סוף סוף אני יכולה לומר שהגענו לחלקים המעניינים יותר במדריך (8 אחרי שעברנו על רוב הדברים הטכניים הכלליים, נוכל לחפור בדברים יותר ספציפיים של הכתיבה. ויש מלא.

אז אני רוצה להתחיל בדבר שנקרא "סינדרום החדר הלבן" – והוא קשור לתיאורים. אז מה זה בעצם "סינדרום החדר הלבן"? "סינדרום החדר הלבן" מתאר מצב בו בעקבות מחסור בתיאורים, כל סצינה יכולה להיקרא כאילו היא מתרחשת בחדר לבן וריק. תיאורים כמו המראה של המקום של הסצינה, מי נמצא בה, מה מתרחש בה מתחת לפני השטח, איך היא מתגלגלת עד סופה – כל התיאורים שבעצם נותנים בסיס לסצינה וגורמים לה להיות יותר מסתם אנשים שעושים פעולות ומקדמים את העלילה (או שלא, יש גם סצינות כאלה).

"סינדרום החדר הלבן" בעצם מציג בפנינו סצינה שטוחה. אין בה מספיק עומק כדי שהקורא יוכל להיכנס אליה ולהרגיש אותה, ובמקום זאת, הוא מרגיש כאילו הוא צופה עליה מרחוק, בתחושה מנותקת.

כשאנחנו באים לכתוב סצינה, חשוב שיהיו בה גם תיאורים נוספים. לא רק מה שהכרחי – מי אמר מה, מה הם חושבים, וכדומה – אלא גם מה שיוסיף לתוכה עוד עניין. ועניין לא חייב להיות דבר גרנדיוזי וראוותני שיגרום להם להגיד "וואו" עם כל שורה, אלא אפילו תיאור פשוט של דבר פשוט שיוכל לקבע את הקוראים בתוך העלילה, יחד עם הדמויות.

על מה אנחנו צריכים לחשוב כשאנחנו כותבים את הסצינה?

איפה היא מתרחשת? – איפה קורית הסצינה? בעיר או בכפר?במקום סגור או פתוח? במקום קטן או גדול? איך האווירה שיש שם? יש משהו שיכול להפריע לדמויות לפעול תוך כדי? מה החשיבות של המיקום של הסצינה? למה היא מתרחשת דווקא במקום הספציפי הזה?

מתי היא מתרחשת? – האם הסצינה מתרחשת כמה דקות אחרי זו שקדמה לה? אולי אחרי כמה שעות או ימים? מה המשמעות של מעבר הזמן הקטן או הגדול בינה לבין הקודמת, ומה תהיה הסצינה הבאה שתבוא אחריה? במשך כמה זמן היא מתרחשת? האם יש לחץ בזמן או שהתחושה הכללית די רגועה?

מי נמצא בסצינה? – מי הנפשות הפועלות שהסצינה מדברת עליהן? האם זה אדם אחד שעושה משהו, או שיש איתו עוד אנשים? איך הסביבה שלהם צריכה להשפיע עליהם בתוך הסצינה?

מה הדמויות עושות בסצינה, ולמה? – מה קורה בסצינה? מה החשיבות שלה ושל הדמויות שנמצאות בה? האם הן מדברות בניהן או שזו סצינה עם יותר פעולה? מה האינטראקציה בין הדמויות שנמצאות בה? לאן הסצינה מובילה ולאן הפעולות של הדמויות מובילות אותן? מה המטרה של הדמויות בסצינה הזאת? היא טובה או רעה? מה התחושות שיש להן בתוך הסצינה? איך הן משפיעות על מה שהדמויות עושות?

בכל הדברים האלה צריך להתחשב כשכותבים את הסצינה, אבל אל תיבהלו ותחשבו שזו עבודה קשה מדי לעשות. את רוב התשובות לשאלות האלה אתם כבר יודעים מראש, ככה שכל מה שאתם צריכים לעשות זה לחבר אותם ביחד. נסו לחשוב על מה שקורה לא רק מנקודת המבט שלכם – זו שיודעת הכל – אלא גם אילו לא הייתם יודעים דבר. טיפ למשהו שכדאי לעשות רק אחרי שסיימתם את הכתיבה של הסצינה – נסו לעבור עליה ולראות אם הייתם מבינים אותה מנקודת מבט חיצונית. אם הייתם הקוראים, לא הכותבים, הייתם מבינים מה היא מנסה להעביר? אם כן, אז כל הכבוד לכם! אם לא, אתם צריכים לחזור וללטש אותה.

אבל, וזה אבל גדול, לא חייבים לכתוב הכל. הקוראים שלכם לא צריכים לדעת כל פרט ופרט על הדמויות שלכם ועל מה שקורה בסצינה, ובוודאי שלא בכל רגע נתון. אני יודעת שלי יש הרגל מגונה להזכיר את הדברים החשובים כמה וכמה פעמים במהלך הכתיבה כדי שהקוראים יזכרו בזה או יבינו יותר טוב (למשל, לכתוב "הוא ... בגלל ..."), ולהסביר יותר מדי כשאין בכך צורך. אל תחשבו שהקוראים שלכם מטומטמים. אם הסברתם את הדברים נכון, הם יוכלו להבין בעצמם טוב מאוד, וזה רק יוכל לגרום להם להעריך את הכתיבה שלכם יותר. הקהל שלכם אוהב לראות שמתייחסים אליו כמי שיוכל לחבר את כל חלקי הפאזל יחד, לא כמי שחייבים לחזור על הכל בשבילו כדי שהוא יבין. מכירים את האמרה הזאת על אלה שמסבירים בדיחות? אל תעשו את זה. אל תסבירו את הסאבטקסט שלכם.

