אם אתם כותבים נובלה, אתם כנראה צריכים להשתמש בדיאלוגים. דיאלוג = דו שיח = שיחה בין שני אנשים או יותר. השימוש בדיאלוג נותן לכם, בתור כותבים, שיטה נוספת להעביר מידע, להעמיק את הקשר בין הדמויות ולהעביר עוד רגש בדרכים נוספות שכתיבה חסרת דיאלוגים לא תוכל להעביר באותה צורה. השימוש בדיאלוגים הוא חשוב מאוד כשכותבים נובלה, ואפשר ליפול בהם בקלות אם לא יודעים איך לבצע אותם נכון. לא פעם ראיתי סיפורים טובים מאוד שנפלו על החלק הזה, בין אם זה מבחינת פיסוק, תחביר, שפה, היגיון וכדומה.

אז כשכותבים דיאלוג, כדאי להתייחס לכמה דברים:

פיסוק נמצא גם בדיאלוג: כן, כן, חברים, נתחיל במרכיב החשוב ביותר שצריך לבדוק אותו כשכותבים דיאלוג. שלא כמו כתיבה "רגילה", של תיאורים והסברים, בדיאלוג יש דיבורים, והפיסוק בדיאלוג עלול להיות קצת שונה. למה הכוונה? טוב, נתחיל ב"איך" – איך מפסקים דיאלוגים.

דבר ראשון שחשוב לזכור הוא שפיסוק נמצא גם בדיאלוג! הכוונה שלי כאן היא שלא פעם כותבים מתחילים (ואפילו לא מתחילים), לא מתייחסים לקיום של הפיסוק כשהם כותבים דיאלוג. אין נקודה, אין פיסוק, אין כלום – בעיקר בסוף המשפט.

לדוגמא, שורה כמו זאת:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית" שיי נד בראשו, מתעקש על כך.

היא לא תקנית. למה? בגלל שאין נקודה בסוף המשפט של הדיאלוג. הצורה הנכונה לכתוב שורה כזאת, היא כך:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית." שיי נד בראשו, מתעקש על כך.

או כך

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית". שיי נד בראשו, מתעקש על כך.

השיטה הראשונה מומלצת יותר כשכותבים סיפור, והשנייה מומלצת יותר כשכותבים מאמר. הרבה סיפורים שנחשבים "ישנים יותר", מכילים פיסוק שמופיע מחוץ למרכאות בדיאלוגים. זה לא שגוי, אבל זה גם לא תיקני במיוחד, ולכן אני ממליצה לשים את הפיסוק בתוך המרכאות.

שימוש לא תקני נוסף שהרבה כותבים מתחילים משתמשים בו הכפלת סימני פיסוק. למשל, הם שמים שתי נקודות אחרי משפט – אחת בתוך המרכאות ואחת אחריהן, או שמים סימן שאלה בתוך המרכאות ונקודה אחריהן – כל אלה הם שגיאות ממש גדולות. המרכאות הן אמנם עוד סימן פיסוק, אבל הן לא משפיעות על הנקודות או הפסיקים שאמורים להיות שם. אין סיבה להשתמש בשני סימני פיסוק שיתחמו את המרכאות, זה די מיותר.

בתפקיד שלהם, פסיק (,), נקודה (.), סימן שאלה (?) וסימן קריאה (!) הם אותו הדבר. אפשר לשלב אותם כמו ?!, ...?, ...! או ;, אבל אי אפשר להוסיף אותם בין מרכאות. זה כמו שתכתבו בסוף משפט .. , ?. , !. , ,. – כל אלה לא תקינים בשום מצב.

צורה לא תקנית תהיה:

טנא נאנח בגללו פעם נוספת. "מה עכשיו?".

צורה תקנית תהיה:

טנא נאנח בגללו פעם נוספת. "מה עכשיו?"

פיסוק נוסף שהוא טיפה יותר מסובך הוא פיסוק שמשתמשים בו כשרוצים לפצל משפט שהדמות אומרת, מסיבות כאלה ואחרות, אולי כי המשפט ארוך מדי ואולי כי הדמות עושה משהו חשוב תוך כדי. בקשר לנושא הזה חשוב לדעת כמה דברים:

משפט דיאלוג מחולק יופיע בצורה הזאת:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית." שיי נד בראשו, מתעקש על כך. "היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות."

שימו לב שיש שתי שורות של אותו משפט לאותה דמות, אבל הן מפוצלות בעזרת משפט נוסף של תיאור. היא הייתה יכולה להופיע גם כך:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית. היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות." שיי נד בראשו, מתעקש על כך.

שתי הצורות תקינות לחלוטין, אבל הראשונה עדיפה יותר בגלל החילוק של המשפטים. החילוק נותן לקורא לדעת מה התנועות של אותה דמות תוך כדי שהיא מדברת. במשפט השני, היכן שאין חילוק, הקורא ידמיין את התנועות של הדמות רק אחרי שהיא מדברת, בעוד במשפט הראשון, שמכיל את החילוק, הם ידמיינו את התנועות תוך כדי שהדמות מדברת. זה פרט קטן, אבל פרט שעלול להיות קריטי אם חשוב לכם להעביר את מה שאתם מעוניינים להעביר בצורה הטובה ביותר עבורכם.

עוד סיבה לחילוק היא הימנעות ממשפטים ארוכים מדי. משפטים ארוכים הם לאו דווקא משהו רע, אבל אם יש אפשרות לפצל אותם אין סיבה שלא לעשות את זה. בעיקרון, זה הכל תלוי בכם, אם זה נראה לכם נכון או לא. החילוק וההפסקה בין המשפטים נותן לקורא גם "לנוח" ממה שהדמות אומרת, או להתכונן להמשך, אפילו קצת.

הפיסוק עוזר לקורא לקרוא את מה שכתבתם כפי שאתם רוצים שהוא יקרא אותו. חילוק יכול להציג גם הפסקה קטנה שהדמות עושה תוך כדי שהיא מדברת, אפילו למספר שניות. תזכרו שהקצב שבו הקורא קורא – זה הקצב של מה שאתם כותבים. אם יש הפסקה קטנה שהדמות עושה תוך כדי הדיבור, פיצול המשפטים יכול לעזור בזה. אם הדמות עושה משהו חשוב תוך כדי, או מרגישה משהו חשוב תוך כדי, או אתם סתם רוצים להחיות יותר את הדרך בה היא מדברת ולהוסיף כמה פרטים תוך כדי שהיא מדברת, אין עם זה בעיה בכלל. אבל ברור, אל תשתמשו בזה יותר מדי. תשתמשו בזה רק אם אתם חושבים שזה נכון לקטע. תזכרו שאין בעיה עם משפטים ארוכים, ושזה לא גורע מהכתיבה שלכם אם אתם משתמשים בהם.

בחילוק משפטי דיאלוג יש גם אפשרות להשתמש בפסיק בחלק הראשון של הדיאלוג. למשל, המשפט הקודם היה יכול להיכתב כך:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית," שיי נד בראשו, מתעקש על כך. "היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות."

הסיבה לשימוש בפסיק שנויה במחלוקת בעיניי אנשים שונים, אבל אני הבנתי (וגם קראתי במקום כלשהו שיחזק את הטענה שלי) שהפסיק משמש להמשך ישיר להמשך המשפט, ובעצם מקצר את ההפסקה בדיבור שנוצרת בחילוק המשפט. הדוגמא שנתתי כאן בעצם תיקרא ותוצג אחרת מהדוגמא הראשונה. הפסיק מראה שהדמות לא הפסיקה את המשפט שלה, ושיש לקרוא אותו בצורה חלקה, גם אם יש חילוק באמצע. בנוסף, אפשר להוסיף פסיק בסוף המשפט עצמו, למשל:

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית." שיי נד בראשו, מתעקש על כך. "היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות,"

השימוש בפסיק כאן נועד בשביל להראות שלדמות יש עוד משהו לומר. מכירים את זה שאתם מדברים ומפסיקים לדבר, אבל הטון שלכם נותן הרגשה שיש לכם עוד משהו להוסיף? זה מה שהפסיק הזה מייצג, את ההמשכיות של המשפט שאמורה לבוא ועלולה לא לבוא. אפשר להשתמש בו, למשל, אם הדמות מהססת קצת או שהיא נקטעת על ידי מישהו אחר וממשיכה לדבר אחר כך.

ואם כבר מדברים על קטיעה, גם לזה יש פיסוק מתאים.

תכירו את שלוש הנקודות (...) ואת הקו המפריד ( – ), שניהם מסמנים קטיעה של משפט בדיבור, אבל לשניהם תפקיד שונה.

שלוש נקודות (...) נועד בשביל לסמן קטיעה חלקה יותר, למשל אם מישהו מתנשף, או מהסס לדבר, השימוש בשלוש נקודות יסייע לכם להעביר את ההרגשה הזאת בצורה טובה יותר. אפשר להשתמש בשלוש נקודות תוך כדי משפט, או רק בסופו, בהתאם לתפקיד שלהם. למשל:

"אני... נזכרתי שדווקא רציתי לבדוק משהו בחנות הזאת."

"ה... שיער שלו תכול?"

"נכון..."

הקו המפריד ( – ), בן דודו של המקף (-) שנוטה להיות מבולבל איתו, מציג קטיעה חדה יותר, למשל, אם מישהו נקטע בדברים שלו על ידי משהו או מישהו אחר שמפריעים לו להמשיך לדבר. למשל:

"אני מצטער, אני לא יודע כלום – "

"אתה חלק מהעולם הזה. אל תשקר."

(כאן, הדמות שאומרת את המשפט השני קוטעת את הדמות שאומרת את המשפט הראשון. ולצערי, יש לי רק דוגמא אחת כי מתברר שהשתמשתי בשיטה הזאת רק פעם אחת בכל הטיוטה ממנה לקחתי את הדוגמאות XD)

הקו המפריד יכול לסייע גם אם הדמות ממש כועסת, ומדגישה את המילים שלה אחת אחת כל פעם. למשל:

"אני – לא – מאמין – מה – הוא – עשה."

את המשפט הזה צריך לקרוא בקטיעה. כמובן, אפשר גם להשתמש בנקודות במקום, בצורה הזאת:

"אני. לא. מאמין. מה. הוא. עשה."

זו, לפי דעתי, צורה עדיפה יותר מהקוים המפרידים, בגלל שהם דומים מאוד למקפים, שאם משתמשים בהם באותו משפט של הדוגמא הזאת, יש לקרוא אותם כצמדי מילים ארוכות במיוחד. המקף בעצם עושה את ההפך מהקו המפריד בדוגמא הזאת, ומציג את המהירות בה המילים נאמרות:

"אני-לא-מאמין-מה-הוא-עשה."

פחות מתאים למשפט הזה, אמנם.

תזכרו: הפיסוק מציג את הדרך שבה הדמויות מדברות, ולכן הוא חשוב מאוד. כמו כן, לא הייתי בטוחה האם להזכיר את זה בהתחלה כי זה די ברור, אבל אזכיר את זה בכל זאת: פיסוק קיים בתוך משפט! משפט שהדמות אומרת מוצג באותה צורה כמו כל משפט שמוצג בסיפור עצמו, ללא יוצא מין הכלל. צריכים להיות בו סימני פיסוק, חייבים להיות בו סימני פיסוק, אם יש בכך צורך.

תדעו מה הם סימני הפיסוק הנכונים: חזרנו לסימני פיסוק, והפעם זה יהיה יותר קצר, כי זו תהיה תזכורת קלה לגבי שימוש נכון בסימני פיסוק. כמו שאמרנו קודם, הפיסוק מציג את הדרך שבה הדמויות מדברות, ובדיאלוג זה חשוב מאוד, כי כך אתם בעצם מציגים לקורא את הדרך שבה הדמויות מדברות. לכן כדאי לזכור וללמוד אותם כמו שצריך. במידה ואתם לא בטוחים לגבי השימוש שלכם בפיסוק, יש בספר הזה חלק שלם שמיועד רק לזה.

(הייתי מעתיקה את כל ההסבר, אבל זה הרגיש לי טיפה מיותר לחזור שוב על משהו שכבר נכתב, אז תסלחו לי שאני פשוט שולחת אתכם לחלק אחר).

שימו לב שאתם לא חוזרים על מילים: כמו בכתיבה רגילה, צריך להשתדל שלא לחזור על המילים שאתם כותבים. בדיאלוג, הכוונה היא בדגש על מילות ה"אמר" והתיאורים. השתדלו שלא לכתוב בכל פעם "אמר", נסו לגוון קצת עם מילים נוספות שיכולות להחליף אותה, כמו "צעק", "סינן", "קרא", "צהל", "צחק", "ייבב", "נאנח", "קילל", "מחה", "צקצק" וכדומה (יש חלק שלם שמכיל מילים כמו אלה בספר הזה, אתם מוזמנים להסתכל בו אם אתם טיפה מתקשים למצוא מילים אלטרנטיביות).

עם זאת, לא תמיד חייבים להשתמש במילים אלטרנטיביות. המילה "אמר" היא מילה שיכולה לעבור מעל הראש שלכם, זאת אומרת, שאף על פי שהיא תופיע הרבה, היא לא תרגיש לכם חוזרת על עצמה יותר מדי כמו מילים נוספות. אם אין לכם צורך להשתמש במילה אלטרנטיבית, אתם יותר ממוזמנים להשתמש ב"אמר". כי אחרי הכל, הדמויות בכל זאת "אומרות" דברים.

בנוסף למילות ה"אמר", יש גם תיאורים נוספים שמתלווים אליהן. למשל "הוא אמר בתדהמה", "הוא אמר בביישנות", "הוא אמר ברוגז" וכדומה. במידה ואתם נוהגים להשתמש בסגנון הזה, תשתדלו שלא לחזור עליו יותר מדי. ככל שאתם חוזרים על אותה מסגרת שוב ושוב, הכתיבה תרגיש משעממת. לא תמיד חייבים להוסיף תיאור של "הוא אמר". לפעמים אפשר להיפטר ממנו ולהשתמש בתיאור אחר. למשל, במקום לכתוב:

"לא." שיי אמר. הוא נד בראשו ופתח את הדלת.

אפשר לכתוב:

"לא." שיי נד בראשו ופתח את הדלת.

אם אתם מסוגלים לכתוב את אותו משפט בלי להשתמש במילה "אמר", נסו לבדוק אם אתם יכולים להסיר אותה משם. אם זה פועל, נסו להשאיר את זה ככה. אבל, שימו לב: המילה "אמר" היא מילה בלתי נראית. כשקוראים אותה, לא שמים לב שהיא שם, לכן היא תזרום עם הכתיבה בצורה הטובה ביותר. אל תימנעו מלכתוב אותה לחלוטין ואל תפחדו להשתמש בה, אל תנסו לדחוף מילים אלטרנטיביות אם הן לא מתאימות לסציטואציה. כמו שאמרתי, נסו לבדוק את המילה הזאת, תחשבו האם אפשר להשתמש בה או שצריך להוסיף משהו.

תנו חיות לדברים של הדמויות: חלק נוסף שמדבר על תיאורים שבאים תוך כדי דיאלוג הוא התיאורים האגביים שאתם יכולים להכניס תוך כדי השיחה. תיאורים אגביים אלה תיאורים שהדיאלוג יכול להסתדר בלעדיהם, אבל הם מוסיפים לו יותר חיות ואמינות.

מה זאת אומרת? טוב, נסו לדמיין את הדיאלוג. הדמויות פשוט עומדות בלי לזוז תוך כדי שהן מדברות? לא, כנראה שלא. ולשם כך באים התיאורים שבתוך הדיאלוג. דמיינו את הסצינה עצמה, ודמיינו מה הדמויות עושות. אולי הן מסיטות את העיניים שלהן פתאום? אולי הן מגרדות את הראש שלהן? אולי מטות את הראש? אולי מזיזות את הרגליים בצורה כזאת או אחרת? כל אלה הם תיאורים קטנים שיכולים להוסיף לסצינה עוד חיים, והם יעזרו לקורא לדמיין אותה בצורה אמיתית יותר.

מחשבות ותיאורים: חלק נוסף נוסף שמדבר על תיאורים, והפעם, בקשר לתיאורים ומחשבות תוך כדי הדיאלוג.

כמו שאמרנו קודם לכן, בלי תיאורים נוספים הדיאלוג ירגיש ריק. התיאורים בדיאלוגים נמצאים כדי להציג יותר ממה שנאמר, הם משמשים כדי להראות לקורא מה נמצא מולו ולמה הוא צריך להתייחס ומה הוא אמור לראות.

הטעות הנפוצה ביותר בשביל כותבים שרוצים להוסיף תיאורים לדיאלוג הוא לכתוב יותר מדי מהם עד שיש יותר תיאורי סביבה מדיאלוג. זה קורה גם בכתיבה שלא כוללת דיאלוג, וקורה גם לכותבים מפורסמים מאוד, ובעיקרון, אם זה סגנון הכתיבה שמוצא חן בעיניכם, אין עם זה בעיה, אבל לפעמים זה יכול להקשות על הקוראים לקרוא את מה שכתבתם, בעיקר בדיאלוג.

אם אתם תתארו יותר מדי בדיאלוג, תאבדו אותו לחלוטין. כתיבה חכמה היא כתיבה שמתייחסת למה שצריך להתייחס אליו, ולא לכל דבר. כמו שאין צורך לתאר את אותו הדבר כמה פעמים כדי שהקורא ייזכר בכל פעם איך כל דבר נראה, אין צורך לדחוף תיאורים לא נחוצים תוך כדי הדיאלוג.

שימו לב שלפעמים לא חייבים להפגיז בתיאורים, לפעמים אפשר גם למחוק אותם כמעט לגמרי, וזה תלוי בדרך שבה אתם כותבים ובמה שאתם כותבים. משפט אחד שמתאר מה הדמות עושה הוא מספיק ויותר בחלק מהמקרים. אם תשתמשו ביותר מדי תיאורים אחרי כל משפט, יצא שכתבתם פרק שלם שהוא רק דיאלוג, מה שאומר שהפרק לא זז לשום מקום, מה שאומר שהוא יכול לשעמם בקלות.

אז אילו תיאורים כדאי להוסיף? תיאורים אגביים, כמו שדיברנו עליהם קודם, מחשבות והרגשות של הדמות, לפעמים אפילו זכרונות. ואיך יודעים מתי להוסיף אותם? זה די פשוט, למען האמת. כל מה שאתם צריכים לחשוב עליו זה: האם התיאור הזה חשוב לסצינה? האם הוא נותן לה משהו? האם הוא מגביר את המסר שמועבר בה? אם כל התשובות הן "לא", אולי כדאי לוותר על התיאור הזה, או אפילו להעביר אותו למקום אחר.

