהעזר בו.' קולו של שמעון הדהד בי. בלעתי רוק והסתכלתי מסביב בחושך. אוקיי. אז אני מרגיש שאני נמצא ביער, ויש ריח של טבע ורוח נעימה. כלומר, לא יכול להיות מסוכן אם אני אקום, נכון? אבל עם העובדה של איפה שאני נמצא, איפושהו עמוק במבוך הפחד, אני צריך לעשות הכל בזהירות. הרי לא הייתי בפנימייה. נעמדתי, נתמך בעץ שמצאתי בצד ימין. מיד החלקתי על ענף, אבל בגלל שהחזקתי בעץ לא נפלתי. (עם כי כן שוב צרחתי את נשמתי) ואז, למרות הפחד, חייכתי לרגע חיוך מהוסס של ניצחון. השתמשתי בהצלחה במה שלימדו אותי! תחושת גאווה הציפה אותי. אולם תכף שוב הרגשתי נוכחות- אלא שהפעם אכשהו ידעתי שזה בן, שרוצה לעזור לי אבל לא יהיה אכפת לו גם אם יקרה לי משהו רע. קפאתי שוב, עדיין מחזיק בעץ.