יומני היקר..
אני מרגישה כאילו כל חיי עוברים במרדף חסר סיכוי אחר שלמות בלתי מושגת.
הרי, הפגמים שלי עשויים ממני,
כל קמט חיוך מסביב לפה או ליד העיניים, הם אני במלוא הדרי.
כל שערה שוררת שמסרבת להסתדר ברעמתי הצנועה היא שלי, היא אני, בכבודי ובעצמי.
כל סנטימר של פחות או יותר שהייתי רוצה בגובהי, הם אני, ורק אני.
כל פגם קטן ששנאתי או לעיתים גם למדצי לחבב, הם שלי.
כולם עשויים ממני.
אז נגד מה אני נלחמת? נגד מי?
אני נלחמת כנגד עצמי.
הרי כשאני חולה, את מי אני מרעילה בגלולות תפלות? את גופי שלי.
המחלה, הוירוס- הם עשויים ממני.