תכתבו את הדברים שחשוב שהקורא ידע. לא צריך *רק* את הדברים החשובים, אחרת זה יהיה די משעמם, אבל לא צריך לרשום את כל מה שאפשר. תכתבו את מה שחשוב לאותה סצינה. למשל, אם זו סצינה של קרב, עדיף שהדמות לא תתעמק במראה של הבגדים שלה. אם הדמות ממהרת, היא לא תיקח את הזמן בשביל לבחון את כל מה שנמצא סביבה. אם הדמות בסערת רגשות, יהיה דגש גדול על איך שהיא מרגישה ועל מה שהיא חושבת. אם הדמות מרגישה כאילו הזמן לא עובר, היא תוכל להתייחס להרבה דברים שוליים תוך כדי שהיא מחכה למשהו שצריך לקרות. שימוש בהרבה תיאורים מול מעט תיאורים יכול לשחק לטובתכם בשביל להמחיז את המהירות ומעבר הזמן שבתוך הסצינה, והעדפה של סוג תיאורים אחד על פני האחר יכולים להעמיק את נקודת המבט של הדמות שנמצאת בסצינה.

תנו לדמויות שלכם לשחק בתוך הסצינה, ולא רק להיות בה. תחשבו מה הדמויות שלכם עושות בתוך הסצינה ואיך הן פועלות. הדמויות שלכם לא סטטיות. הן לא עומדות בתוך הסצינה תוך כדי שהן מדברות, למשל. הן עושות דברים. הן יכולות לשפשף את הידיים שלהן אם קר להן, או להתעסק בשיער שלהן אם משעמם להן, או להפנות אצבע מאשימה כלפי דמות אחרת אם הן ממש כועסות. הן יכולות לטפוח על השכם של הדמות האחרת, ללחוש לה או לצעוק עליה, לנופף בידיים, לנשוך שפתיים, לצמצם עיניים, לכסות אותן, לגלגל אותן, אולי להסתובב בתוך החדר בחוסר מנוחה או לשכב בתשישות על מיטה ולהרגיש איך כל הגוף שלהן פועם בכאבים.

נסו לשחק עם הדמויות בתוך הסצינה. תנו להן לתקשר עם החלל שהן נמצאות בו. תנו להן לשבת או להזיז חפצים, להסתכל סביב ולבחון את המקום שהן נמצאות בו (אם זה חשוב) או להתייחס רק לדבר אחד שתפס את תשומת ליבן (אם רק הדבר הזה הוא עיקר תשומת הלב שלה עד שהיא לא שמה לב מה נמצא סביבה). תזכרו שהדמויות הן חלק מהסצינה, ולא דבר נפרד שמכניסים לתוכה. הן אלה שצריכות להפעיל אותה.

הדמויות שלכם צריכות להיות כמה שיותר דמויות אדם, ורוב בני האדם לא מסוגלים לשבת מבלי לזוז ולחשוב רק על דבר אחד. בני האדם הם דינאמיים, הם משתנים כל הזמן ומתעסקים בדברים אחרים כל הזמן והמון דברים משפיעים עליהם. נסו לחשוב איך אתם לוקחים את זה לטובתכם ומשחקים עם זה כמו שצריך. תחשבו מה יגרום לסצינה להיראות יותר חיה, איך הקוראים שלכם יוכלו להיות חלק ממנה גם כאשר הם אפילו לא נמצאים בה.

נסו להפוך את התיאורים שלכם לענייניים ודינאמיים. במקום לתאר איך משהו נראה, נסו לבחון אלמנט כלשהו שלו ולשחק איתו בתוך התיאור כדי להסביר אותו בצורה שונה, כך שהוא יהיה חלק מתוך הסצינה. תנסו שלא לתת לתיאורים שלכם לשכב במקום ופשוט להיות. נסו לתת להם גוון ייחודי במקום שהם נמצאים בו.

וכמובן, כמו שכבר אמרתי: אל תסבירו הכל! רשמתי את זה כבר בחלקים קודמים, אבל אני חוזרת על זה כאן כי זה חשוב: זה שאתם צריכים להוסיף דברים, לא אומר שאתם צריכים להוסיף אותם כל הזמן. נסו ללמוד איך ומה אפשר לסנן מכל התיאורים שאתם יכולים להוסיף. מה מהם כדאי לשים ומה לא? מה חשוב שהקוראים ידעו ועל מה אפשר לוותר? זה לוקח זמן להבין איך לעשות את זה, אבל זה לא בלתי אפשרי וזה אפילו מהנה לבחון את מה שאתם כותבים מעוד זוויות ולנסות אותן.

אז זה סוף החלק הזה, מתנצלת על האיחור המאוד מוגזם, הייתי צריכה קודם כל לסיים מחויבויות אחרות לפני שיכולתי להשלים עוד חלקים במדריך (ש... נגמרו לי, ובגלל זה לא פרסמתי כלום. כי נגמרו הטיוטות XD). אז אני מקווה שהחלק הזה עזר לכם! ולשאלת היום שלנו: אתם מכירים את סינדרום החדר הלבן? אתם חושבים שלכתיבה שלכם יש אותו, או שהיה לה אותו? מה עוזר לכם להפוך את התיאורים שלכם ליותר דינאמיים? מה עוזר לכם לבסס את הסצינה שלכם? על מה אתם נוהגים לחשוב תוך כדי שאתם בונים את הסצינה? אשמח מאוד לשמוע את התשובות שלכם (:

ואם יש משהו שהייתם רוצים שאתמקד בו בהמשך, אשמח לשמוע גם כן (: