כרגיל הלכתי לישון לילה אחד, מתכוננת נפשית לפחד ולצמרמורות. נכנסתי למיטה ונרדמתי. ואז הרגשתי שהולכים לידי ונאנחתי. "לך..." מלמלתי כי חשבתי שאלו אחד מהאחים שלי שישנים בחדרים לידי. אמא כבר מזמן לא ישנה איתי, היא ישנה עם אבא. פקחתי עיניים והסתובבתי לצד שמאל, מתכוננת לנזוף באח שלי שילך. הייתי בת 15 וחצי כבר. פתחתי את הפה, אבל מיד סגרתי אותו והתכסיתי טוב טוב בשמיכה כשראיתי שמישהו לבן הולך לי בחדר. בקושי העזתי לנשום. מה אם הוא או היא שמע/ה אותי? ולא, הוא לא היה לבן בצבע העור. זה כאילו שבד או סדין לבן בדמות אישה הלך לי בחדר הלוך ושוב בידיים משולבות מאחוריי הגב. היה לה משהו שהזכיר שיער ארוך לבן כולו וזוהר, אז ניחשתי שהיא אישה. בהיתי בה שעה כי לא הייתי עייפה מרוב פחד. צבטתי את עצמי וזה כאב. החנקתי יבבה ועצמתי עיניים בכוח. הלב שלי דפק. בבוקר פתחתי אותן בזהירות והרוח נעלמה. נשמתי בהקלה וחייכתי. 'יש!' חשבתי וקמתי. כעבור חודש שוטטת באתר 'סטיפס' נמאס לי רק להיות אורחת בו ונרשמתי אליו. עמד להיות לי קונצרט תלמידים לפסנתר בקרוב ופחדתי ממנו כמעט כמו מהדברים שקורים לי. שאלתי בסטיפס את השאלה הראשונה שלי: 'איך להתגבר על פחד במה.' ענו לי נערים ונערות שהיו או שעכשיו במצב שלי. חייכתי בסיפוק וניגנתי בקלי קלות. זה היה אפילו כיף. מחאו לי כפיים וחשבתי שאולי זה יהיה גם לא כל כך נורא להתכתב 'בחברים לעט' בסטיפס, הרי יש את המסך. הם לא לידי או משהו. אני ביישנית מאוד. שלחתי מסר. הכינויי שלי היה 'חסוייה 2.' חיכיתי. עניתי בחשש ומיד גיליתי שלרוב אין מה לפחד. ואם מישהו מטריד אותי, סיננתי אותו או חסמתי אותו. כלומר לא עניתי לו. ככה המשכתי עד שחשבתי שוב על 'אולי יש פה אנשים כמוני'. שלחתי מסר 'כל מי שקרו לו מקרים עלי טבעיים מוזמן אליי' וחיכיתי. שלחו לי הודעות אנשים רבים. חלק לא האמינו, וחלק כן. עם מי שהאמין עברתי לוואצאפ, ופתחתי שם קבוצה שקראנו לה 'צבא כוח הפנינה.'וגילינו שאנחנו...