מחשבות: מתי צריך לשים תיאורי מחשבות ומתי הם מתאימים? תחשבו לרגע על שיחות שלכם, שאתם עושים ביומיום. על מה אתם חושבים תוך כדי שיחה? הרי אתם חושבים על משהו. כנראה על די הרבה דברים. כך גם הדמויות שלכם. כפי שהן לא עומדות במקום בלי לזוז תוך כדי דיאלוג, כך גם הראש שלהם לא נשאר ריק תוך כדי. הן יכולות להתייחס למלא דברים בינן לבין עצמן, אבל אתם צריכים לחשוב מה יוסיף לסצינה. כל תיאור מחשבה צריך להביא משהו ולהוסיף משהו. זה יכול להיות קשור לסצינה עצמה או לאופי של הדמות, כל דבר שיכול לבנות יותר את הסיפור. אם המחשבה שלכם לא מביאה איתה שום דבר – היא כנראה מיותרת.

אז איך להוסיף תיאורי מחשבות? קודם צריך להבין מאין מחשבות מגיעות – מרמיזות וקשרים. אני מדברת על הדברים הקטנים שנמצאים בסצינה, כל דבר, שיכול להזכיר לדמות משהו מסוים. היא יכולה להתייחס פתאום למי שעומד מולה, למראה שלו או לצורת הדיבור שלו או למה שהוא אומר. היא יכולה שלא להתייחס אליו, אלא על מה שקורה סביבה, ולהיזכר במשהו שקשור לזה. היא יכולה לפנות לרגע לזיכרון רחוק שהגיע אליה בגלל משהו שהדמות שמולה אמרה. שוב, אני מזכירה, אם אתם מוסיפים תיאורי מחשבות, ותיאורים בכללי, וודאו שהם באמת חשובים לסצינה. תזכרו שהתוכן הוא מה שחשוב, ולא כמה ממנו נמצא. אני תמיד יכולה לכתוב עמודים על גבי עמודים של תיאור, אבל אם המצב של הדמויות נשאר אותו הדבר כמו בהתחלה, מה עשינו בזה מלבד לחפור לקוראים בראש? לא הרבה, כנראה.

תשמרו על התוכן: דיאלוג זה דבר דינאמי, אחד שמשתנה לפי הסביבה, לכן אין מצב שהוא יישאר באותו נושא כל הזמן, ויכול להיות שהוא לא יסכם את הנושא עליו דיברו עד הסוף. זה לא דבר רע להשאיר את השיחה קטועה, זה אפילו טוב, אם זה מתאים לסצינה, כי כמעט אף שיחה לא תעביר הכל על הדקה הראשונה. אם אתם דואגים לגבי זה, אל תדאגו, לשם כך יש לכם עוד כמה וכמה פרקים וסצינות שיוכלו להציג את ההמשך של הנושא המדובר. וחוץ מזה, אם הכל יתגלה על השיחה הראשונה, מה יוכל לעניין את הקורא?

אבל לא על זה אני מדברת כאן. טוב, לפחות לא רק על זה. אני מדברת על הבעיה הקשה של סרבול דיאלוגים – זה מצב שבו הדיאלוג שלכם קופת מנושא אחד לאחר כך שבסופו של דבר משאיר יותר שאלות מתשובות. תזכרו שהמטרה של הדיאלוג הוא לעזור לקדם את העלילה. אם הוא לא מצליח לשמור על התוכן שלו, לפחות לתת תשובה או חצי תשובה לגבי משהו שהקורא צריך לדעת לגביו, הוא מיותר לחלוטין. אם אתם רואים שאתם זולגים לנושאים אחרים שלא קשורים למה שאתם רוצים להעביר, תנסו להחזיר את הדמויות לנושא המרכזי, או אפילו לקטוע את הסצינה ולהמשיך אחר כך – זו גם אפשרות. נסו שהדמויות לא ידברו על נושאים לא חשובים. שיחות חולין זה נחמד, אבל לא שיחות ארוכות שמתנהלות תוך כדי קרב עד המוות. אתם מבינים על מה אני מדברת? יש שיחות שחייבות להתמקד בנושא אחד ולא יכולות לזלוג לנושאים אחרים, ברגעים קריטיים, לדוגמא, גם אם אחת הדמויות תנסה לשנות נושא, הדמות שלצדה כנראה תחזור לנושא המדובר מיד, כי אין צורך לשנות את הנושא.

אני חוזרת ואומרת: לכל סצינה ולכל דיאלוג יש מטרה. הוא אמור להוביל ממקום אחד למקום אחר, כמו שביל אחד בתוך דרך ארוכה שהסוף שלה הוא הסוף של הסיפור – אתם צריכים להגיע למקום הנכון, או הנכון מספיק, שנמצא בסוף הדרך הזאת. ברגע שאתם כותבים משהו שבסופו של דבר יוצא חסר פואנטה – הלכתם בדרך ללא מוצא. אל תיכנסו לדרכים כאלה.

שימו לב שלא להגזים בתגובות: עוד טעות קריטית מאוד אצל כותבים מתחילים, ואפילו כותבים לא מתחילים, הוא להגזים בתגובות של הדמויות שלכם. אם אי פעם ראיתם אנימות לילדים, זה דומה לזה – זו תגובה מוגזמת למשהו שאמור להישאר רגוע יותר. בשפה המקצועית זה יכול להיקרא קרינג'. טוב, אחד מכל סוגי הקרינג' הקיימים. קרינג' = קיטשי. קיטשי = משהו שגורם לך לחשוב "מה לעזאזל, ככה בני אדם לא פועלים". לפחות השפויים.

עכשיו, זה דבר שדי קשה לעשות בפעם הראשונה, בעיקר לכותבים צעירים. הכתיבה, אחרי הכל, באה ממך, וברגע שהנפש שלך עדיין לא בוגרת מספיק בשביל להבין פעולות רציונליות, כך רמת הקרינג' של הכתיבה שלך תעלה. ואתם לא רוצים קרינג' בסצינות שאמורות להיות רציניות, או קרינג' בכללי.

יצא לי לקרוא כמה וכמה סיפורים שכל התגובות שם היו כל כך לא ברורות וכל כך מוגזמות עד שרציתי לשבור את המחשב. אתם לא רוצים שזה מה שיקרה לקוראים שלכם.

הפתרון הטוב ביותר בשביל להיפטר מהקרינג' הוא לחשוב היטב מה אתם תעשו בסצינה, או מה אנשים רציניים יעשו בסצינה, או מה אנשים עם אופי מסוים יעשו, זה במידה ותגובות מוגזמות הן לא משהו מכוון בסיפור שלכם (ראו את כל הפרק הקודם בספר שמדבר על היגיון בעלילה).

ברוב הדיאלוגים יש גילויים. ברגע שיש גילוי, יש תגובה לגילוי, וחייבים לשמור שהתגובה הזאת לא תהיה קטסטרופלית שלא לצורך. אם הנושא לא רציני, התגובה תהיה מתונה. אם הנושא רציני מאוד, התגובה כנראה יותר קטסטרופלית. אם הדמות משוגעת, התגובות שלה כנראה תמיד יהיו קטסטרופליות.

וזה מעביר אותי לעוד פרט חשוב בדיאלוגים, וזה הכרת הדמויות לעומק: שימו לב שלכל דמות יש אופי אחר, ולכל אופי יש תגובה אחרת. אף דמות לא תגיב באותה צורה, לכן צריך לשים לב לכך.

במידה ואתם לא בטוחים לגבי מה שכתבתם, תמיד כדאי לעבור עליו ולבדוק, אפילו כמה ימים אחרי, כאשר אתם לא זוכרים במדויק מה כתבתם. זה יעזור לכם להגיע עם זווית ראייה חדשה לסצינה, ולהיות כמו קורא של עצמכם, ולהבחין בצורה טובה יותר בטעויות.

בשביל עוד טיפים בנושא האמינות, אני מזכירה שהחלק הקודם בספר מדבר על היגיון בעלילה, ואתם מוזמנים להסתכל בו.

--- --- ---

והממ, זהו זה, אני מניחה. אני מקווה שעברתי על כל הדברים שצריך לעבור עליהם. אם יש לכם שאלות, אתם מוזמנים לשאול ואשתדל לענות בהקדם (: